בפיסקה ד' בקונטרס "אורות א"י" כותב הרב זצ"ל: "אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו, הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, בחוץ לארץ, כתכונה הנאמנות הזו בארץ ישראל".

כפי שכבר ראינו, א"י איננה קניין חיצוני לאומה. היא אינה רק פיסת אדמה שיהודים ייסדו עליה מדינה. הקשר בין העם והארץ הוא קשר פנימי, מהותי, קשר של חיים. איננו יכולים לחיות חיים מלאכים, שיבטאו את היהדות ותרבותה, אלא בא"י. זהו מקור השראתנו. יש למקום השפעה רוחנית חינוכית על האדם ועל האומה.

הגמ' בשבת מספרת, שתלמידיו של ר' יוחנן ישבו לפניו בשיעור, ור' יוחנן נמנם מעט. התלמידים ניצלו את ההפסקה שבשיעור, ושאלו אחד את השני שאלות שונות. אחת השאלות הייתה: "מפני מה תלמידי חכמים שבבבלי מצוינין", ופירש"י: מציינין עצמם בלבושים נאים". אמרו: "מפני שאינן בני תורה". התעורר ר' יוחנן וגער בהם: "דרדקי וכו', לפי שאינם בני מקומם" – ומשום כך ניזונים ממקור טמא.

"אין תורה כתורת א"י", ות"ח הנמצאים בחו"ל, נמצאים במקום שאינו טבעי להם, ויש לכך השפעה שלילית, על הגוף ועל הנפש.

ריה"ל כתב בשירו: "חיי נשמות אויר ארצך". נשמת היהודי קשורה ויונקת מאדמת א"י, ואז הוא נטוע במקום הטבעי, והיניקה ראויה. וכשאדם מישראל רוצה לחיות חיים טבעיים, נורמאליים, להיות ניזון מחומרים בריאים המתאימים לטבע גופו, ולקבל השראה רוחנית מתאימה, יעשה זאת דווקא בארץ ישראל.

הגר"א הזהיר את תלמידיו שגרו בחו"ל, שלא ישימו לב לגילויי רוח הקודש

שבחו"ל. וכתב ר' חיים מוולאז'ין, תלמיד הגר"א: "בדידי הוה עובדא, ששלח רבנו אותי אצל אחי הקטן, וגדול ממני בכל מילי דמיטב, חסידא קדישא מוהר"ש זלמן זללה"ה, לאמר לו בציווי משמו, שלא יקבל שום מלאך מגיד אשר יבוא אצלו, כי בזמן לא כביר יבוא אליו מלאך מגיד. ואמר כי אף מרן הב"י היה לו מגיד, אך היה זה לפני ב' מאות שנים, שהיו הדורות כתוקפן, והיה שרוי על אדמת הקדש. לא כן עתה, שרבו המתפרצים, ובפרט בחו"ל, אי אפשר כלל שיהיה כולו קדש קדשים, בלי שום עירוב כלל".

מעתה, נשאלת השאלה: ומה עם כל התורה הנלמדת בחו"ל? ותשובת הרב: "אמנם לפי גודל התשוקה והקישור של האדם לא"י, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דא"י, החופף על כל מי שמצפה לראותה, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה".

כשאדם חי מתוך ציפייה להיות בארץ, ורק דברים טכניים מעכבים בעדו, ואיננו חי בחו"ל בהשלמה עם המציאות, אדם כזה קשור למדרגתה הרוחנית של א"י, והארץ משפיעה עליו גם בהיותה בחו"ל.

על המציאות המיוחדת הזאת, של קשר נפשי של אדם הנמצא בחו"ל, עם א"י, כתב הרב חרל"פ לרב קוק בהיותו בלונדון. הרב קוק שלח לרב חרל"פ את ספרו 'ריש מילין', שהוציא הרב בהיותו בלונדון. הספר הוא קטן בכמותו, אך איכותו רבה. אחד מספריו העמוקים ביותר, אם לא העמוק שבהם. הרב חרל"פ כ"כ התפעל, ולא נחה דעתו, עד שכתב לרב את הדברים הבאים:

לא נוכל לאמר אחרת, בלתי אשר ממרום המקדש, בית קדשי הקדשים, עד מקום מגוריו, נמשך איזה צינור, מופנה מקום באוויר הטמא של חו"ל.

כך הסביר הרב חרל"פ לעצמו, איך ניתן לכתוב בחו"ל דברים כה נשגבים.