ישיבת כרם ביבנה

איש ההלכה - חלק ב' | "המציאות ההלכתית"

שמואל פינסון

במאמר הקודם עמדנו על ההבדלים שיש בין 'איש הדת' ל'איש הדעת'. איש הדעת הרי הוא האדם החוקר אחר הטבע, מחפש את החוקיות שיש בבריאה, את הסדר בכדי לשעבד אותה לרצונו. איש הדעת אינו עסוק בחיפוש אחר האלוקים, משום שאיננו מעוניין בחוויות רגשיות סובייקטיביות. לעומת זאת, הצגנו את איש הדת. הסברנו שאיש הדת עסוק תמיד בחיפוש אחר הבורא העלום והנסתר של כל הבריאה הנפלאה, המסתתר לו מאחורי שפריר חביון. גם איש הדת עסוק בקִטלוּג וחקר יסודות הטבע, והוא גם מחפש לעשות סדר בכל הבריאה, אך בעבורו אין זה מרחיק אותו מהא-ל, אלא מעצים את הפלא הנפלא שיש בבריאה ונותן לו יותר מוטיבציה לחפש אחר בוראו. איש הדת שולל את העולם הזה כשלעצמו, ומוכן לחפש בעולם הזה רק אחר עקבות של עולמות עליונים יותר, אחר מציאות המורמת מהמציאות החומרית. איש הדת שואף להיפרד מהחומריות של המציאות הפיזית.


לעומת שני הטיפוסים האלו, חידשה היהדות טיפוס חדש, הלא הוא איש ההלכה.  כאשר ניגש מדען לחקור תופעה טבעית כלשהי, הוא יכול לעשות זאת בשתי צורות: 1. הוא יכול לחקור אחר התופעה עצמה, ועל פי הממצאים שלו הוא יכול לפתח נוסחה - בכל פעם שיתמלאו התנאים XYZ  - התוצאה תהיה התופעה הזו. 2. הוא יכול לפתח תיאוריה מראש - התופעה הזאת קיימת כי... ואז הוא ינסה להסביר את התופעה הטבעית בכדי שתתאים לתיאוריה שלו. בשיטה זו הוא בורח מכל האי-סדר והבלבול שעלול להגיע מחקירת עולם שהוא לכאורה פראי וגדוש בתעלומות. החוקר יפתח עולם אידיאלי משלו, בו הכל מובן והכל פועל ע"פ איזשהו מנגנון מסודר, וכל מה שנשאר הוא להתאים את העולם האמִתי לעולם האידיאלי אותו יצרנו. יותר מזה, הוא אינו מעוניין באמת להסביר איך עובד העולם הפיזי, אלא הוא רק עושה את זה כדי להוכיח שהעולם האידיאלי אותו הוא יצר באמת תואם לעולם האמִתי.


כאשר איש ההלכה פותח את עיניו ורואה את העולם, הוא מצויד בכל המידע מראש. הוא אינו צריך לחפש חוויות רגשיות בכדי ליצור לעצמו איזשהו קשר לא-ל הנסתר, והוא אינו נתקע בשלב המדעי- טבעי של העולם כפי שנתקע איש הדעת. איש ההלכה מגיע לעולם מצויד בהלכה. ההלכה משמשת לו הסבר לכל תופעות הטבע ולכל חוויה אותה הוא יחווה במשך חייו. ההלכה משמשת לו תאוריה מראש, עולם אידיאלי, שכל מה שעלינו לעשות זה להשוות בין העולם האידיאלי של ההלכה לבין העולם העולם הפיזי-ממשי. אין תופעה טבעית, רגשית או מה שלא תהיה שאין עליה התייחסות הלכתית. כאשר איש ההלכה רואה מעיין הנובע ממעקי תהום, הוא יודע שהמעיין הזה יכול לשמש כמקווה טהרה לזב, ושיכול לשמש כמי חטאת, ושאינו צריך ארבעים סאה. איש ההלכה אינו סקרן יותר מדי אחר המעיין כשלעצמו, אלא הוא מעוניין להשוות את המעיין הפיזי למעיין ההלכתי, בין העולם ההלכתי האידיאלי לעולם הפיזי-גשמי. כאשר איש ההלכה מביט מערבה ורואה את שקיעת החמה, הוא אינו מעוניין בשקיעה עצמה, אלא הוא מעוניין בכך ששקיעת החמה משפיעה על החיובים ההלכתיים שלו. הוא יודע שעכשיו הוא חייב בקריאת שמע של ערבית, במצה של פסח, בספירת העומר, וכו'. השקיעה בערב שבת מכניסה את קדושת השבת. קודש וחול תלויים תלות מוחלטת בתופעות טבעיות - השבת אינה יכולה להיכנס כל עוד לא שקעה החמה, וכל חודשי ישראל תלויים בתנועת הירח. איש ההלכה שואל על הירח "הכסיף התחתון  ולא הכסיף העליון?" (שבת לד ע"ב) כשאיש ההלכה רואה הרים רמים, הוא משתמש במדדים איתם משתמשים כדי למדוד רשות היחיד – התל שהגיע לגובה עשרה טפחים בתוך מרחק של ארבעה אמות. וכן לכל תופעה טבעית שהוא יראה, הוא מצויד בעולם אידיאלי, במציאות הלכתית. נרחיב על העניין הזה בעז"ה בשבוע הבא.


(פורסם בשאכולות 365 - יתרו תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בי"ח שבט תשע"ו

קוד השיעור: 6883

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים ממשנת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: