ישיבת כרם ביבנה

שיטיון באיזון תרופתי

ר' מאיר דוד בראל



בהתבוננות על העולם, אני מדמה לעצמי גרף פשוט. גרף שבו שני צירים, ציר מאוזן (ציר ה-X) וציר מאונך (ציר ה-Y).


הציר המאוזן מדמה בעיניי את קו החשיבה הנורמאלי, הבסיסי, את רמות המיומנות החברתית והכישורים החברתיים המתבקשים מאדם נורמאלי.


ככל שקו החשיבה של האדם יציב יותר ומפוכח יותר, למעשה הוא מתחיל את הקו שלו גבוה יותר בציר המאונך.


אמנם ככל שקו החשיבה של האדם חורג מהנורמה, וככול שהמיומנויות החברתיות שלו נמוכות יותר, כך הקו שלו מתחיל בנקודה נמוכה מהקו המאוזן.


למעשה, אם נתבונן בעין פסיכיאטרית-רפואית על אדם שכזה, הנטייה תהיה לאזן אותו (לא בכל מצב) תרופתית על מנת שקו חשיבתו ייחשב נורמאלי עם סביבתו, דבר שיוביל בזמן ההשפעה התרופתית להתנהגות נורמאלית ביחס לסביבה.


לעיתים האיזון התרופתי כל כך יעיל עד כדי כך שהקרובים ביותר לאדם החולה הנ"ל לא מודעים כלל וכלל למחלתו ולמוגבלותו. מפורסמים הסיפורים, לצערנו, על אשה שנישאה לבעל בריא ונעים מזג, וזמן לא מבוטל לאחר החתונה שהבעל מאוזן בכדורים פסיכיאטריים והאשה דורשת ביטול הנישואין בטענת מקח טעות . לא מזמן אף שמעתי על מקרה שכזה שהגיע לפתחו של הגר"ח קניבסקי, בו חמישה חודשים לאחר החתונה הסתבר לאשה שהבעל סובל מסכיזופרניה ודכאונות והוא מאוזן בכדורים פסיכיאטריים, הכלה הסכימה לדרישת הוריה לטעון טענת מקח טעות ולהפקיע את הנישואין, אמנם אדהכי והכי הסתבר שהכלה מעוברת. גרושה עם ילד בעולם השידוכין, תקבל הצעות קצת "עקומות" מצד שני להשאר עם הבעל החולה שאפשרי שילך וידרדר מצבו הנפשי בעתיד עד אשר יזדקק לאשפוז, מה עוד שישנו מפח נפש לכלה על אשר העלים ממנה החתן את מצבו. (הגר"ח קניבסקי הכריע כמדומני על מקח טעות ולהפקיע את הקידושין.)


מכל האמור עולה השאלה מה היחס ההלכתי לאדם המוגדר מפאת מחלתו או מוגבלותו כשוטה אמנם ע"י נטילת כדורים מתאזן? מה רמת האיזון אליה הוא צריך להגיע כדי להקרא בריא? יש לדון גם כן מה יהא מעמדו של אדם שלא נוטל כדורים אך לעיתים מאבד משפיותו ואז חוזר לקו הרציונליות? האם אדם שכזה ניתן לחיזוי הרי השיטיון בא לו במפתיע?


איתא בברייתא (תוספתא תרומות פ"א): "עיתים חלים (מחלים) ועיתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו". וכן נפסק להלכה ברמב"ם (פכ"ט מהל' מכירה ה"ה): "מי שהוא עת שוטה ועת שפוי... בשעה שהוא שפוי כל מעשיו קיימים וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת"


על פי המקורות הנ"ל יש לדון בדין אדם הנע בקביעות בין מצב שטות לשפיות באופן המוכיח ששורש המחלה כבר קיים בו בשעה שהוא שפוי (וכגון בנוטל כדורים) האם לדונו בשעה שהוא שפוי זמנית כבן דעת או שוטה?


הרב פרבשטיין בספרו 'משפטי הדעת' כתב באופן נפלא בעניין, וכך דבריו בתמצית:


כידוע "שוטה" איננו זהה ל"חולה נפש". שוטה הוא מושג כללי יותר, מי שנשתבשה דעתו מחמת מחלת נפש או סיבה אחרת ובעקבות כך נפגעו אצלו תהליכי המחשבה או ההתנהגות הריהו שוטה. לאור זאת אף המושג "החלמה" לגבי ההלכה אינו מתייחס לריפוי מהמחלה שגרמה לשטיון אלא להפסקת השיטיון. החלמה בהלכה מתייחסת לתוצאה ולא לסיבה. לפיכך הלוקה במחלת נפש שמתבטאת בשיבוש הדעת רק בזמנים מסויימים, (או מתאזנת ע"י חומרים מסויימים) מחשיבתו כבריא- חלים. עניין זה מפורש בראשונים לעניין מחלת "הגנדריפס", אדם המהלך בלילות יחידי, שזה אחד מסימני השוטה הנזכרים בחגיגה (ג ע"ב) וז"ל שו"ת חכמי פרובינציאה (סי' נז-נח): "הוא חולי בעל עונה ידועה, ימשול עליו המקרה ההוא בלילות, ויביאהו דמיונו לצאת יחידי, ועם השגת האור יסורו ממנו מחשכי רעיוניו ויאור לו באור הדעת, והוי כעיתים חלים ועיתים שוטה, או כמשתתק פעם, ופעם ניעור ושב לאיתנו... והיינו דאמרינן "אימור גונדרופוס אחדיה", ופרשו לנו רבותינו רוח אלוקים רעה מבעתתו בלילות ובימים וישוב לאיתנו ויהיה בעת הבריאות כשאר אנשים לעניין מצוות עולת ראייה וכל דבר".


וכ"כ בספר הערוך (בערך גנדרפס): "פי', חולי של שטות וכשעובר החולי הוי פיקח, להכי לא חשיב לי השוטה כי עביד האי גרידא".


אמנם נחלקו האמוראים בירושלמי- האם מספיקה החלמה חלקית – היינו שיגיע לגדר חלים- או שצריך החלמה מלאה- שיגיע למדרגת שפוי? לסובר טענת שפוי, סברתו היא שכל זמן שמקוננת באדם מחלת שיטיון כלשהי אינו יכול להקרא שפוי לכל דבריו אף אם כעת הוא חלים.


שאלה זו נשאלה להרשב"א (ח"ד סי' ר"א) ודחה דברי השואל, שנטה לסבור שבעינן שפיות גמורה וחלים אינו חשיב בר דעת, והכריע שעל אף שבעת החלמתו אינו נהיה שפוי לגמרי מכל מקום דינו בשעת החלמתו כפיקח ואין למעשה חילוק בין חילם לשפוי.


אמנם השו"ע פסק באופן סותר, בהלכות עדות העלה שבעינן שפוי לגמרי אף לא חלים, ובהלכות גיטין פסק שמהני אף שפוי, ורבו התירוצים והיישובים אמנם למעשה כבר ציינתי במאמרים הקודמים את הצורך בשפיות מוחלטת ללא רבב לעניין עדות ואולי משום כך נטה השו"ע בהל' עדות לדעת הסוברים שחלים אינו שפוי גמור.


אמנם למעשה פסקו האחרונים (מובא בפת"ש אה"ע קכא, ג) ששוטה נידון על פי גילויי המחלה בפועל ולא על פי המחלה בכח (היינו הגורמים הרפואיים). ולכן גם אם המחלה קיימת מבחינה רפואית, מכיוון שבזמן זה אין תופעות שטות הרי הוא נידון כחלים ושפוי.


למעשה בזה סיימנו ב"ה סדרת עשרה מאמרים מקיפה בעניין "השוטה בהלכה" לעניות דעתי מדע הרפואה בימינו כל כך מפותח ועמוק (אע"פ שלא הכל ידוע בתחומי חקר המוח) שחובה על המכריעים בסוגיות אלו לקבל חוות דעת רפואית מתקדמת על כל נידון ונידון, ולברר היטב על מקור הבעיה ומאפייניה לפני ההכרעה ההלכתית. ואף על פי שכתבתי לפני כמה שורות שהשוטה נידון על פי המעשים בפועל ולא על פי המחלה הגורמת בכח, עדיין ישנם כלים רבים ברפואה המודרנית הן תרופתית והן שיחתית ועוד, שיכולים לסייע לצמצם את מצב הנידון משוטה גמור לשוטה לדבר אחד או לחלים ובכך לשמור על נפש יקרה בחיק הסביבה הנורמאלית.



(פורסם בעלון אשכולות 346 - מטות מסעי תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בא' אב תשע"ה

קוד השיעור: 6541

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים בנושאי הלכה ורפואה (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: