ישיבת כרם ביבנה

'כי מוצאי - מצא חיים'

יעקב אביעד דואני

{לעילוי נשמת דודי, יורם רפאל אברהם ז"ל בן שמחה תחי'}


במסכת כתובות בשלהי פרק המדיר (עז ע"ב) מובאת ברייתא:


תניא: אמר רבי יוסי, שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להן, ובעלי ראתן קשה מכולן.


לאחר כן, מובאות ההרחקות שעשו חכמים בכדי לא להדבק במחלה קשה זו:


מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן. רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה. רבי אלעזר לא עייל באהליה. רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה.


הרחקות אלו בהחלט נראות ראויות, שכן על האדם לעשות השתדלות להינצל מההיזק. אך מובא שם בגמרא שחכם אחד לא נהג כך:


ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: אילת אהבים ויעלת חן - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?


ופירש רש"י: "מיכרך בהו - נדבק אצלם בשעה שעוסק בתורה ומושיבן אצלו ומובטח הוא שתגין התורה עליו ולא יוזק".


רבי יהושע בן לוי כאמור, לא היה מתרחק מאותם מוכי שחין נוראי, ולא פחד מהתדבקות ומהיזק משום שסמך על כך שהתורה תגן עליו!


ומחדש הריטב"א במקום:


מכרך בהו אפילו היכא דלא עסיק בה וכדאמרינן בסוטה (כ"א א') גבי כי נר מצוה ותורה אור דאורייתא  בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקין בה לשמה.


דהיינו מי שלומד תורה לשמה, אפילו בשעה שלא עוסק בה אלא בעסקי העולם מובטח לו שלא יינזק!


בזה נראה שהוא חלק על רש"י לעיל שפירש בשעה שעוסק בתורה דווקא יש לאדם הגנה ושמירה.


מקשה הקובץ שיעורים במקום, מהכתוב בספר שמואל א': "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (טז, ב). שמואל הצטווה ללכת למשוח את דוד למלך במצוות ה' ובכל זאת פחד ללכת, שמא שאול יהרוג אותו על מעשהו זה. אם כן, במקום שיש חשש ממשי להינזק לא סומכים על הכלל "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ואיך נהג ריב"ל היתר בעצמו?


ומזה למדה הגמרא בפסחים (ח ע"ב): "והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין? - היכא דשכיח היזיקא שאני". כלומר, במקום שיש חשש ממשי להינזק אסור לסמוך על כלל זה!


וכן יש להוסיף ולהקשות מהגמרא בתענית בדף כ ע"ב:


אמר רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם תימצי לומר עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו. אמר רב חנן: מאי קרא - דכתיב קטנתי מכל החסדים ומכל האמת.


תירץ בספר משנת פקוח נפש (סי' סט אות ז) שיתכן שאין סכנת נפשות באותו שחין של בעלי ראתן אלא יסורין בלבד ולכן אין בו אזהרה של "ונשמרתם לנפשותיכם" ועל כן, היה מותר לריב"ל לבטוח שלא יארע כל רע לנפשו ויישאר בחיים.


תירוץ זה קצת קשה, משום שזהו תירוץ נקודתי לאותו מקרה של ריב"ל ומהדרשה שהוא דרש נראה שהתורה מגנה לא רק מיסורין אלא גם שומרת על האדם בחיים כמו שאמר בשאלה אגוני לא מגנא.


הקובץ שיעורים הולך בכיוון אחר ומתרץ, שלימוד תורה הוא שונה משאר מצוות כמו שנלמד הכא מריב"ל שלא פחד להדבק מבעלי ראתן. ללימוד תורה יש כח מיוחד להגן על לומדיו!


וכן סובר הגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר, שאין בכה"ג משום אין סומכין על הנס, אלא שזה הכח המיוחד של התורה לשמור על לומדיה!


מקשה על זה בעל הנופת צופים מדברי רש"י במסכת בבא בתרא (כא ע"א). שם מובא: "אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא", ופירש רש"י: "ללמוד מיום ליום, שמא יוזק בדרכים, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנא' פן יקראנו אסון, אלא יוכל לכוף בני אותו מתא להושיב מלמדי תינוקות".


כלומר, למרות ששלוחי מצוה אינן ניזוקין מ"מ ההליכה בדרך לשם נחשבת 'שכיח היזקא' ולכן עליה לא חל כלל זה. ולכן לא מעבירים תינוקות בדרך ארוכה מעיר לעיר בכדי ללמוד תורה כי יש סכנה בכך ולכן חובה שיהיה מלמד תינוקות בכל עיר! ונשים לב שאנו עוסקים כאן במצות תלמוד תורה אז מדוע שתהיה סכנה?


וכן פירש רש"י על החומש בפרשת מקץ, על הפסוק "פן יקראנו אסון" וכן בפרשת ויגש פירש"י עה"פ "וקרהו אסון" שהשטן מקטרג וכו' ע"ש.


ומתרץ, שיש חילוק בדבר. שני דינים. בהליכה ללימוד תורה יש סכנה והאדם לא מוגן, אך בשעת הלימוד עצמו האדם מוגן ושמור כמו במקרה של ריב"ל ששם עסק בתורה באותה שעה ולכן לא חשש להינזק! אך הוא מדגיש שבשאר מצוות אפילו בשעה שעוסק בהן אין הבטחה לשמירה זו. הוא מבסס דבריו על הגמ' שם בפסחים בדף ח ע"ב שכאשר יש עקרב שסכנתו מצויה אין לו לאדם לקיים מצוות בדיקת חמץ מפני הסכנה.


בספר חשוקי חמד, נשאל פעם הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, בתקופת מלחמת לבנון השניה, האם מותר לרב לנסוע למסור שיעור במקום שנופלים מאות פגזים?


ראשית, הוא הביא את הגמרא דידן בכתובות ממעשה ריב"ל ואת החילוק של הקובץ שיעורים בין לימוד תורה לשאר מצוות. והוסיף עוד מהגמרא בברכות בדף סא ע"א ממעשה רבי עקיבא:


תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות, אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים, אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם, אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה, אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.


הנה רואים אנו, שר"ע סיכן נפשו בכדי להעביר שיעור תורה! אך הוא מקשה על דבריו ממש"כ מהרש"א על אתר: "היינו בשעת השמד, כדאמרינן התם דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור". כלומר, אצל ר"ע היה דין מיוחד של מסירת נפש על התורה משום שהיה מדובר בשעת השמד ששם יש חיוב מסירת נפש מיוחד אף על דברים יותר קטנים.


עם כל זה, הגר"י זילברשטיין טוען, שאצל ר"ע היה סכנת נפש יותר משום שפעל נגד גזירת מלכות בעוד הסיכון של הפגזים קטן הוא ביחס לזה ולכן יש להתיר אצלנו למרות שאין מדובר בשעת השמד!


סיכום:


כפי העולה לעיל, ודאי שיש מעלה מיוחדת ושמירה לעוסקים בתורה גם בשעה שאינם עוסקים בה, וכדברי הריטב"א. בשאלה כמה ניתן לסמוך על כך ולהסתכן, ישנן כאמור, דעות לכאן ולכאן. לכן נראה, שעל האדם להישמר עד כמה שניתן ולא לסמוך על הנס ובמיוחד בשעה שלא עוסק בתורה. אך גם בשעה שעוסק בה, נראה שלא פשוט הדבר. אך ביחס למסירת שיעור נראה שיש יותר צד להתיר כמו שכתב בחשוקי חמד.


ונסיים בדברי בעל ה'הפלאה' בסוגייתנו:


וריב"ל בגודל האמונה החזקה שלו בתורה, שלא עלה בלבו הפחד ביניהם, לכך זכה להתהפך המות לחיים!


(פורסם באשכולות 366 - פרשת משפטים תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בכ"ו שבט תשע"ו

קוד השיעור: 6899

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר במסכת כתובות (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע 2