ישיבת כרם ביבנה

בעניין עני המהפך בחררה

אריאל נעמן

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

הקדמה


מתיחות תמידית קיימת בין השוק החופשי הקפיטליסטי לבין האתיקה המחייבת כל לקוח בשעה שרוכש דבר מסוים. נביא לכך דוגמא קלאסית מחיי היומיום: כאשר בא אדם לקנות רכב, והוא מתמקח עם המוכר במטרה להגיע להסדר סופי של מחיר ולרכוש את הרכב, ולפתע מגיח אדם נוסף ורוכש את הרכב לפניו, מהו הדין? האם נהג כהוגן? האם עליו להחזיר את הרכב ולאפשר לראשון לרכוש אותו (שכן הוא כבר התחיל בתהליך הרכישה), או שהוא זכה ברכב כיון שהראשון לא רכש אותו אלא רק התעניין בו. ככלל, יש לתת את הדעת האם ישנה נקודת הזמן במיקוח אשר ממנה אסור לקונים אחרים להצטרף. ואם נניח שכן מהי?


 


מקור הדין


כדי להבין יותר את ההתייחסות ההלכתית למצבים מסוג זה, נעיין תחילה בדברי הגמרא במסכת קידושין (נט עמוד א):


רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא, אזל רבי אבא זבנה, אזל רב גידל קבליה לרבי זירא, אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא, אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. כי סליק, אשכחיה, אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי? א"ל: לא הוה ידענא. השתא נמי ניתבה ניהליה מר! א"ל: זבוני לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא, אי בעי במתנה נישקליה. רב גידל לא נחית לה, דכתיב: ושונא מתנות יחיה, רבי אבא לא נחית לה, משום דהפיך בה רב גידל. לא מר נחית לה, ולא מר נחית לה, ומיתקריא ארעא דרבנן.


רב גידל התעניין ברכישתה של קרקע, אך רבי אבא הקדים וקנה אותה לפניו. רב גידל, פנה בשל כך לרבי זירא ולרב יצחק נפחא. וכשדן רב יצחק נפחא במקרה לבסוף השווה זאת ל"עני המהפך בחררה" (בהמשך נברר בדיוק באיזה מציאות מדובר) אשר בא אחר ונטלה ממנו ובשל כך נקרא "רשע" (גם על הגדרה זאת יש לעמוד ולהבין מה משמעותה ההלכתית). בהמשך, שואלת הגמרא: מה הטעם שרבי אבא עשה זאת? ומתרצת שלא ידע כי רב גידל מעוניין ברכישת הקרקע. מציעה הגמרא, אם כן- שיקנה הקרקע לרב גידל כעת? על כך מבהירה הגמרא: זוהי הקרקע הראשונה של רבי אבא, ואין זה סימן יפה למכור קרקע ראשונה. כמו כן, מתן הקרקע במתנה גם אינה מהווה אפשרות, כיוון שרב גידל לא ירצה לקבלה במתנה משום "שונא מתנות יחיה". גם אפשרות של הישארות הקרקע בידי רבי אבא -אינה אפשרית מבחינת רבי אבא כיוון שרב גידל היפך בה. יוצא אפוא, כי שניהם אינם רצו לזכות בקרקע, ולכך היא נקראה 'קרקע דרבנן', ומשמשת הפקר לתלמידים.


כעת, לאחר שהסברנו את פשט הסוגיה, יש לעמוד על הגדרתם של כמה מהמונחים הכתובים בגמרא:



  1. מהו גדרו של "עני"? האם דין זה קיים דווקא בעני או בכל אדם ועני לאו דווקא?

  2. מהי ההגדרה של "מהפך"? כלומר מאיזה רגע בתהליך הבירור נחשב האדם כ"מהפך"?

  3. מהי חררה? - האם היא הפקר או מכר?

  4. מה הכוונה שנקרא "רשע" מה המקור לכך? ומה המשמעות ההלכתית של הגדרה זו?



