ישיבת כרם ביבנה

הרחקה בין בשר לחלב

יובל ביתן


עמדתי ואתבונן בעניין הרחקה דבשר וחלב והמסתעף.


תניא בברייתא (חולין קד ע"ב): תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (דרך הפקר שאינו נזהר בהם, רש"י). הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה, רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל ולא משא ידיה אמרו ליה והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא אמר להו הני מילי בליליא אבל ביממא הא חזינא. ע"כ.


והמתבונן בברייתא תחזינה עיניו מישרים, דלכאורה המקשן לא דק שפיר, שהרי אמר אגרא עוף וגבינה נאכלין באפקורן, דוק מינה דבשר והדר גבינה אינם נאכלים באפקורן, ומהיכי תיתי להקשות מדין בשר והדר גבינה למעשה דרב יצחק שאכל גבינה והדר בשר, ואכן כך מתקשים רבים מרבנן קשישאי בביאור הסוגיא, וחזינן כמה שיטות בביאורה, וננסה בס"ד לפרטן ולהעמיד איש על מחנהו ואיש על דגלו.


הנה התוס' (ד"ה עוף) מבארים, דצ"ל שהבין המקשן בדברי אגרא דליכא למידק מעוף והדר גבינה דנאכלים באפקורן לבשר והדר גבינה דבעינן נטילה וקנוח הפה לאכלם דהרי אף בנט"י וקנוח לא סגי אלא יש להמתין עד סעודה אחריתי כדקיי"ל לקמן (קה ע"א). לכן ע"כ יש לדייק מדברי אגרא דגבינה והדר בשר אינם נאכלים באפקורן אלא בעינן נטילה וקנוח הפה, וא"כ שפיר מקשו ארב יצחק. אמנם יש להקשות, מנא לן למימר הכי, דלמא לעולם אימא לך דעוף והדר גבינה נאכלים באפקורן, אך בבשר והדר גבינה כלל לא שייך דין נטילה וקנוח, דבבשר והדר גבינה לא סגי עד סעודה אחריתי, וגבינה והדר בשר לא צריך נטילה וקנוח הפה כלל אלא נאכל באפקורן. ומצאתי למהר"ם שתירץ, דע"כ יש ללמוד מדברי אגרא דשייך דין נטילה וקנוח בבשר וגבינה, דאלת"ה לא הוה ליה לאגרא לנקוט אפיקורן אלא עוף וגבינה נאכלים ותו לא, דהרי מהיכי תיתי לן להצריך נטילה וקנוח בעוף וגבינה מדעתנו, אם לא הוזכר דין זה בבשר וגבינה, אלא ע"כ יש לבאר דשייך דין נטילה וקנוח בבשר וגבינה, והיכי דמי? אי בבשר תחילה אף נטילה וקנוח הפה לא יועילו עד סעודה אחריתי, אלא בגבינה והדר בשר, והו"א דבעוף וגבינה בעי לכל הפחות נטילה וקנוח הפה כמו בגבינה והדר בשר, קמ"ל אגרא דנאכלים באפקורן. המורם מדברי התוס' דעוף והדר גבינה נאכלים באפיקורן, בשר והדר גבינה נאכלים לסעודה אחריתי (ובשיעור סעודה אחריתי נחלקו המפרשים ואכמ"ל), גבינה והדר בשר נאכלים לאחר נטילה (בלילה) וקנוח הפה.


אמנם ר"ת ובה"ג רוח אחרת עמם, שדייקו כפשטה דברייתא דעוף וגבינה נאכלים באפיקורן, אך בשר והדר גבינה זוקקים נט"י וקנוח ומותרים אף באותה סעודה, והא דמר עוקבא לקמן דהמתין אחר אכילת בשר לאכילת גבינה עד סעודתו הבאה, דמינה למדו רבים שכך הלכה, חומרא בעלמא החמיר על עצמו (ונלענ"ד דלא רחוקים דבריהם מפשט הלשון שם, דאמר אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר כי השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא, ר"ל דבחסידותא דיליה חשיב כחלא בר חמרא לעומת חסידותא דאביו.) א"נ בלא נטילה וקנוח הוא דבעי להמתין לסעודתא אחריתי, אך כשנטל וקינח שרי למיכל אף באותה  סעודה. ונראה מדבריהם שלמדו כדעת הרמב"ן בסוגיין (ד"ה עוף וגבינה) והרא"ה (ד"ה תני אגרא, וכן בבדק הבית ב"ג ש"ד עמ' תתרנ בהוצאת מה"ק) דאם איתא דשרי למיכל בשר אחר גבינה עד שמלמדנו אגרא אכילת עוף וגבינה באפקורן דהוה מדרבנן, ילמדנו דאפילו בבשר בהמה דאיכא איסורא דאורייתא משכחת לה אפיקורן וכגון דאכל גבינה ברישא, אלא ע"כ דלא שייכת בשום עניין בבשר וגבינה אכילה באפיקורן (ואע"ג דכתבו התוס' להדיא דאכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח מ"מ כתבו לקמן דלענין נטילת ידיים אין חילוק בין בשר תחילה לגבינה תחילה, ובארו המהרש"א והמהר"ם דהא דכתבו אכל גבינה מותר לאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח היינו דלא בעינן תרוויהו אלא נטילת ידיים בלבד.) ולכן שפיר הקשו אדרב יצחק מדיוקא דבשר והדר גבינה למעשה שאכל גבינה והדר בשר, דלא שנא הא מהא. אלא שלדבריהם קושיית המקשן אדרב יצחק - עוף וגבינה אין, בשר וגבינה לא - לכאורה מעיקרא ליתא, דאם נבאר דבשר והדר גבינה זוקקים נטילה וקנוח, דוק מינה דגבינה והדר בשר נאכלים בלא כלום, ותרצו דגם בגבינה תחילה בעינן נטילת ידים, ודבריהם מדויקים בלישנא דברייתא, אכל ולא משא ידיה, ומשמע דלא הוה בעי קנוח אלא נטילה בלבד, ולא עביד הכי. (וע"ע בהערה לעיל). וכדבריהם נקט בעה"מ (לז ע"ב, מדה"ר, ד"ה רב יצחק.) להלכה. והעולה מדבריהם לדינא דעוף והדר גבינה נאכלים באפיקורן, בשר והדר גבינה זוקקים נטילה (בלילה) וקינוח, גבינה והדר בשר בעינן נטילת ידים בלילה, וביום נאכל באפיקורן (ואין להקשות מכאן על מש"כ לעיל דלמדו ר"ת ודעימיה כהרמב"ן והרא"ה דהנה מצינו בבשר וגבינה אפיקורן כאשר אוכל ביום גבינה ברישא, הא לא קשיא דאין זה היתר גמור בכה"ג אלא רחוק ומצומצם ואתא אגרא לאשמעינן היתר מוחלט, ודו"ק).


והנה הרמב"ם (פ"ט ממאכלות אסורות הכ"ו-הכ"ח) פסק וז"ל מי שאכל גבינה או חלב תחילה מותר לאכול אחריו בשר מיד וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו וכו' במה דברים אמורים בבשר בהמה או חיה אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב אינו צריך לא קנוח הפה ולא נטילת ידים, מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת וכו' עכת"ד. אתה הראת לדעת כי למד הרמב"ם דהא דאמר אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן היינו גבינה והדר עוף. וביארו הר"ן (לז ע"א מדה"ר ד"ה ודעת) והרשב"א (תו"ה ב"ג ש"ד עמ' תתרמט בהוצאת מוה"ק) דלמד כך הרמב"ם מפני דהוק"ל כהקושיא הנ"ל, דמאי קשיא אדרב יצחק, לימא להו דאה"נ עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא מיהו רב יצחק גבינה אכל ברישא. אלא ש"מ דאגרא היתר גבינה והדר עוף באפיקורן אשמעינן, ולכן דייק המקשן שפיר דגבינה והדר עוף אין, גבינה והדר בשר לא.


אמנם יש להקשות כתלמיד המתאבק בעפר רגלי רבו דלא משמע כך מפשט דברי אגרא דנקט עוף וגבינה, ומשמע עוף בתחילה, ובדומה הקשה הרמב"ן דאין אדם שונה התר בלשון דברים האסורים, שהרי אומר עוף וגבינה נאכלים ולדברי הרמב"ם אין נאכלים, מ"מ נראה דניתן לומר בדעתו דעוף וגבינה היינו שבין שניהם שייכת אכילה באפיקורן, ומ"מ לאו כסידרא נקט להו, ובדומה מצאתי בבית הבחירה דכתב (בסוגיא אחרת בפרקין) וז"ל ודרך בני אדם להזכיר את החשוב תחילה אע"פ שנאכל אחרון הואיל ואינו מכוין לעקרי השמעת אותו ענין עכת"ד והעדיף הרמב"ם קושי הלשון מקושי המשמעות. ותנא דמסייע ליה להרמב"ם מצתאי במאירי דכתב שמאחר ואיסור גבינה אחר בשר הוא מדין בשר הנתחב בשיניים (כן מטעים הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח המתנת שש שעות בין כל סוגי הבשר לגבינה) מה לי עוף מה לי בהמה והלא אף הוא נכנס ונתחב בין השיניים כבשר הבהמה, ואין להקשות לשיטתם מהא דכתב רב חסדא לקמן (קה ע"א) אכל גבינה מותר לאכול בשר, כבר תרץ המאירי (שם) דסמך רב חסדא על המורם מדברי אגרא דבעינן נטילה וקנוח  ובשיטתיה אזלי הר"ן (שם, מדכתב בביאור שיטת הרמב"ם 'והכי מוכח') הרשב"א (שם) והראב"ד (לז ע"ב, מדה"ר, השגות על בעה"מ אות א').


ומצאתי באיסור והיתר לרבינו יונה (שער מ, סק"ו) דפסק כהרמב"ם דאין חילוק בין בשר בהמה לבשר חיה ועוף אך לא מטעמיה אלא דס"ל דקרא בבשר עוף נאמר וכ"ש בשר בהמה וחיה (כוונת רבינו לאיסור לא תבשל גדי בחלב אמו המוזכר בספר דברים י"ד, כ"א בפרשיית העופות המותרים והאסורים) ובדומה כתב בסמ"ק (הוב"ד באו"ה שם) דקיי"ל כבית הלל דבשר בהמה חיה ועוף אסור בחלב מדאורייתא ויש להחמיר בבשר חיה ועוף כבשר בהמה בכל מילי, ומבאר דבריו בהגהות זר זהב (שם אות ג) דאחיסמך לדברי הסמ"ק נמצא מדברי רש"י שבת (יג ע"א) על מחלוקת ב"ה וב"ש דב"ש אומרים העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל ופרש"י (ד"ה על השלחן) דקסברי בית שמאי בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא גזרינן העלאה אטו אכילה עכת"ד א"כ ש"מ דב"ה סברי דאינו עולה על השלחן עם הגבינה מפני שאסור מדאורייתא (ע"ע שם שהאריך למעניתו בראיות מרבנן קשישאי לומר דאיסור עוף וחלב מה"ת ואכמ"ל). (ובטור (יו"ד סי' פט) ג"כ פסק כהרמב"ם ולאו מטעמיה, אלא מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך, ויש לפלפל בדבריו, אך מה שהלב חושק הזמן עושק.)


זאת תורת העולה דביאור הברייתא להלכה יפרד והיה לשלשה ראשים הא' שיטת התוס' דבשר והדר גבינה נאכל לסעודה אחרת, עוף והדר גבינה נאכלים באפיקורן (וכן להיפך), גבינה והדר בשר נאכלים לאחר נטילת ידים בלילה וקנוח הפה. הב' שיטת ר"ת, בה"ג והרז"ה עוף בשר והדר גבינה נאכלים לאחר נטילת ידים בלילה וקנוח הפה, עוף והדר גבינה נאכלים באפיקורן, גבינה והדר בשר זוקקים נטילת ידים בלבד בלילה. הג' שיטת הרמב"ם ודעימיה בשר והדר גבינה נאלכים לסעודה אחרת וה"ה לבשר עוף והדר גבינה, גבינה והדר עוף נאכלים באפיקורן, גבינה והדר בשר זוקקים נטילת ידים בלילה וקנוח הפה.


ומרן בשלחנו הטהור (יו"ד סי' צ"ט, א-ב) פסק כהרמב"ם, וכתב בפר"ח (סק"א) לחזק את פסק מרן על אף דהרמב"ן והרא"ה התירו לאכול עוף ואח"כ גבינה באפיקורן. ומייתי ראיה מהזוה"ק (פרשת משפטים) שם מובא דרב ייסא שרי למיכל לתרנגולתא וגבינה וחלבא, א"ר שמעון אסיר לך ולא יהיב איניש פתחא לזינין בישין ע"כ (וע"ש עוד דניתן לבאר דברי הזוהר באופנים אחרים). ולענין גבינה והדר בשר עוף כתב בב"י (או"ח קע"ג ד"ה ויש מחמירין) שנכון להחמיר בזה, והרב פר"ח פליג עליה בביאור דברי הזוהר ופסק דרק בבשר בהמה יש להחמיר, אך בבשר עוף אין להחמיר והעיד שכך הוא נוהג. והרמ"א (פ"ט, ב') כתב, דהיכא שהגבינה קשה (א"ה: ונחלקו הפוסקים באיזה גבינה מיירי, ואכמ"ל) אין אוכלים אחריה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר, ובמקלין אין למחות ומיהו צריכים קנוח והדחה וסיים דטוב להחמיר, והט"ז (סקי"ז) הביא דברי מהרש"ל  דאמר על מנהג המחמירים שהוא כמינות, וסיים הט"ז דאין דברי המהרש"ל מוכרחים.


ואנכי הרואה להרב בן איש חי (ש"ש פרשת שלח לך הלכה ט"ו) שהביא דברי מרן החיד"א בשיורי ברכה דרבים נהגו להמתין בין גבינה לבשר שש שעות והעיד שמנהגם בבגדאד היה להמתין לפי זמן העמדת הגבינה בערך של שעת המתנה לכל חודש העמדה עד ו' חודשים דמשם והלאה ממתין שש שעות, והביא שם דברי ר' אליהו מני שהעיד דבני ירושלים לא נהגו בחומרות אלו ואין ממתינים בין גבינה לבשר כלל כהעולה מדינא דגמרא. ולמעשה העלה הרב יחווה דעת (ח"ג, סי' נח) דמעיקר הדין למעשה שרי באכילה לאלתר ע"י נט"י וקנוח, והנוהגים להחמיר יאחזו במנהגם.


ויהא רעווא מן קדם מארי עלמא דזכות התחסדות ישראל קדושים עם קונם הנוהגים בדיני איסור והיתר חומרא כעיקר הדין תעורר רחמי שמים, ויאמר די לצרותינו. ועין בעין נראה בשוב ה' ציון במהרה בימינו.


(פורסם בעלון אשכולות 353 - לך לך תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בי' חשון תשע"ו

קוד השיעור: 6655

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר הלכתי בהלכות בשר בחלב (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב זלמן נחמיה גולדברג
ע K
ר' משה גולדשטיין
ע K