מאמר במשנתו של הגר"מ אליהו זצ"ל במלאת ה' שנים לפטירתו

מרן הגר"מ אליהו זצ"ל דן בדינה של הפפאיה באריכות, ותשובתו בנושא התפרסמה בכמה מקומות (עי' תחומין כרך ז עמ' 88; שו"ת עמא דבר לרב עמרם אדרעי, ח"א עמ' רצו), ועד אחרן היא לו נדפסה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג ס"י). לפני שנדון לגופם של דברים, נביא בקיצור את עיקרי דבריו של רבינו בעניין זה.

א. תורף דברי הגר"מ אליהו

בראשית תשובתו הרמתה, הרב זצ"ל מתאר את מראה ותכונות העץ: עץ הפפאיה חלול, וגובהו עשוי להגיע לחמישה מטרים. הוא נותן את פריו תוך שנה לזריעת הגרעין, ומהשנה השלישית והלאה פירותיו פוחתים והולכים. מראה העץ – גזע ללא ענפים, העלים צומחים בראשו והפרי יוצא מתוך העץ ממש, ולאחר הורדת הפרי העלים נושרים. באותו מקום שצמח פרי – לא יצמח לעולם פרי חדש, וכך בכל שנה העץ מוציא פירות מהמקום שגדל לגובה במשך השנה.

לאחר הגדרות אלו, הרב דן בארוכה בהגדרת אילן וירק, ומסקנתו שגדרי ערלה שונים מגדרי ברכות, דהיינו שדין ערלה בפרי אינו קשור בהכרח לברכה שיש לברך עליו.

בהמשך העלה, שלכאורה דעת מרן השו"ע (ע"פ המבואר באו"ח סי' רב-רג) היא, שצריך את כל ההגדרות של אילן כדי שייחשב בגדר אילן: אילן הוא דווקא כאשר הענפים נשמרים משנה לשנה, והפירות בשנה הבאה צומחים מאותו מקום שיצאו ממנו בשנה שעברה. הבדל נוסף בין אילן ובין ירק –  מקום יציאת העלים והפירות, כמבואר בתוספתא (כלאים ג, טו): "זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן". וכן הוא בירושלמי (סוף פ"ה דכלאים). וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' כלאים ה"כ). ולפ"ז, כאשר הפירות יוצאים מתוך הגזע עצמו ולא מהענפים – הרי זה מין ירק.

ולמסקנא דמילתא, מכמה וכמה טעמים (אשר נרחיב בהם להלן), כתב הרב שפרי הפפאיה ברכתו בורא פרי האדמה ואין בו דין ערלה. עתה נבוא לעצם הנידון.

ב. דעת מרן הבא"ח

בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' ל) דן בנושא, ומריש סלקא דעתיה שיש לברך על הפפאיה בורא פרי העץ, משום דלכאורה נראה שהסימן הנ"ל שנכתב בתוספתא דכלאים הוא רק לענין כלאים, אבל לענין ברכה די במ"ש בבבלי (ברכות דף מ ע"א) שאם עושה פירות משנה לשנה נקרא אילן. וכתב שכן מצא בשיטה מקובצת עמ"ס ברכות[1] וכן כתב הריטב"א בהלכות ברכות שלו. אך דעת הרא"ש (ברכות פ"ו סי' כג): "בגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ... ועוד אומר סימן אחר בתוספתא..." ע"ש, ומדבריו משמע ששני הסימנים נצרכים הן לעניין כלאים והן לעניין ברכה. ואף לפי דעת הרא"ש – בפפאיה יש את שני הסימנים, משום שהעץ נשאר קיים ומוציא פרי גם בשנים הבאות, וכן העלים יוצאים מהעץ ולא מהשורש, ואע"פ שאינו מוציא פירות מאותו מקום שהוציא בשנה הקודמת, אלא הפירות יצאו במקום חדש באותו החלק אשר גדל ונתארך אותו העץ, אפילו הכי י"ל שיברך בפה"ע, דמאחר שהעץ נשאר קיים והוא מוציא פירות חדשים, אפילו דאין יוצאים במקום שיצאו הראשונים, מסתברא דאין זה מעכב. אך כתב שאע"פ שדינה כאילן, מ"מ אין בזה דין ערלה בחו"ל, דקי"ל ספק ערלה בחו"ל מותר (קידושין לח ע"ב) ולפי דברי הרמב"ם (פ"י מהל' מאכ"א הי"א) אע"פ שהוא יודע בודאי שהוא ערלה, מאחר שאין רואהו בשעת לקיטתו – מותר. והאריך הרחיב בזה. כך סבר בתחילה.

אך בסוף דבריו חזר בו וסבר שדין פרי הפפאיה כירק לכל דבריו, בין לעניין ערלה בין לעניין הברכה, וז"ל בקיצור: "אמנם באמת אחר הישוב בס"ד, ראיתי שצריך לדון את זה מין ירק, והברכה של הפרי הנזכר היא בפה"א, וממילא גם דין ערלה אין כאן כלל, כי ירק הוא ולא עץ, והוא דראיתי להרב מהר"א ישראל במחנה ישראל סי' ר"ן (זו ט"ס וצ"ל סימן ד"ן[2]), שכתב וז"ל: לענין היתר אכילה הבדינגאן דלא חיישינן משום ערלה, עיין להרדב"ז ח"א סי' רצ"ו, וגם בחדשות סי' תצ"ט מ"ש בזה. וראיתי בכ"י בגליון הרדב"ז, מכתיבת ידו של הרב הקדוש מהר"ש גרמיזאן ז"ל, דאיתא בתוספתא דכל דבר שמוציא פירות תוך שנתו וזריעתו, אינו נקרא אילן לענין ערלה, ואינו אלא ירק, והבדינגאן עינינו הרואות דמוציא פירות תוך שנתו, וכן נראה דעת מרן ז"ל בספר הקצר בסי' ר"ג, שפסק על המאיזיס (בננות) בפה"א, והרואה יראה בכ"י שם בסי' ר"ג שתלו אותם המאיזיס עם הבדינגאן... הרי מצינו עוד סימן מובהק לירק בתוספתא שהביא הגאון הגדול מהר"ש גרמיזאן ז"ל, שכל דבר שמוציא פירות תוך שנתו לזריעתו אינו אלא ירק, והגם כי בתוספתא נקיט להאי סימנא לענין ערלה, י"ל דכ"ש הוא דסמכינן אהאי סימנא לענין ברכה... על כן לענין הלכה הדבר ברור כאשר כתבתי לעיל דצריך לברך בפה"א, דלענין הברכה אם בירך על העץ בפה"א יצא, וכ"ש דהכא ברור ופשוט דזה הוא מין ירק לפי טעם הנז' הנזכר בתוספתא, וסמכי עליה מרן ומהרח"ו, בין לענין ברכה בין לענין ערלה...". ע"כ דברי מרן הרי"ח הטוב.

ג. פוסקים נוספים הסוברים כדעת הבא"ח

כדברי רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים, כן התירו כמה וכמה פוסקים לאכול את פרי הפפאיה בתוך ג' שנים. עי' בכה"ח (סי' רג סקי"ג) ובשו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' נב), וע"ע במ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"י חיו"ד סי' לד) בעניין הפלפל החריף. והחרה-החזיק אחריו בכל עוז מר בריה בס' ילקו"י (מצוות התלויות בארץ ערלה פ"ה עמ' קפח סעי' טו ובהערה שם באורך ובמילואים בסה"ס), ושם סיכם שיש חמשה טעמים להקל: א. עפ"ד מהר"ש גרמיזאן בשם התוספתא שעץ שמוציא פירות בתוך השנה הראשונה לזריעה – דינו כירק, וכיוון שעץ הפפאיה נותן פרי בתוך השנה הראשונה –  אינו בכלל אילן. ב. גזע הפפאיה חלול, וזהו אחד מסימני הירק, כמבואר בשו"ת הלכות קטנות לרב המני"ח (סי' פג) ועוד. ג. הפירות והעלים יוצאים מתוך הגזע ממש ולא מהענפים (עפ"ד הגר"ז בשו"ע שלו, ראה לקמן סוף סעיף ד). ד. פירות הפפאיה פוחתים משנה לשנה, ולא כשאר העצים שמוסיפים והולכים, וכתב מהר"ם אלשיך (עי' בברכ"י יו"ד סי' רצד אות ד ועוד, שכן העידו לו משמו) לגבי חציל, שאין בו ערלה מחמת שפירותיו מתמעטים. ה. יש לצרף את דעת המשנה למלך (פ"י מהל' מאכ"א הי"א) ועוד פוסקים, שספק ערלה בזמן הזה לקולא. עכ"ד. (ונדון בעז"ה בחלק מדברי הילקו"י לקמן).