לאורך הסוגיה, אפשר להצביע על הבדל שיטתי בין דברי רש"י לדברי תוס' בביאור הדברים:


 


שיטת רש"י


כותב רש"י (ד"ה "עני המהפך בחררה") וז"ל: מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. כלומר רש"י סובר שמדובר גם בהפקר. ואם אדם מחזר אחר הפקר אסור לאחרים לנסות לזכות בו.


יש לבאר שני עניינים בשיטת רש"י:



  1. מניין לרש"י שאכן מדובר גם בהפקר, הרי בפשטות נראה כי הסוגיה עוסקת במכר בלבד.

  2. תוס' מקשים על רש"י ממסכת בב"מ דף י'- אם פירס אדם טליתו על חפץ (כלומר נחשב כעני המהפך משום שמראה שהוא מחזר אחרי החפץ), ואז הגיע אדם אחר ונטל את החפץ וביצע בו פעולת קניין, זכה הלוקח שקנה את החפץ! ואם כדעת רש"י, ומדובר בהפקר, מדוע זכה, והרי הגמרא אמרה במפורש שהדבר אסור ונקרא "רשע"?!



על קושייתו של התוספות יש להשיב: הרי יתכן שפסקה הגמרא שזכה, אולם עדיין נקרא רשע. כלומר יש לברר האם פסיקת הגמרא שנקרא "רשע" מעידה בהכרח על חיובו להשיב הדמים. אמנם לדעת ר"ת אכן יש קושיה על רש"י כי לסברתו - הדין שנקרא רשע מחוייב בהשבת הדמים[1], אולם לדעת רש"י (הסובר בפשטות כשאר הראשונים החולקים על ר"ת) הקושיה כלל לא מתחילה, שכן לדעתו "רשע" מהווה איסור הלכתי ובעיה מוסרית, אך לא בכדי לחייבו להשיב הדמים.


 


שיטת תוספות


רבינו תם סובר שהמקרה "עני המהפך בחררה" מדבר במכר ולא בהפקר.


לדעת ר"ת אם אחד השתדל לזכות בדבר מה מן ההפקר או במתנה – מותר לאחר להקדימו ולזכות בו (ואפילו אם הראשון עני והשני עשיר), כי אי אפשר לומר לשני "לך חפש מציאה או מתנה במקום אחר" כיוון שהמציאות של מציאה או מתנה קוראת בעיקר במזדמן. ואין לראשון המהפך בה זכות יותר מכל אדם אחר שלא טרח בה, כל זמן שלא זכה בה בפועל. לדעת תוספות דין "עני המהפך בחררה" נאמר רק בחררה שיש לה בעלים והראשון התעסק לקנות ממנו, או השתדל להשכיר עצמו לבעל הבית כדי שייתן לו את החררה בשכרו. וכיוון השני יכול לקנות או להשתכר במקום אחר אומרים לשני: "למה תחטוף מה שטרח בו חברך, תלך לקנות או להשתכר במקום אחר?".


לסיכום דעת ר"ת, כל דין עני המהפך בחררה הוא רק במכר אבל בהפקר לא שייך דין זה כלל. וסיבה לכך כיון שהראשון טרח יש על השני איסור "עני המהפך בחררה" כיוון שהראשון טרח בה. אבל בהפקר או מציאה השני יכול לזכות כיוון שלא ימצא במקום אחר.


בדבריו הוא מקשה על עצמו ממסכת בב"ב (כא ע"ב), שלכאורה משמע מהגמ' שם כדברי רש"י:


אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי.


בדברי הגמרא, מדבר רב הונא על מציאות של אדם המתפרנס מטחינה בריחיים, והגיע אדם נוסף המעוניין להציב ריחיים באותו אזור ולהתפרנס אף הוא מכך. הדין הוא, אומר רב הונא, שיכול למנוע ממנו לעשות כן, והטעם: "קא פסקת לחיותאי"- יכול הראשון לטעון שהשני פוסק את חיותו, כלומר פוגע במקור פרנסתו העיקרי, ממנו הוא חי. והוא הנקרא היורד לאומנות חברו.


ומביאה הגמרא ראיה לדברי רב הונא "מרחיקין מן הדג כמלוא ריצת הדג". שממנה עולה איסור לדייג לדוג ליד חברו אף על פי שהדגים הם הפקר. משמע שיש דין של עני המהפך בחררה גם בהפקר?


מתרצים התוס' שיש להבחין בין המקרה בב"ב לבין הסוגיה שלנו, בקידושין: בב"ב זה מקרה שבו המוכר השני פוגע במקור חיותו ובפרנסתו של הראשון ולכן יש להחמיר אפילו במציאות של הפקר. לעומת זאת, אצלנו בקידושין, מדובר בקניית חפץ, ולא שייך כאן "קא פסקת לחיותאי", לכן יש להתיר בהפקר.[2]


לאור ההסבר שהבאנו בשיטת תוס', ניתן להציע הסבר מדוע לפיו נקרא "רשע":


בפרקי אבות (ה, י) נאמר: "שלי שלי, ושלך - שלך, הרי זה מידת סדום". עניינה של סדום לא היה בלקיחה של רכוש זולתם, אלא דווקא עניין האנוכיות ואי השיתוף של האחרים במה ששייך להם. באותו אופן, אדם שהולך רק לפי הדין בצורה יבשה ולא מתחשב באחר - נקרא "רשע".


המרדכי מדמה דין מסוים[3] בסוגייתנו ל"דינא דבר מצרא".


הרעיון של דינא דבר מצרא הוא מתן אפשרות קנייה של אדמה לפני כולם לשכנו של המוכר, מתוך הבנה שהשכן יפיק תועלת רבה מהרחבת שטחו ומדין "ועשית היש והטוב בעיני ה'". התורה לא יכלה לפרט את כל המקרים כי רבים הם, אלא התורה נתנה עיקרון תנהג במוסריות תתכוון וטוב והישר ואל תעמיד דבריך על עיקר הדין.


מכאן מבואר שהטעם שנקרא "רשע", בדומה לבר מיצרא יוצר נפקא מינה הלכתית: החובה להחזיר הדמים. לפי טעם זה, יוצא בדברי תוס' שהכוונה ב"עני" היא לאו דווקא בעני ממש, שכן העניין הוא משום "ועשית הישר והטוב" והוא שייך בכל אדם המצווה לסחור ביושר והגינות והתחשבות בזולת.


 


המקור לשיטת רש"י


רש"י משווה בין הסוגיות שראינו בקידושין ובב"ב. הראיה לכך מופיעה רש"י בד"ה "נקרא רשע": שם מפרש רש"י: "שיורד לחיי חברו". המינוח מתקשר לנו מיד עם דברי הגמרא בב"ב "קא פסקת לחיותאי". כלומר שהעיקרון המנחה כאן, לדעת רש"י, הוא עניין הירידה לחיי הזולת ומניעת מקור חיותו. מכאן מבורר לנו כי דעת רש"י היא שהכוונה ב"עני" מתייחסת רק לעני ממש, אשר החררה היא ממש מקור חיותו, ולקיחתה ממנו תהיה בבחינת פסיקת חיותו.


שואל הר"ן על שיטת רש"י: והרי רב גידל לא היה עני, הראיה, שחיפש לקנות קרקע.


ומתרץ, שכולם עניים אצל קרקע. כלומר כיוון שקרקע היא דבר יקר ומבוקש מאוד - הרי כולם זקוקים לה מאוד ומחזרים אחריה, ולכן בעניין רכישת קרקעות כולם נחשבים "עניים".


כעת יש לבאר מניין שמי שפוסק את חיותו של חבירו נקרא רשע?


