ישיבת כרם ביבנה

איש ההלכה - חלק ג' | "דרוש וקבל שכר" - היחס למציאות

שמואל פינסון

עד כה דיברנו על איש הדעת ועל איש הדת, ועל הניגוד שיש ביניהם. מנגד, הצגנו את הטיפוס של איש ההלכה. הסברנו שאיש ההלכה רואה את כל הסובב אותו בעין הלכתית. הוא איננו מעוניין בחוויות רוחניות-רגשיות שמשתנות בין איש לאיש (סובייקטיביות) כמו איש הדת, וכמו כן אינו מעוניין לשקוע במדע ובחקר העולם הפיזי כפי שעושה איש הדעת. איש ההלכה ניגש למציאות עם תכנית מוכנה מראש - לכל דבר יש מציאות אידיאלית, שמופיעה בהלכה. נרחיב עוד קצת על יחסו של איש ההלכה למציאות.


איש ההלכה, כפי שציינו, ניגש למציאות כשבידו תמונה של מציאות אידיאלית, של מציאות ע"פ ההלכה. הוא רואה תופעה טבעית, ויודע להתאים אותה למונח ההלכתי. הבאנו את הדוגמא של מעיין הנובע, שמיד כשאיש ההלכה רואה אותו הוא מתחיל לחשב האם זה כשר למקווה, לטבילת זב, לשמש כמי חטאת, וכדומה. איש ההלכה מודד את עולמו במונחים של כזית, כביצה, כדי אכילת פרס, ככותבת הגסה, רשות הרבים, רשות היחיד, וכן הלאה. בכל הבריאה הפיזית טמונים מושגים ומונחים הלכתיים.


מהו, א"כ, חלומו וייעודו של איש ההלכה? למה הוא שואף?


איש ההלכה שואף להתאים את המציאות העכשווית, הפיזית, לעולם ההלכתי האידיאלי. הוא רוצה שהעולם הזה ינהג ע"פ ההלכה לגמרי, וכך המציאות האידיאלית - הלכתית שלו תתאים לעולם הפיזי. אך בינתיים, כל עוד זה לא קורה, הוא אינו מוטרד מזה כלל וכלל. לאיש ההלכה לא אכפת שלא ניתן ליישם את הסברות ההלכתיות שלו בעולם האמִתי. אין זה מעניינו של איש ההלכה כאשר ההלכה אומרת משהו והמדע אומר משהו אחר, משום שבסופו של דבר, לטעמו, לא המציאות היא זו שקובעת, אלא ההלכה.


לטעמו של איש ההלכה, ההלכה למעשה - או חלחול ההלכה לעולם הפיזי - היא רק פינה קטנה מתוך תחום ההלכה. עיקר ההלכה היא ההלכה האידיאלית-רעיונית, ולא זו המעשית. לכן, אנשי ההלכה בדרך כלל משתדלים לא לפסוק הלכות. (כאן ראוי להעיר שמי שלומד גמרא בעיון בוודאי שם לב להבחנה הברורה הקיימת בתוך עולם הישיבות בין 'פוסק' לבין 'ראש ישיבה', ולא קרב זה אל זה.) אם ההלכה נראית כאומרת משהו שאינו תואם למציאות, אין זה סיבה לחשוב שאולי הרעיון ההלכתי מוטעה, אלא שהמציאות אינה נכונה. לאיש ההלכה לא אכפת ללמוד גם דברים שאינם נוהגים למעשה.


הרמב"ם בי"ד החזקה סידר את כל הלכות התורה, מהמשנה הראשונה בברכות ועד המשנה האחרונה בעוקצין. בעלי התוספות כתבו ולמדו לא רק בענייני נשים ונזיקין, אלא גם בקדשים וטהרות. מי שיעיין בהלכות קרבן פסח לרמב"ם יראה שהרמב"ם כביכול 'שכח' שהוא בכלל נמצא בגלות, וכותב כאילו הוא נמצא עתה בירושלים הבנויה, ועומד להקריב קרבן פסח בבית המקדש. לדידו של איש הלכה כמו הרמב"ם, העובדה שבית המקדש חרב אינה משנה כהוא זה, משום שהמציאות העכשווית אינה משפיעה כלל וכלל על ההלכה. יש שיראו בגישה זו בעיתיות מסוימת, משום שלדידם, ההלכה חייבת לתאום למציאות, ולכן הפן החשוב ביותר הוא ההלכה למעשה. ברם, לצערי מעולם לא ראיתי מישהו שיוכל להסביר לי מדוע מפלפלים בעיון בגמרא בסברות שלעולם לא יובילו לפסק הלכה, מבלי לנקוט בגישת איש ההלכה. בואו ונקרא לילד בשמו האמִתי, ונודה שבמידה מסוימת (אמנם לא לחלוטין) עולם הישיבות הדוגל ב"לומדעס" אימץ את הגישה הזו.


איש ההלכה מאמץ את דבריה של הגמרא בסנהדרין (עא ע"א) "בן סורר לא היה ולא עתיד להיות...עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות...בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות...ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר..." – הדבר החשוב ביותר לאיש ההלכה אינו יישום ההלכה בעולם הפיזי, אלא בראש ובראשונה, האידיאל ההלכתי, הרעיון ההלכתי במציאות האידיאלית שקדמה לעולם, בחכמה האלוקית הטמונה בתוך כל הלכה והלכה.


כפי שכותב בעל התניא (ליקוטי אמרים ח"א פ"ה):


כשאדם מבין ומשיג איזה הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה דבר זה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה... הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה... הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה...


זהו, א"כ, היחס הרווח בעולם הישיבות, והיא גישת איש ההלכה. בשבוע הבא נדבר על יחסו של איש ההלכה לעולם הבא.


(פורסם באשכולות 366 - פרשת משפטים תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בכ"ו שבט תשע"ו

קוד השיעור: 6900

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים מתורת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: