ישיבת כרם ביבנה

איש האמונה הבודד - "האדם השני"

שמואל פינסון


בשבוע שעבר התייחסנו לאדם הראשון, המתואר בפרק א' של ספר בראשית. הסברנו, שאדם זה רואה את עצמו כייחודי בבריאה, אך רואה את ייחודיותו כסימן שעליו להיות השליט והמושל בסובב אותו. האדם הראשון מעוניין לכבוש, לבנות, להמציא, ולהרחיב אופקים. הוא מסתכל על הבריאה בצורה מחושבת מאד. הוא מסביר תופעות טבעיות רק ע"פ איך שהוא מבין אותם. הוא איננו מעוניין לחקור בצורה עמוקה אחר מהותו שלו, אלא מסתפק בחשיבה שטחית ורדודה, שמתמקדת אך ורק בחיי המעשה. כך גם החברה אותה הוא בונה, היא חברה של פרטים השואפים לקדם את עצמם, וכדי להגשים מטרה זו, הם מתאגדים יחד. אין פה יצירת חברויות משמעותיות שבה פרט אחד משתף את חברו בנפשו הפנימית, משום שאף אחד מן הפרטים בחברה זו אינו טורח להכיר את נפשו הפנימית של עצמו.


האדם השני הוא המתואר בפרק ב' של בראשית. כמו האדם הראשון, הוא פוקח את עיניו, ורואה את הבריאה משתרעת ע"פ כל היקום, עם כל הפלא והחכמה הכרוך בתוכה. בנקודה הזו, הוא מתחיל להתנהג בצורה שונה מאד מהאדם הראשון. הוא רואה את הבריאה ומנסה להבין את המהות העומדת מאחורי המסתורין הנפלא הזה.


למה? מדוע נוצר כל היקום, העולם והטבע? מי? מיהו הבורא של כל זה? מיהו הבורא שמצד אחד הבריאה זועקת ומעידה על קיומו, "השמים מספרים כבוד א-ל", ומצד שני הוא גם "קדוש קדוש קדוש" - אינו נתפס, אינו ניתן להשגה, וכל פעם שהאדם מנסה להביט בו, מתחמק ומסתתר בשפריר חביון?


למה אני נוצרתי? האם הזמן הוא ציר אינסופי, המשתרע ע"פ העבר והעתיד, בה אני נזרקתי באופן שרירותי בנקודה מסוימת לעולם הזה?


בכדי לתת מענה לשאלות אלו, האדם השני מנסה לחוות את הבריאה בצורתה הטבעית. הוא אינו מספק הסברים מתמטיים לתופעות שהוא רואה, אלא הוא מחפש אחר הבורא בכל עשב, ובכל קרן אור. הוא מסתכל סביבו כמו ילד קטן, ועומד ומשתומם. זוהי כוונת הפסוק המתאר שהקב"ה "נפח באפיו נשמת חיים". האדם תמיד מחפש אחר בוראו זה, שנפח בתוכו את נשמתו. וכדברי הרמב"ן שם: "ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים להודיע כי לא באה בו מן היסודות... גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול" - האדם השני עסוק במרדף תמידי אחר בוראו, אותו הוא מחפש בכל מקום.


בנקודה מסוימת, האדם השני מוצא את עצמו במצב מורכב. הוא אינו יכול להשתלב בנוף האנושי, משום שזה מאוכלס באדם הראשון, המתעלם לחלוטין מהשאלות המטרידות את האדם השני, ואינו מעוניין לחקור אחר מהותו. לא בחברת אנשים כאלו יוכל האדם השני למצוא מנוחה לנפשו הסוערת. מצד שני, האדם השני אינו יכול להשתלב בטבע, משום שמבין את השוני שבו משאר הברואים, ועליונותו עליהם. תחושה זו של האדם השני נקראת בדידות.[1] הוא מרגיש בודד, ללא רע. לא ברור מה גורם לתחושה יותר כבידה של בדידות- הבדידות מהאדם או מהטבע? מיהו היותר בודד? האסטרונאוט הבוהה בחלל הריק והעצום, או מר פלוני, החווה את כל חייו כמישהו חסר זהות ייחודית, אפילו שהוא מסתובב ברחובות הומי אדם?


כיצד ניגש אדם השני לפטור את בעיית הבדידות הזו? באיזה חברה יוכל למצוא מזור לנפשו הסוערת? כאן, הרב סולובייצ'יק מתאר את השלב הבא: האדם השני, בהרגישו כי הוא נמצא במיצר, במעמקי ספק קיומי, פונה לבוראו. בלשון הרב, חוויה זו נקראת "גאולה". האדם נגאל ע"י זה שהוא מוצא את הקב"ה. כיצד הגיע האדם לגאולה זו?


האדם נדרש לסגת, ולהפנים שהוא רק חלק קטן ומזערי בתוך כלל הבריאה. לעומת האדם הראשון, שמוצא את ייעודו בשליטה על הסביבה, האדם השני מוצא את גאולתו ע"י שליטה בעצמו, ע"י ההבנה שבסופו של דבר, אין לו על מי להישען. א"כ, בכדי לחוות גאולה, יש צורך בהקרבה ובנסיגה. לכן, האדם השני נוצר "עפר מן האדמה" - הוא מבין את חוסר האונים שלו לנוכח הבריאה והבורא. הוא מעולם לא שכח שהוא בא מקומץ עפר.


כך גם בחברה אותה הוא יוצר, האדם השני נדרש לסגת אחורה, ולהקריב מעצמו. לכן, הקב"ה בורא את חווה מצלעו של האדם, משום שרק ע"י מעשה של הקרבה הוא יוכל להתחבר עם רעייתו. החברה של האדם השני נקראת בלשון הרב "קהילת הברית", משום שכל חבריה כרתו ברית אחד עם השני. הם אינם מעוניינים רק בקידום האישי - תועלתי שלהם, אלא הם באו לשם משהו עמוק יותר. כל אחד מבני הקהילה מוטרד מאותם שאלות קיומיות, היוצרות את הבדידות העמוקה של האדם השני. הם מוצאים מנוחת הנפש בשיתוף הבדידות הזו עם זולתם, החש את אותה הבדידות, וכן להשתתף בלבטים של חבריהם.


כפי שציינּו לעיל, האדם השני מתחיל בחיפושו אחר הבורא מתוך שהוא חווה את הבריאה העצומה. אך זה לבד לא מספיק בכדי למצוא את הקב"ה. האדם השני נדרש גם  לכרות ברית עם הקב"ה. הוא צריך את הדו שיח, את מערכת היחסים התמידית שיש בין בורא לנברא, בכדי למצוא את דרכו הביתה אל אביו שבשמיים. אמנם "השמים מספרים כבוד א-ל", אבל למי הם מספרים את הסיפור הזה? אין די בסיפור שלהם כדי למצוא את הקב"ה. לכן, יש צורך בנבואה (כשיש) ובתפילה, שהוא מעין הנבואה של ימינו, הדיאלוג שלנו עם הקב"ה. ובאמת, בבריאת האדם השני, הקב"ה מופיע לא רק בתור "אלוקים" (בעל כל הכוחות - עיין כוזרי מאמר שלישי), אלא גם עם שם הוי' - השם שמלמד על הקשר האישי שיש לקב"ה עם דורשיו.



(פורסם בעלון אשכולות 353 - לך לך תשע"ו)





[1] בדידות זו אין כוונתה 'לְבַדִּיוּת', כי אם הרגשת חוסר שייכות לחברה ולסביבה. ייתכן והאדם יהיה מוקף אנשים (לא לבד) אך עדיין ירגיש בודד. ומצד שני, ייתכן והאדם יהיה לבד לחלוטין אך לא בודד.




 

 

 

השיעור ניתן בי' חשון תשע"ו

קוד השיעור: 6652

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מתורת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2 P