מסביר המהרי"ט, כי יש ללמוד זאת מפסוק בספר יחזקאל (יח, ו) "ואת אשת רעהו לא טימא", ובהמשך (פסוק כ) כתוב גם "צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה" הגמרא בסנהדרין (פא ע"א) אומרת שזהו מי שלא ירד לאומנות חבירו. כלומר שמי שירד לאומנות חבירו, ופגע במקור חיותו הרי ש"רשעת הרשע תהיה עליו" - נקרא רשע.


 


מחיר מציאה


שאלה מעניינת היא במקרה של "מחיר מציאה" - עיסקה משתלמת במיוחד, אשר קשה למצוא במקום אחר[4]. האם יש לומר במקרה כזה שהדין הוא כמו ב"מציאה", ויוכל הקונה השני לקנות אותה בכל זמן שלא זכה בה הראשון לחלוטין או שמא יש לומר שאין זה ממש הפקר שכן ניתן להשיג מחיר כזה אם יתאמץ ממש לחפש במקום אחר, ולכן הראשון זכותו בדבר באופן מלא ולשני אסור להקדימו, וגם אם לא יצליח להשיג במקום אחר סוף סוף מדובר במכר


דעת הרמ"א (חו"מ סי' רלז סע"א) שהדבר מותר. וז"ל:


וכן אם קונה דבר אחד ובא חבירו ויוכל לקנותו בזול שאינו מוצא לקנותו כך במקום אחר, הוי כמו מציאה ויכול לקנותו כל זמן שלא זכה בו הקונה.


אך הש"ך (שם ס"ק ג) העלה לאסור:


אבל הרמב"ן בחידושיו פ' חזקת גבי נכסי עכו"ם הרי הם כמדבר כתב ואפי' לקח בפחות מכדי דמיו - הואיל ומכר הוא אין לחלק.


 


גדר 'מהפך'


עניין נוסף שיש להתייחס אליו הוא הגדר של "מהפך": מאיזה רגע בהתעניינות של לקוח בדבר מסוים, הוא נחשב "שמור לו" ולמרות שעוד לא קנה את הדבר- הריהו נחשב בעיצומו של תהליך הרכישה?


המרדכי מגדיר נקודת זמן: "פיסוק הדמים". ברגע שהמוכר והקונה סיכמו בניהם על מחיר- זהו הזמן ממנו אי אפשר להיכנס למקח ולנסות לרכוש את הדבר לפניו.


ה"פתחי תשובה" (שם ס"ק ג) מעיר, שגם אם ישנו משא ומתן רציני ואמין אשר יגיע כנראה למצב של פיסוק דמים, גם שם קיים איסור לאחר להיכנס למקח.


נסכם בטבלה את עיקר החילוק בין רש"י לתוס' לגבי "עני המהפך בחררה":


























 


רש"י


תוס'


"עני"


הכוונה רק לעני ממש


לאו דווקא עני


"חררה"


גם מכר וגם הפקר


רק מכר


"רשע"


משום "קא פסקת לחיותאי" (שירד לאומנותו של חברו).


משום 'מידת סדום', שלא מקיים "ועשית הישר והטוב" - ונפק"מ שצריך להחזיר הדמים.



 


 


פסק ההלכה


בבואנו לבדוק את פסק ההלכה המובא בשו"ע, אנו נתקלים בסתירה:


בסימן רל"ז סעיף א' הוא מביא יש אומרים כדעת התוס' שהמחזר אחר דבר לקנותו ובא אחר וקנאו - נקרא רשע, ויש אומרים נוסף כדעת רש"י שאם בא לזכות בהפקר ובא אחר וקדמו אינו נקרא רשע (כיון שאינו דבר המצוי במקום אחר). כלל נקוט הוא בידינו שכאשר מביא השו"ע "יש אומרים ויש אומרים" - פסיקת ההלכה היא ע"פ יש אומרים בתרא, כלומר שהשו"ע פוסק כרש"י שגם בהפקר יש איסור להקדים את הראשון.


