ישיבת כרם ביבנה

שנה לצוק איתן: מיומנו של לוחם גולני

ליאב דואני


שנה ל'צוק איתן'. כן, הזמן בישיבה עובר מהר. כאילו רק אתמול ישבנו בנגמ"שים על גבול עזה, מתוחים, נרגשים, חוששים, מהורהרים, ממתינים בקוצר רוח לפקודת הכניסה.


יום השנה של אירוע מסוים, הוא תמיד יום של זכרונות שצפים ועולים, של חשבון נפש, של התבוננות איפה היינו אז- והיכן אנו עומדים היום, האם התקדמנו במהלך הזמן שחלף או שמא התדרדרנו לאחור, האם הפקנו לקחים או המשכנו במרוצת ההרגל; למה בכלל אירע אותו מאורע, אולי היה אפשר למנוע אותו, האם טוב שאירע, ובדיעבד שכבר אירע איך התמודדנו/מתמודדים/נתמודד עמו???


"כל רודפיה השיגוה בין המצרים". שלושת השבועות הידועים, תחילתם י"ז בתמוז ואחריתם ט' באב, קיבלו בשנה שעברה משמעות לאומית נוספת, כאשר צה"ל תמרן בין המצרים של רצ"ע במסירות נפש ע"מ להגן בגופו מפני רודפיה של ישראל, שחשבו שהשיגוה/ישיגוה.


התמונות עדיין טריות לנגד עיני, קולות היריות מהדהדים באזני, הכל חרוט, חקוק וצרוב לעד- בבחינת 'לא תשכח'. הסצינות מתרוצצות בראש בבהירות מופלאה, רעמי הפגזים, הבזקי האש, הצעקות, המורל, והכדור, הכדור הארור- אותו כדור שעוד ס"מ אחד שמאלה ו...


שלושה ימים מתוך שלושת השבועות הייתי שם, בפנים, בקן הצרעות. ועל כך אני מבקש לספר מעט, לקיים "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י-ה", אולי להעלות איזו נקודה למחשבה בנוגע לתקופת השנה הזאת..


הוקפצנו בערך ב-ח' בתמוז, מתוך החפש"ש - שלושה ימים לפני שחרור. נסענו לצפון וחתמנו שוב על כל הציוד שכבר הזדכינו עליו. נשקים, אפודים, מימיות, קסדות, על כל אלה ביצענו שפצורים מחדש וירדנו לדרום לשטחי הכינוס. זאת ההזדמנות לציין לשבח את החבר'ה של שיעור ג', שהשתחררו לפני כמה ימים משירות בגבעתי, תותחנים ועוד, וכבר נודעו עקבותיהם בישיבה בסוף הזמן. אנחנו, גם אם היינו מאוד רוצים, פשוט גויסנו בשנית לחודש אחד בלבד, הפעם- נטו ע"מ להילחם.


בצום י"ז בתמוז הייתה הוראה של הרבנות לאכול על אף שטרם קיבלנו אישור כניסה. שבוע אחרי י"ז בתמוז נכנסנו לשטחי הכינוס היותר פנימיים הממוקמים ממש על גבול עזה. ביום שישי דיברו איתנו על התכנית ואמרו שהכניסה בליל שבת ב-20:00. בסופו של דבר, הכניסה נדחתה למוצ"ש.


שבת בשטחי כינוס. למדנו את כל התכנית, מה עושים, איך, מטרה, משימה, שיטה. בניין דו קומתי, טיהור. המחלקה שלנו הופרדה מהפלוגה ועשתה צק"פ עם שריונרים מ-188. משימתנו הייתה להכניס את הפלוגה כולה פנימה, כך שהמחלקה שלנו נכנסה ראשונה.


במוצש"ק כחצות הלילה, הקצין העמיד אותנו בחי"ת והתפללנו תפילה מיוחדת - תפילה שלפני הכניסה. קשה לתאר במילים יבשות ומוגבלות, את ההתרגשות החיה הפורצת שהתרגשנו כולנו באותו מעמד. מדהים לראות איך שבזמנים כגון אלו הלב נפתח, האדם מגלה בעצמו כוחות נפש שלא היה מודע אליהם, כוחות של גבורה של מסירות נפש של רצון להילחם עבור כלל העם התולה בנו עיניו.


דימיטרי, מפקד פלוגת השריון שנהרג אח"כ מירי צלפים, פיקד בצורה מרשימה על תהליך הכניסה. שמענו הכל דרך הקשר. גם כשהייתה לו פריסת זחל תוך כדי הכניסה, הוא פעל בקור רוח, על אף הסכנה האדירה הכרוכה בעמידה סטטית כשכל רגע עלולים לירות נ"ט וכד'. אני הייתי הקשר של הסמל, בנגמ"ש השני (מתוך 2). מוקמנו באזור שכונת סג'עיה.


נכנסנו לקו בתים ראשון. בשלב זה בוצע ירי מסיבי של השריון. פרקנו מהנגמשים. הסמל ואני נשלחנו לטהר קומה. הסמל שלח טיל 'לאו' למרפסת. יידינו רימונים וירינו לתוך החדר לוודא שאין מחבלים. תפסנו חיפויים ונשארנו בבית באותו לילה.


ב-09:00 בבוקר היה ירי מרגמות וצלפים לעבר הבית, ובתוך כך כדור צלף חלף לנגד פני במרחק של כמלוא נימה - ממש בנס ניצלתי. היו לי "רק" חתכים בפנים כתוצאה מכך. "יסור יסרני י-ה ולמות לא נתנני". נס כזה מלווה אותך כל החיים, מהסיבה הפשוטה שבאותה נקודת זמן החיים היו עלולים ח"ו... ומדאתרחיש ניסא, כאילו קיבלתי את החיים מחדש...


1947 שנים לחורבן ביהמ"ק השני. כן, הזמן עובר חולף לו. שנה, ועוד שנה, ועוד אחת. החושים נתקהו ואנחנו (כמעט) לא חשים בחיסרון. אין תמונות לנגד עינינו, לא סצנות חיות, לא קולות שירת הלויים, רק סיפורים ומדרשים וציור מטושטש של המציאות דאז עולה מהם. קשה 'להתחבר'. ממתינים בקוצר רוח לגאולה(???)...


יום השנה של אירוע מסוים, הוא תמיד יום של חשבון נפש, של התבוננות איפה היינו אז- והיכן אנו עומדים היום, האם התקדמנו במהלך הזמן שחלף או שמא התדרדרנו לאחור, האם הפקנו לקחים או המשכנו במרוצת ההרגל; למה בכלל אירע אותו מאורע, אולי היה אפשר למנוע אותו, ובדיעבד שכבר אירע איך התמודדנו/מתמודדים/נתמודד עמו??? בידינו לתקן, ובאחריותנו.


(פורסם בזמורות 136 - אב תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בז' אב תשע"ה

קוד השיעור: 6554

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

שנה למבצע צוק איתן: סיפורים מהשטח (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: