מיוסד על אדני מאמרו של הרב ד"ר יעקב גניזי ב'אסיא' (סז-סח - שבט תשס"א)

הרפואה הינה מהמקצועות העתיקים בעולם. הרצון לעזור לאדם הסובל, בשילוב השאיפה להכיר את העולם הביולוגי ואף לשלוט בו, הובילה את האדם לתור, ללא הרף, אחר דרכים להימנע מלחלות ולטפל במחלות. הנחת היסוד הינה כי האדם החולה מעונין בכל מאודו לחזור לקו הבריאות, ויכולתו, החלקית בלבד, של הרופא לעזור לו במשימה זו, היא המגבילה את הסיכויים למימוש רצונו של החולה. עם התפתחות המחקר הרפואי גדל הידע הרפואי לאין שיעור, התגלו הגורמים למחלות רבות, ופותחו תרופות וטיפולים לרבות מהן. תוחלת החיים הוכפלה, ואף במקרים בהן אין ביכולת הרופא לרפא כליל את המחלה, יש באפשרותו לדחות את המוות, בעזרת טיפולים חדישים. מציאות זו מעוררת דילמה ישנה במלוא עוזה. האמנם יש להאריך חיים בכל מחיר? האם הערך העליון הוא הארכת החיים, אף לתקופה מוגבלת? מה כאשר הדבר בא על חשבון פגיעה קשה באיכות החיים, וגורם לחיי ייסורין וצער?

עם התפתחות העולם המודרני והטמעת חופש הפרט בכל תחומי החיים, התעוררה גם בעולם הרפואי השאלה, מיהו האחראי על הטיפול הרפואי, הרופא הנותן את הטיפול, או החולה המקבלו? האם רשאי הרופא לטפל בחולה ולהציל את חייו כנגד רצונו, ומאידך, האם רשאי הרופא להניח למטופל על ידו למות על פי רצונו?

בעולם המערבי מתחזקת והולכת הגישה הרואה בכל אדם את הבעלים על גופו. זכותו הבסיסית של כל אדם לנהוג בגופו, ככל העולה על דעתו. זכות זו כוללת גם את האפשרות לפגוע בעצמו, כל זמן שאין בהתנהגות זו משום פגיעה בזולת. מכאן נובע שאם חולה סופני איננו מעונין בטיפול, זוהי זכותו המלאה, שכן הוא הבעלים על גופו. ואף מצפונו של הרופא נקי אם הציג בפני החולה את האלטרנטיבות השונות, והבהיר לו את תוצאות מעשיו.

מצד שני, ליהודי המאמין ישנה מערכת מוסר אשר איננה מסתמכת על מקובלות חברתיות בלבד, אלא על מקור הלכתי. היחסים שבין הרופא לחולה וחובותיו וזכויותיו של האדם ביחס לבריאותו, גם הם נבחנים מנקודת מבטה של ההלכה, אשר היא בלבד המוסמכת לתת את התשובות לשאלות הקשות עבור היהודי שומר המצוות.

דילמות אלו נוגעות ביחס ההלכה לשמירת הבריאות והצלת חיים. ההלכה מטילה על האדם אחריות לשמירת בריאותו, ואף מחייבת אותו, לדעת רוב הפוסקים, לדאוג לרפואתו במקרה שחלה. אך מה לגבי הרופא? האם מוטלים עליו חיובים ספציפיים לדאוג לרפא את החולה, או שמא האחריות מוטלת כולה על כתפי החולה, כפי שמביאה הגמרא "מי שכואב לו ילך אל הרופא", דהיינו שעל החולה ללכת אל הרופא ולא להיפך?

בסקירה נרחבת ניתן ללמוד בתורה חמש מצוות הקשורות לעניין שמירת הנפש וחובת הרופא לרפא: א. והשבותו לו". ב. לא תעמוד על דם רעך".
ג. "ואהבת לרעך כמוך". ד. "וחי אחיך עמך". ה. "ורפא ירפא"

בעזרת ה' נתחיל ונבאר כל ציווי:

א. מצוות "והשבותו לו" (דברים, כב, ב) - בגמרא (ב"ק פא ע"ב) נאמר: "הרואה את חברו תועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך... דתניא השבת גופו מנין תלמוד לומר: 'והשבותו לו'".

וכתב שם רש"י: "'והשבותו': את גופו, משמע שאם תעה חברך בדרך אתה צריך להעלותו על הדרך". הגמרא דורשת את הפסוק אשר מדבר בהשבת אבדה שעיקרה השבת ממונו של אדם לרשותו, ומרחיבה זאת גם לגבי האדם עצמו. דהיינו, גם כאשר האדם עצמו "אבד", כגון שתעה בדרך, עליך לעזור לו מדין השבת אבידה. בדרך דומה דרש גם הספרי פסוק זה: "והשבותו לו - אף את עצמו אתה משיב לו".

הגמרא בסנהדרין (עג ע"א) מרחיבה דרשה זו עוד יותר, ואומרת: "מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'..." ומקשה הגמרא: והרי דבר זה כבר נלמד מהפסוק 'והשבותו לו'. משמע כי כאשר חברך נתון בסכנת חיים, מחויב אתה לעזור לו, שהרי בכך אתה משיב לו את חייו, ואף חובה זו בכלל מצוות השבת אבידה.

גם הרמב"ם (פה"מ נדרים פ"ד מ"ד) נקט בדרך דומה וכתב: שחייב הרופא לרפאות כל חולי ישראל והרי הוא בכלל אומרם בפירוש הכתוב: 'והשבותו לו' לרבות את גופו שאם ראוהו מסוכן ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו בממונו או בידיעתו.

נראה, שהרמב"ם למד מהפסוק "והשבותו לו" את מקור חיובו של הרופא לטפל בחולים.

הגרש"ז אויערבאך הוסיף וכתב, כי חובת הרפואה כוללת במסגרת חיוב השבת אבידה גם את הלאו של "לא תוכל להתעלם", וכך משמע גם מדברי הנצי"ב.

לסיכום: בסיס החיוב של הרופא לרפא הוא מדין השבת אבידה, שזוהי מצווה כללית בתורה שכוללת השבת ממון ואף השבת גוף ונפש. בשבוע הבא נבאר את יתר המצוות ונתייחס באופן פרטני לסוגיית "הטיפול בחולה הסופני".