מאידך, בסעיף ב' פוסק השו"ע שאסור למלמד תורה להשכיר עצמו לבעל הבית שיש לו מלמד אחר (אלא אם אמר לו בעה"ב שאינו רוצה לעכב את המלמד שנמצא אצלו כעת, ואז מותר). אולם, אם שכר בעל הבית מלמד מסוים, יכול לבוא בעל בית אחר ולשכור את אותו מלמד לעצמו.


והטעם לכך כתב הסמ"ע שם, שאינו דומה מלמד תורה לשכירות בית או חפץ. בקניית בית או חפץ, כולם שוים, כלומר אין הבדל בין קנייה מאדם זה או אחר, אולם במלמדי תורה יש הבדל בין כל אחד, בסברת הלימוד ובשיטת העיון בו. לכך, יש להתייחס ל"מלמד" כדבר שאינו מצוי, וזו הסיבה לחילוק בדברי השו"ע.


ולכאורה, היה צריך לפסוק כאן השו"ע שאסור לבעל הבית השני לעשות כן, שהרי הראשון כבר קנה אותו וזכה במציאה של מלמד טוב, וגם במציאה יש דין עני המהפך החררה. יוצא אפוא, שבסעיף ב' השו"ע פוסק כתוס' שבהפקר ובמציאה הדבר מותר ואין דין עני מהפך, בניגוד לסעיף א', וזוהי סתירה בדבריו!


ויש לתרץ, שהכלל שפוסקים ע"פ יש אומרים בתרא נכון רק אם השו"ע לא גילה דעתו במפורש בסוגיה, אולם כאן גילה דעתו לפסוק כתוס', כמבואר בסעיף ב'. (אולם ירא שמיים יחמיר בעניין זה, וינהג לפי רש"י, כפי שהעלה בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן צא), ע"ש).


לאור הדברים שלמדנו, ניתן להכריע את פסק ההלכה במצב עליו דנו בתחילת המאמר. מה יהיה הדין כאשר בא אדם לקנות רכב, והוא מתמקח עם המוכר במטרה להגיע להסדר סופי של מחיר ולרכוש את הרכב, ולפתע מגיח אדם נוסף ורוכש את הרכב לפניו. האם נהג כהוגן?


במקרה זה מדובר במכר, אם לא הגיעו לפיסוק דמים (ע"פ המרדכי שהבאנו, שכל עוד לא פסקו דמים לא חשיב מהפך) - יהיה מותר ללכת ולקנות. אך אם הם היו מגיעים בסוף המשא ומתן לפיסוק דמים אילו השלישי לא היה נכנס – אסור להיכנס למשא ומתן שלהם, ואם נכנס נחשב כעני המהפך בחררה.



 





[1] דברי ר"ת הובאו ברמב"ן ובריטב"א: "ושמענו שדעת ר"ת שכל מקום שנקרא רשע בית הדין מחייבים אותו להחזיר הדמים."




[2] ניתן להביא חילוק מעניין בדברי התוס'- בין מוכרים לקונים. כאשר מוכרים נאבקים על זכותם למכור- יכול הראשון לעכב את המוכרים האחרים מלמכור בסביבתו שכן הם פוגעים באופן ישיר בפרנסתו, אולם בקונים, תמיד אפשר למצוא מקום אחר לרכוש את החפץ, ולכן אינם יכולים לעכב בידי האחרים להגיע ולחזר אחרי חפץ מסוים.




[3] על המוכר אין איסור של עני המהפך אלא על הקונים והדבר נלמד מההשוואה לדינא דבר מצרא, שהאיסור הוא רק על הקונים ולא על המוכר.




[4] הדברים כמובן מתחילים רק לפי שיטת תוס' שכן ע"פ רש"י מדובר גם על הפקר.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7236

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2 P