וכן ראיתי לגאון רבי שלמה שלוּש (בחלק "פסקי הלכה" שבס' "כשרות" שע"י המכון לחקר והגברת המודעות בנושאי כשרות המזון, עמ' 491 ואילך) שהיקל בזה מטעם ספק ספיקא. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' טו) ג"כ העלה להתיר, אם כי לא התייחס במפורש לפרי הפפאיה. וכ"כ הגר"ש משאש (שו"ת שמש ומגן ח"ג, חיו"ד סי' נו) ועוד אחרונים.

ובספר כרם ציון השלם (אוצר פרי הלולים עמוד עד), במאמרו של הרב אברהם ליב בונימוביץ כתב, ששאל למומחה אחד בנוגע לעץ הפפאיה וגידולו בארץ ישראל. והשיב לו, שאף על פי שבאזורים החמים עץ הפפאיה נותן פרי כעבור עשרה חדשים בערך, אבל באקלים של ארץ ישראל בדרך כלל עוברים כשמנה עשר חודש או יותר עד לקבלת הפרי הראשון של הפפאיה. ולפי זה כתב לדון שם (עמוד עה), אם אין לנהוג דין ערלה בעץ הפפאיה הגדל בארץ ישראל, מכיון שאין טבעו להניב פירות אלא באמצע או בסוף השנה השניה לנטיעתו.

אך כבר כתב בשו"ת יחווה דעת שם, שראה בחוברת מאת המכון לחקר החקלאות על פי התורה (מחודש שבט תשמ"א), שהוכחשו דברי המומחה הנ"ל, וכתבו, שמידע זה אינו מדויק, וגם בארץ ישראל עץ הפפאיה נותן פירותיו בתוך שנה לנטיעתו.

מרן החיד"א בברכ"י (או"ח סי' רג אות א; יו"ד סי' רצד אות ג) ובשיו"ב (או"ח שם אות א; יו"ד שם אות ב) הביא בשם הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא) טעם זה שכל שמצמיח פרי בתוך שנה ראשונה ודאי הוי ירק. וכתב החיד"א שכן נהגו האר"י ומהרח"ו לאכול מפרי הבדינג'אן מטעם סברא זו.

והקשה ע"ז החזו"א (ערלה ס"ס יב) מדברי הירושלמי ואח"כ יישב קושייתו, יעו"ש. אך מ"מ כתב שאין לכך מקור בגמרא. אך בהצטרף טעם נוסף – שהעץ אינו עושה פירות יותר מג' שנים – מודה שאין בו משום ערלה.

על כך הגר"מ אליהו זצ"ל בתשובתו הנ"ל, שייתכן שאם היה רואה דברי מהר"ש גרמיזאן הנ"ל מהתוספתא היה מודה לרדב"ז, דסגי בהא שמוציא פרי בשנה הראשונה ועי"ז נקרא ירק.

ד. הסוברים שיש בפפאיה דין ערלה

בעניין דברי הרב קול אליהו בשם מהר"ש גרמיזאן, שכתוב בתוספתא שאילן המוציא פירות תוך שנתו הראשונה דינו כירק – כבר דשו ביה רבים. בכל זאת, נביא את הדעות בזה וננסה לפתוח פתח להבין יותר את העניין.

בשו"ת איש מצליח (ח"ג יו"ד סי' מה אותיות יב-יג) כתב: "ואני בעניותי, לא יתנני ליבי כלל ללכת בעיניים עצומות אחר כל הנמצא כתוב, בלי להתחקות על שורש דבר, אנה ואיפה נמצא סימן זה כתוב בתוספתא? שהרי מהר"ש גרמיזאן היה מהדורות שלפנינו הקרובים אלינו, שהתוספתא שבידם היא שבידינו, ואני חיפשתי בתוספתא דברכות וכלאיים ומעשרות וערלה ולא מצאתי זה... תגדל התימא, היאך בכל זאת מהר"ש גרמיזאן יסתום דבריו, ולא יראה לנו את מקומו?... ועוד, דְּמַטְבֵּעַ הלשון דכתב מהר"ש גרמיזאן... ניכר למדי שהוא לשון אחרונים, ולא לשון תוספתא כלל".

ולכן סיים וכתב: "אולם האמת יורה דרכו, שלא היו דברים מעולם, ואין כאן לא יער ולא דובים, ולא מתניתא ולא תוספתא, ודברי מהר"ש גרמיזאן לקוחים ככתבן מתשובת הרדב"ז חלק ג' סימן תקלא, שהייתה עדיין בזמנו (של מהר"ש גרמיזאן) בכת"י, והוא כותב בגיליון של תשובות הרדב"ז הנדפסות...". וכוונתו למ"ש הרדב"ז שם בסוף תשובתו: "ונתחדש לי טעם אחר, שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה, הילכך ירק הוא". ויש להעיר, שהרדב"ז עצמו אינו כותב שום מקור לכך, אלא ש"נתחדש לו טעם אחר", וזה הביא את הרב איש מצליח לומר, שהמילה "בתוספתא" שהעתיק הרב קול אליהו מכת"י מהר"ש גרמיזאן – או מוטעית, או שנדמו לו איזה אותיות בכתב ידיו כך, או לשון מליצה על אותה תוספת שהוסיף הרדב"ז מדעתו בסוף תשובתו, אך אין לכך מקור בתוספתא כלל[3].

וסיים הרב איש מצליח: "ואמנם אני אומר עוד, דאפילו למי שיניח באמונת אומן שנמצאת התוספתא הנזכרת לעיל באיזה מקום כמוס... מכל מקום אין להשגיח בה לפסוק הלכה על פיה... במקום שגדולי הפוסקים – הרמב"ם, והטור ומרן – השמיטוה בספריהם..."[4].

ועוד כתב שם (אותיות ט-יא), שכל הטעמים שחידשו הפוסקים בעניין סימני האילן, כוונתם שיש לסמוך עליהם רק בצירוף הטעם העיקרי שכתבו הגאונים, דכל שעליו יוצאין משרשיו הוי ירק, וא"כ אין להקל בפפאיה ויש לנהוג בה דין ערלה, שהרי גם לדעת הגאונים נחשבת כאילן.

וכן פסק הגר"מ לוי בס' ברכת ה'[5] (ח"ג פ"ז סע"ה, ובהערה 21 שם) וכן דעת הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קסה) שהדבר נוטה לודאי איסור, אלא ש"מפני כבוד קדושת תורת הגאון רב פעלים דהיקל בה לכתחלה" – אין למחות במקילים. אף בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' קח) משמע שנטה קו להחמיר בזה, ע"ש, וכן דעת הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ג סי' שלג) והגרי"ש אלישיב (ירחון הליכות שדה ערלה שנת תשד"מ, וע"ע שם בגיליון 100 במאמרו של ר"י אפרתי) וכ"ה בספר תבואת יוסף (לרי"ש סטפנסקי; עמ' קסה-קסז) בשם הגריש"א ועוד.

