ישיבת כרם ביבנה

לועג לרש?

אלמוג כהן


נכתב לע"נ מו"ר דודי זקני, רבי שלמה שרוי זצ"ל,
שהיה מעמודי התווך של יהדות תימן.
כָל רָז לָא אָנֵס ליה, סיני ועוקר הרים, ולא פסיק פומיה מגירסא.
נלב"ע בש"ק פרשת 'לך לך', ח' במרחשון התשע"ב. תנצב"ה.


***


מנהג אבותינו בידינו שהאבלים בעת הלוויה עטופים בטלית, נכנסים עִמה לבית הקברות, ואינם חוששים לכך שהיא נגררת ע"ג הקברים. וכן שאר העם אשר נכנסים לבית העלמין אינם מכסים את ציציותיהם, כפי שנהגו שאר קהילות ישראל.


לכאורה, מנהג זה סותר גמרא ערוכה וכן את פסק השו"ע. נשתדל בעז"ה ליישב מנהג זה.


כתב השו"ע (או"ח סימן כג סעיף א):


מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות. אבל אם הוא נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש. במה דברים אמורים? בימיהם שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה - אסור אפילו אינם נגררים...


יסוד פסק השו"ע לקוח מן הגמרא במסכת ברכות (יח ע"א).


לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא. ואם עושה כן, עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו' (משלי יז, ה).


כלומר: המתים אינם יכולים לקיים מצוות, המקיים מצוה בבית הקברות מדגיש זאת, והוא על כן לועג להם. הגמרא בהמשכה מביאה אופציה נוספת שגורמת לפגיעה במת, והיא אי ליווי המת. וממשיכה בסיפור הממחיש את הלעיגה למתים.


אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם הלוהו מה שכרו אמר רב אסי עליו הכתוב אומר 'מלוה ה' חונן דל' (משלי יט, יז) 'ומכבדו חונן אביון' (משלי יד, לא).


רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן, אמר ליה רבי חייא: דלייה! כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין.


הגמרא מספרת על רבי חייא ור' יונתן שהיו הולכים בבית הקברות והציציות של ר' יונתן היו נגררות ע"ג הקברים. אמר ר' חייא לר' יוחנן שיגביה את הציציות כי זה מבזה את המתים.


גמרא נוספת שדנה בעניין לועג לרש היא הגמרא במנחות (מא ע"א).


אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא חייבין בציצית. ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה. מ"ט 'אשר תכסה בה' (דברים כב, יב) אמר רחמנא, האי לאו לאיכסויי עבידא. בההיא שעתא ודאי רמינן ליה, משום 'לועג לרש חרף עושהו' (משלי יז, ה).


הגמרא מציינת דאליבא דשמואל כלי קופסא, היינו טליתות שעשויות לצורך תכריכים למת, פטורות מהציצית. אבל אומרת הגמרא, שבשעה שמלבישים אותה למת כתכריכין, מטילין בה ציצית כדי שלא יהיה לעוג לרש למת.


והנה, לכאורה ישנה סתירה בין הגמרות. בברכות מבואר לבישת הציצית ליד המת היא כבזיון למת שאינו יכול לקיים אותה, ואילו במנחות משמע להיפך, שאי הלבשת ציצית למת היא כבזיון לו.


על נקודה זאת עמדו התוס' בברכות (שם, ד"ה ולמחר), וביארו, שעדיין מי שלובש ציצית ליד המת נחשב הדבר למבזה כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.


אם כן משמע מהגמרות שקיום מצוות ליד המת, וכדוגמת לבישת ציצית בד"א של המת הרי זה בזיון למת. וכפי שציינו, א"כ קשה על מנהגינו.


הרמב"ם בהלכות אבל (פי"ד הי"ג) כתב:


בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר.


ויש לתמוה, מדוע שינה הרמב"ם מלשון הברייתא בגמרא בברכות? בגמרא כתוב 'תפילין בראשו' והרמב"ם שינה ל'תפילין בידו'. וצ"ע.


בהלכות קריאת שמע (פ"ג ה"ב) מובאת מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד.


אין קוראין (קריאת שמע), לא בבית המרחץ; ולא בבית הכיסא, אף על פי שאין בו צואה; ולא בבית הקברות... וכל מי שקרא במקום שאין קוראין בו, חוזר וקורא.


וכתב הראב"ד: "א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא, לא אמר כלום".


לפנינו מחלוקת לעניין קריאת שמע ליד המת: הרמב"ם סובר שאם קרא ק"ש ליד המת צריך לחזור ולקרוא, והראב"ד סובר שאינו צריך. אם נשים לב המחלוקת ביניהם היא רק לעניין מת. אבל בעניין בית המרחץ ובית הכיסא מודה הראב"ד שצריך לחזור ולקרוא ק"ש.


ובהגהות הרמ"ך כתב: "צ"ע מאין הוציא זה שאם קרא בצד המת שיחזור ויקרא, כיון דאינו אסור אלא משום לועג לרש למה יחזור ויקרא". ונדחק הכס"מ לתרץ שדברי הרמב"ם לא נאמרו על מת אלא על שאר המקומות, או שזה מדין קנס.


והסבר דברי הראב"ד ע"פ הרמ"ך הם, שאם הסיבה לפסול בית הקברות היה מדין לועג לרש א"כ מדוע כתב הרמב"ם שצריך לחזור ולקרוא, הרי דין 'לועג לרש' לא לעיכובא.


אם נעיין בדברי הרמב"ם נראה, שכתב את כל המקומות הנ"ל (בית המרחץ, בית הכסא ובית הקברות) יחד, ולא חילק בנתינת הטעמים בין המקומות השונים. ונראה לומר, שטעם אחד הוא להם. הטעם "לועג לרש" לא מוזכר בכל היד החזקה, וכמו כן אינו ניתן להיאמר כטעם לבית המרחץ ובית הכסא. אם כן, מהו הטעם?


בהלכות תפילין (פ"ד הכ"ג) כתב הרמב"ם:


לא יהלך אדם בבית הקברות, ותפילין בראשו, ואפילו בתוך ארבע אמות של מת, או של קבר; צריך לחלוץ תפיליו, עד שירחיק ארבע אמות. ולא ילבוש אדם תפילין, עד שיכסה ערוותו וילבוש בגדיו".


הנה, כרך הרמב"ם בכריכה אחת את איסור הליכה עם תפילין בבית הקברות וכן הליכה עם תפילין ערום. גם כאן א"א לומר שהטעם הוא מדין לועג לרש. וכן בפ"י ה"ו בעניין ס"ת.


לכן צריך לומר, דאליבא דהרמב"ם לא שייך כלל המושג לועג לרש לעניין זה, אלא הסיבה שווה לדין בית המרחץ ובית הכסא, שדינם כמו מקומות המטונפים. אם כן, כפי שמותר להיכנס לבית הכסא עם ציצית, כך מותר להיכנס עם ציצית לבית הקברות,[1] כי ציצית היא רק תשמיש מצוה ולא תשמיש קדושה.


וצריך ביאור מנין לקח הרמב"ם את שיטתו.


דברי הרמב"ם נעוצים בברייתא במסכת שמחות (יג, ג): "היה עובר בין הקברות לא ייתן תפילין עליו, ולא כתבי הקדש בידו, מפני שהוא דרך בזיון". לשון הברייתא שסיבת אי ההליכה עם תפילין וכתבי הקודש היא מצד ביזיון ולא מצד לועג לרש כפי שמובא בבבלי.


מקור נוסף שהרמב"ם הסתמך עליו הוא הירושלמי, שם מובא הסבר אחר אימתי אומרים 'לועג לרש', וכן גירסא אחרת למעשה דר' חייא ור' יונתן המובא בבבלי. וז"ל הירושלמי (ברכות פ"ב, ה"ג):


ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם ואם עשה כן עליו הכתוב אומר 'לועג לרש חרף עושהו'. דלמא ר' חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה דר"ש בר יוסי בר לקוניא, והוה ר' יונתן מפסע על קיבריה. אמר ליה רבי חייא רובא: כדון אינון מימר למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן.


מדברי הירושלמי משמע להדיא, ש"לועג לרש" לא נאמר על קיום מצוות ליד המת, אלא ביזוי ממשי של המת, כדוגמת עשיית צרכים בבית הקברות. כמו כן, הירושלמי לא מספר שהמקרה של ר' חייא ור' יונתן עסק בכך שהציציות של ר' יונתן נגררו על הקברים, אלא הבעיה הייתה שהוא פסע על הקברים, שזו ג"כ התנהגות לא הולמת בבית הקברות, ועל כך העיר לו ר' חייא.


מעתה אתי שפיר מה שהקשינו לעיל מדוע שינה הרמב"ם מלשון הברייתא בברכות, שכתב 'תפילין בידו'. ההבדל בין תפילין בידו או בראשו הוא, ש"תפילין בראשו" היינו עצם קיום מצוות התפילין, ו"תפילין בידו" הם עצם מהות התפילין שנמצאות שם. והרמב"ם שינה מלשון הבבלי, כי אליבא דהרמב"ם הבעיה היא לא קיום המצווה ליד המת, אלא עצם אחיזת תפילין או ס"ת במקום לא ראוי, וכעין האיסור לעשות כן במקום המטונף. זו היא הבעיה לשיטתו, ולכן כתב 'בידו'.


המורם מן האמור, שמנהג בני תימן אחוז ונסמך על דברי הרמב"ם, ובשיטת הירושלמי אמרה. בזה יצאנו ידי חובת יישוב המנהג, ויש בזה עוד להאריך הרבה ואכמ"ל.


(פורסם באשכולות 352 - נח תשע"ו)






[1] ואם ישאל השואל שיש לחלק בין ט"ג לט"ק, כבר כתב הרב שלום נגר שליט"א במאמרים, בתשובה "קדושת ציצית", וז"ל: "וכן עיין דברי מרן ס"ק ג' וז"ל: 'מותר ליכנס בציצית לבית הכסא'. עכ"ל וזה מנהגנו בין הרמב"ם בין מרן. אך עיין באר היטב ס"ק ג', כתב הט"ז דוקא בד' כנפות שלבש תחת הבגדים אבל בטליתות של מצווה אין נכון שיכנס לבית הכסא. גם כאן, אחר מחילה מכבוד תורתו של אדירנו הט"ז שמחלק, למה לא חילק חילוק זה הרמב"ם או מרן? וכי היה קשה לכתוב ולומר 'הא בטלית קטן הא בטלית גדול'? ומדלא חילקו אין אנו מחלקים, וכך היה מנהגנו".




 

 

 

השיעור ניתן בג' חשון תשע"ו

קוד השיעור: 6641

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר עיון הלכתי בענייני אבלות (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: