ישיבת כרם ביבנה

נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר

יעקב עמיחי סופר


מצינו ארבע שיטות בענין נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר:


א. דעת הרמב"ן והנמוקי יוסף (ה ע"ב מדפי הרי"ף, סד"ה אלא)[1], שעל אף שמצינו בירושלמי מחלוקת בענין זה, ושם רק ר' יוסי סובר שיש נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, ואילו ר' מונא ור' יודן חלקו עליו, אין אנו פוסקים הלכה כרבים, משום שבתלמוד שלנו משמע בכמה מקומות שאין לגמרא מניעה לנקוט לשון נדר (עלי) בשבועה, ולשון שבועה (זה) בנדר[2], ומש"ה פוסקים להלכה כמו הבבלי שיש נדר בלשון שבועה ולהיפך, והדבר מועיל מדין ידות נדרים.


ב. דעת הריטב"א (שם), הר"ן (ב ע"ב ד"ה איידי)[3] ועוד האומרים שכיון שהלכה כרבים, ובירושלמי הרבים סוברים שאין שבועה בלשון נדר ואין נדר בלשון שבועה – הכי נקטינן, ומה שבגמרא דידן מצינו כמה מקרים יוצאי דופן, אין להביא מהם ראיה, דאגב ריהטא נקט הכי, ובאמת גם דעת הבבלי שאין נדר ושבועה בכה"ג.


ג. דעת 'המפרש' (לקמן טז ע"ב ד"ה אמר אביי) היא, ששבועה בלשון נדר (היינו כגון האומר "סוכה זו לישיבתה עלי בשבועה") מועילה מדין נדר ולא מדין שבועה, משום שכל האומר לשון 'עלי' נדר גדול נדר,. מלשונו שם משמע שנדר כזה אפילו לכתחילה מועיל, ולא רק מדין ידות, יעו"ש.[4]


ד. דעת התוס' בשבועות (כה ע"א ד"ה משא"כ, לתירוצא קמא), ששבועה בלשון נדר מועילה רק בדבר הרשות ולא בדבר מצוה[5], ונדר בלשון שבועה לא מועיל כלל ואינו תופס, כיון שאומר קונם, וקונם שייך רק כאשר אוסר חפץ על גופו ולא להיפך.


והנה, תוס' בסוגיין (ב ע"ב ד"ה נדרים) לא נתחוורה דעתם בזה. שכך כתבו על סוגיית הגמרא:


וא"ת, ומאי נפקא מינה אי אסר חפצא עילויה או איהו אחפצא? י"ל דלענין זה שאם היה אומר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום וכן אמר גבי שבועה להפך.


משמע מדבריו, שאם שינה מלשון השבועה או הנדר אין בדבריו כלום, כדעת הריטב"א והר"ן.


הגמרא לקמן (טז ע"ב) מבארת את ההבדל בין שבועות לנדרים, שאלו חלים על דבר מצוה ואלו לא, וכתבה שבשבועות לשון השבועה היא "שבועה שלא אשב בסוכה", היינו על הגברא, והגברא מושבע ועמומד, ואילו בנדרים לשון הנדר הוא "קונם ישיבת סוכה עלי", שנדר על החפצא, ולכן תופס אף בדבר מצוה.


תוס' על אתר (ד"ה הא דאמר) הקשו, מדוע שלא נחלק בשבועות עצמם בין הנשבע בלשון גברא ובין הנשבע בלשון חפצא, שבזה יתפוס אף בדבר מצוה ובזה לא? ומתרצים ב' תירוצים: האחד, שאע"פ שתופס גם כאשר נשבע בלשון חפצא, מ"מ בדרך כלל נודרים בלשון חפצא ולא נשבעים, ולכן הגמרא חילקה בדבר היותר מצוי. ועוד תירצו, שאם נשבע בלשון חפצא, שבועה זו אינה טובה כמות שהיא, אלא אנו מתקנים את שבועתו כאילו שאמר בלשון גברא כראוי, ולכן השבועה הזו תועיל רק מדין יד ולא מדין עיקר השבועה, ומש"ה לא חילקה כך הגמרא כי אין זה עיקר השבועה[6].


על דברי תוס' אלו יש לעורר ב' קושיות. ראשית, מה ההבדל בין תירוצי התוס', וכי יעלה על דעתך לומר שלפי התירוץ הראשון הנשבע בלשון חפצא יועיל מדין עיקר השבועה?! קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת את הגמרא הערוכה לפנינו בדף ב ע"ב, ששם נכתב להדיא שבשבועה 'אסר נפשיה מן חפצא'. ואם מלאך ליבך לומר שהגמרא נקטה את מה שקורה בנוהג העולם, אבל הן אמת שאף להיפך תועיל השבועה לכתחילה, אם כן מה הנפק"מ בין נדרים לשבועות?


ובאמת, זוהי הקושיא השנייה על דברי תוס'. כיצד זה אומרים תוס' כאן ששבועה בלשון נדר ונדר בלשון שבועה יועילו לפחות מדין ידות, והלא ראינו את דברי התוס' לעיל שכתבו להדיא שהנפק"מ בין נדרים לשבועות היא שאם שינה את הלשון לא אמר כלום, היינו שלא חלה השבועה/הנדר כלל?


תוס' בתחילת המסכת (ב ע"ב ד"ה מאי) שאלו, מדוע במסכת שבועות לא נאמר "כל כינויי שבועות כשבועות וכו'", ותירצו, שמשום שבשבועות אין דין ידות לא טרח לשנות גבי שבועות רק דין כינויים.


הרבה קולמוסים נשתברו על דברי התוס' הנ"ל - וכי אין ידות לשבועות?! והלא משניות מפורשות לפנינו המלמדות דין ידות בשבועה, כגון בדף ט ע"א גבי נדרי רשעים ועוד?


התירוץ המפורסם הוא, שכוונת התוס' לומר שמדין שבועה אין ידות, היינו שהנשבע ביד לא יתחייב משום לא תשא, כיון שסו"ס לא הזכיר שם שמים, אבל ודאי שיש דין ידות בשבועה מדין נדר, כלומר שגם הנשבע ביד יתחייב לקיים שבועתו ואם לא יקיים יעבור בבל יחל מדין נדר.[7]


על פי הדברים הללו ניתן לומר שזו הנפקא מינא בין שני תירוצי התוס' דידן. לתירוץ הראשון דאה"נ השבועה חלה - השבועה תחול בכה"ג רק מדין ידות נדרים, כיון שאין ידות בשבועה כמו שלמדנו בתוס' בדף ב'. אולם לתירוץ השני שכתבו להדיא "מתרצינן לשבועתיה וחזרה על נפשיה וכו' ויד שבועה הוי" - הרי שהבינו כדעת הרמב"ן ששבועה בלשון נדר מועילה מדין יד, והיד היא יד לשבועה, שלא כדעת התוס' בדף ב ע"א. הנפק"מ תהיה האם יהיה לאו של לא תשא וכדו'.[8]


בענין קושייתנו השניה, מתוס' בדף ב', שם משמע שנדר בלשון שבועה לא מועיל כלל, שהרי שם כתב התוס' ”לא אמר כלום", נראה לענ"ד ליישב ע"פ דיוק ודקדוק נפלא בלשון התוס' אשר שמעתיו מהבה"ח אלמוג כהן הי"ו.


תוס' שם שאלו, מה הנפק"מ בין נדרים לשבועות, וכתב שהנפק"מ כאשר אמר "קונם שלא אוכל ככר זה". מדוע נקט התוס' לשון קונם? הרי לשון זו לשון כינוי היא? אמנם אפשר לומר שאגב ריהטא נקט הכי ולא דק, אך ישוב זה יש בו מן הדוחק.


לדברינו ניתן לומר, שתוס' באמת הבינו שנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מועילות מדין יד, כדעת הרמב"ן, וכמו שראינו שהבינו בתירוציהם בדף טז ע"א, ולכן אומרים התוס' שהנפק"מ למעשה בין נדר לשבועה תהיה כאשר אמר כינוי בנדר בלשון שבועה, שאז יש פה כינוי ליד, ומסתבר לומר שהנודר או הנשבע בכינוי וביד ביחד לא תחול השבועה או הנדר, כיון שזה כמו יד שאינה מוכיחה כבר, ולכן בכה"ג לא יחול הנדר או השבועה ולא אמר כלום. וא"כ זו הנפק"מ בין נדר לשבועה, שאם היה אומר כינוי לנדר או לשבועה רגילה, היה חל ככינוי רגיל, אבל כאשר אמר נדר בלשון שבועה או שבועה הלשון נדר, ואמר גם כינוי – לא חלה השבועה או הנדר.


וביאור הענין בסברא, שהרי מוכרחים אנו לומר שישנם שני סוגי ידות: יש יד כאשר לא גמר את דבריו ואנו גומרים אותם, ויש יד שהיא כאשר אמר נדר בלשון שבועה וכדו', שגמר את דבריו ואעפ"כ הוי יד[9]. אבל שני סוגי ידות אלו, ענין אחד להם, שאנו מבינים שכוונתו לידור או להישבע ולכן מתרצינן לדיבוריה בצורה כזו שיועיל. ומש"ה בידים שאין מוכיחות הנדר לא חל, משום שלא ודאי שהתכוון לידור או להישבע, שהרי מה שאמר רחוק מאד ממה שצריך לומר באמת. וא"כ גם כשאומר כינוי ויד, אז מצד אחד אמר כינוי לנדר למשל, ומצד שני לשון שבועה (כגון האומר קונם שלא אוכל כיכר זה), ואז אין אנו יודעים את כוונתו, האם התכוון לשבועה כלשונו, או לנדר ככינויו, ומש"ה לא אמר כלום, דהוי כידים שאין מוכיחות.


(פורסם באשכולות 344 - בלק תשע"ה)



 





[1] ועיין תוס' שבועות דף כה ע"א ד"ה 'מה שאין כן' בתירוצו השני (בשם ה"ר אלחנן), שמשמע שם ג"כ כדעת ראשונים אלו, אלא שלא מוכרח שהדבר מועיל מדין ידות, וטוב מראה עינים.




[2] עיין נדרים דף יב ע"א "איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר", שזה נדר בלשון שבועה, וע"ע שבועות דף כב ע"א "באומר אכילה משתיהן עלי שבועה", שזוהי שבועה בלשון נדר.




[3] הערת עורך: כבר רמזנו מעל דפי גיליון זה (פ' בהר) שזו הבנה מוטעית, ולאמתו של דבר הר"ן אינו הולך בשיטת הריטב"א וסיעתו, ואף שבתחילת דבריו (ב ע"ב ד"ה איידי) כתב "ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה" (וכשיטת ריטב"א, ר"ח, ר"י מיגאש ורשב"א) - מ"מ איהו גופיה ס"ל כהרמב"ן. ומנא אמינא לה? ממה שכתב הר"ן גופיה להלן (ד ע"ב סד"ה אלא), שסתם כדעת רמב"ן, וז"ל שם: "יש לומר, לעולם בשהזכיר קונם ואפילו הכי כיון דאמר ליה בלשון שבועה דהיינו שאיני דהוא מיסר נפשיה אחפצא הוה ליה יד לנדר ולא נדר גמור דנדר שאמרו בלשון שבועה הכי דיניה". על כן נראה שלהלכה תפס כדעת רמב"ן. ועתה מצאתי שכן תפס בפשטות באבן האזל (פכ"ב מהל' מכירה הט"ו) שכתב בתוך דבריו: "כשיטת הרמב"ן והר"ן דיש נדר בלשון שבועה".




[4] לגבי נדר בלשון שבועה, לא פורש מה יעשה לו להדיא, וממשמעות דבריו נראה שלא מועיל.




[5] ועיין בסו"ד הנמוק"י הנ"ל, שכתב בדעת הריטב"א שגם לדעת ר' יוסי בירושלמי הסובר ששבועה בלשון נדר מועילה, זה רק בדבר הרשות ולא בדבר מצוה, כדעת התוס'.




[6] ולכאורה ב' תירוצי תוס' אלו מקבילים לב' תירוצי התוס' בשבועות דף כה ע"ב שהובאו לעיל, ע"ש.




[7] וראיות רבות הובאו לחילוק זה. עיין למשל ברמב"ם פ"ב מהל' שבועות ה"ד, שהנשבע בלא שם יש לו איסור ואינו לוקה, וכך היא גם דעת הראב"ד שם (אלא שהוסיף אף חיוב קרבן). והתקשו המפרשים מה איסור יש בדבר אם אינו לוקה על לא תשא? ותירצו כמו שכתבנו, שדעת הרמב"ם והראב"ד ששבועה בלא שם מועילה רק מדין ידות (כדעת הרא"ש שבועות פ"ד סי' כד), וידות שבועה יש בהם לאו של בל יחל בלבד, כמו שאמרנו.




[8] ובנדרים שאמרן בלשון שבועה, תוס' לא חילקו בשני התירוצים, וכנראה שבהם ס"ל כדעת הרמב"ן שיועילו מדין ידות נדרים (כי בנדר לית מאן דפליג שיש יד).




[9] ושו"ר שכ"כ בשיעורי ר' דוד פוברסקי אות רד, ע"ש.




 

 

 

השיעור ניתן בט"ז תמוז תשע"ה

קוד השיעור: 6508

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר עיון במסכת נדרים (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2 P
הרב דוד קב
הרב דוד קב
ע 2 P
הרב מנחם מנדל בלכמן
הרב מנחם מנדל בלכמן
ע 2
זאב זפרני
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2 K
הרב מנחם מנדל בלכמן
הרב מנחם מנדל בלכמן
ע 2
שלמה יוסף רבינוביץ'
ע