איברא, דגם המחמירים בזה כתבו שבחו"ל המיקל יש לו על מי לסמוך. בברכת ה' שם התיר זאת ע"פ דברי שו"ע הגר"ז (סדר ברכות הנהנין פ"ו סע"ז), שכתב: "אבל מיני עצים רכּין שהעלין והפירות יוצאין מהעיקר עצמו אינו נקרא אילן כלל לדברי הכל". וביאר הגר"מ לוי דנראה שהגר"ז פירש מ"ש בתוספתא דכלאים הנ"ל "כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק" דהיינו שאין לו ענפים אלא מוציא מהגזע עלים ארוכים ועליהם יש פירות. וכן פירש מהרא"ל פולדא בביאורו על הירושלמי פ"ה דמעשרות (עי' איש מצליח שם). ולפ"ז, פרי הפפאיה שהעלים יוצאים מהגזע – יש להגדירו כירק, וא"כ בחו"ל יש אפשר לסמוך על סברא זו להקל, אף שרוב המפרשים פירשו דברי התוספתא כפשוטה[6], משום דקי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ואפילו הוא יחיד נגד רבים (ברכות לו ע"א). עכת"ד.

ה. עוד בעניין התוספתא שהביא מהר"ש גרמיזאן

כאמור, בספר ילקו"י (מצוות התלויות בארץ, פ"ה עמ' קפח והלאה) הכריע כדעת מר אביו הגר"ע יוסף שאין בפפאיה דין ערלה, וגם הוא סמך דבריו, בין היתר, על עדותו של הרב קול אליהו הנ"ל בשם מהר"ש גרמיזאן.

וכתב (שם) בשם תלמידו הרב יצחק לוי, שמצא תוספתא שמשמע ממנה כך. והיא בפ"ק דתענית (ה"א), דאיתא שם בזה"ל: שואלין את הגשמים עד שיצא ניסן וכו' דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: יורה במרחשון ומלקוש בניסן. אמר להם רבי מאיר הואיל ואילן עושה פירות לשנים עשר ותבואה לששה חדשים מה מצינו באילן שנאמר בו "לחדשיו יבכר" אף תבואה לחמשה עשר יום הא למדת שיורה ומלקוש בניסן[7]. ע"כ. והא קמן, דר"מ מגדיר אילן שהוא עושה פירות לשנים עשר חודש, ומשמע שאם מוציא קודם לזה אין לו דין אילן. ואולי זו התוספתא שכיוון אליה מהר"ש גרמיזאן. עכ"ד.

אמנם בדבריו צ"ע, שמדברי התוספתא שם אין ראיה שזו הגדרתו של האילן, אלא שבד"כ מוציא פירות לי"ב חודש. ואדרבה, איפכא מסתברא, דמ"ש "לשנים עשר חדש" נראה שמוציא אף בתוך י"ב חודש אך לאחר ששה חודשים, משא"כ ירק שמוציא "לששה חדשים" דהיינו כבר בתוך ששה חדשים. ועוד קשה, דאף אם אכן נמצא תוספתא שיהיה מבואר ממנה כדברי מהר"ש גרמיזאן והרדב"ז, מ"מ הרי בגמ' (סוטה מג ע"ב) מבואר להדיא: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: ילדה פחותה מטפח - חייבת בערלה כל שנותיה, דמתחזיא כבת שתא. ופירש"י וז"ל: כל שנותיה – מדרבנן כל הימים ערלה נוהגת בה, דמתחזיא כבת שתא והרואה שאוכלין פירותיה אומר שפירות ערלה מותרין. עכ"ל. וא"כ משמע שיש אילנות שנותנים פירות בשנה ראשונה, שהרי כאן גוזרים מדרבנן משום דמתחזיא כבת שתא, וע"כ שדבר זה שכיח, דהא מילתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן (עי' עירובין סג ע"ב, גיטין ה ע"ב ועוד). ונמצא לפ"ז דהש"ס דילן סבור שאין זה טעם להתיר. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (הנ"ל) מש"כ בזה. וכן בס' ברכת ה' סוף חלק ה' ("מאמרים שונים", במאמרו של הרב אליהו מאדאר, ונדפס גם בקובץ זיו התורה).

(פורסם באשכולות 341 - שלח לך תשע"ה)