ישיבת כרם ביבנה

נתינה שהיא לקיחה

ר' מאור תורג'מן


פרשת ויקהל, כשמה כן היא, פותחת בכך שמשה מקהיל את העם. הציווי הראשון שמשה מצוה הוא על השבת, ושם הוא משתמש במילה "לעשות": "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת... אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (לה, א). בהמשך דבריו כאשר הוא מצוה על לקיחת התרומה מהעם, ושם אין זה ציווי על עשייה, אלא: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" (לה, ד). שאלתנו היא, מה בין שבת ובין תרומה? מה ההבדל בפועל בין הניסוח של הציוויים?
נקודה נוספת שיש לברר: מדוע כתוב "קחו מאתכם תרומה לה'"? המילה 'תנו' שייכת יותר, בפרט לאור העובדה שבהמשך הפסוק נאמר "כל נדיב ליבו" משמע שאדם נותן מעצמו ומרצונו הטוב, ואין לקיחה בעל כרחו.
עוד יש לשאול, מדוע משה מקהיל את העם דווקא כאן, כשמצווה על התרומה ועל השבת?
ועוד צריך ביאור, למה יש פירוט כ"כ ארוך בתחילת הפרשה על התרומות השונות, הרי כבר בפרשת תרומה נכתב פירוט דומה.
ועוד, מה הקשר בין שתי הפרשיות (ויקהל ופקודי)?
והכי חשוב: איך כל זה קשור לחיים שלנו?
ראשית יש לומר, שהקהלת העם ע"י משה באה לבטא את הנקודה, שדבר זה טבוע בכל אחד ואחד מאתנו, וכאשר אנו משתמשים במושג של "לעשות" זה מבטא השתדלות יותר גדולה שהעושה את הדבר צריך לפעול במאמץ בבחינת 'קום ועשה'. אך כאשר אנו משתמשים במילה "לאמר", זה בניחותא, וההשתדלות מצד העושה היא קטנה ויש לו רצון וחפץ. אך עדיין, מה ההבדל בין שבת לתרומה?
מובא במדרש (תחילת פרשת פקודי (לח, כו) על עניין מחצית השקל), שמשה רבינו התקשה במעשה המטבע של מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו באש את המטבע וכך ידע לעשות, והשאלה שנשאלת, משה שידע לעשות את תבנית המשכן וכל כליו למעט המנורה, וכי מטבע זה מה שקשה לו? אלא כאן יש יסוד, שמשה רבינו התקשה בהלכה, שכל מצווה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, למשל אדם שלא רוצה להביא קרבן, נעשה כל מיני פעולות גם אם זה יהיה כרוך בייסורים וכדומה עד שירצה, אך בעניין מחצית השקל לא כופים אותו, אלא לוקחים גם בלי שיגיד שהוא רוצה לתת, ועל זה התקשה משה רבינו! והקב"ה ענה לו במטבע של אש, כדי להראות לו שהנתינה נטועה בכל אחד ואחד מעם ישראל, וגם אם לא נראה, הנתינה נמצאת בכל אחד מאתנו (בשם הרב שהיה לי בבסיס, הרב הראל פדידה, כמדומני בשם הרבי מליובאוויטש).
אך עדיין אין זה מיישב את מה ששאלנו, מדוע כתוב "קחו מאתכם", ולמה לא 'תנו'? אלא, כאן המקום לומר, שכאשר אתה נותן אתה נקשר למעשה שאתה עושה, אתה נהיה ממש חלק ממנו ואתה אפילו אוהב אותו (ידועים דברי הרב דסלר בקונטרס החסד שבספרו 'מכתב מאליהו'. עיין שם ותמצא הרבה הרבה נחת!), כי חלק מהעצמיות שלך נמצאת עכשיו במה שנתת, ואם כך כשעם ישראל נותן את התרומה זוהי באמת נתינה שתוביל אותם להתחבר למשכן, להתחבר לבורא עולם, ועל זה נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כי על ידי שכל אחד נותן את התרומה ה' ישכון בכל אחד מאתנו, וזו הסיבה שכתוב בתוכם ולא בתוכו.
ובקשר למה ששאלנו, מדוע פירטה התורה באריכות את כל התרומות שניתן להביא, ניתן לתרץ ע"פ הגמ' ביומא (לה ע"ב), שם כתוב ששלושה מובאים לדין – עני, עשיר ורשע, וכל אחד מהם מוכיחים אותו למה לא עסק בתורה: "לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?... עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?... רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף?". על פי זה, גם כאן אפשר להשוות שלושת אלו לשלושת סוגי הדברים שמובאים בפירוט התרומה: "זהב וכסף ונחשת" - כנגד העשיר, "תכלת וארגמן ותולעת שני" - כנגד העני, "אבני שהם ואבני מילואים" - כנגד הרשע שיש לו יצר הרע, וזהו יוסף שיתגבר עליו וזכה ונכתב בחושן. ובאה פרשתנו לומר לך: נכון שיש לך יצר, נכון שכרגע אתה טרוד מה תעשה ומה תהיה, אך עזוב אחי! קח את כל כולך ותתחיל לעבוד את ה' מתוך זה! תראה איך את תחיה את החיים "בכל לבבך".
וכך, החיבור בין פרשת ויקהל לפרשת פקודי, מסמל לנו את החיבור הגדול בעם. מה כתוב "ויעש את האפֹד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני" בעצם יש לנו פה חיבור של כל היצרים, שכולם ביחד מתחברים, וכל אחד לפי הניסיון שלו בחיים - אם זה הזהב אם זה התכלת ואם זה האפוד בעצמו, רק אז האפוד באמת שלם, ויכול לעשות את תפקידו על כתפי הכהן הגדול.
בחיים שלנו, כל אחד בעניינו, בין אם אני שמיניסט בין אם אני לפני צבא או אחרי - לפעמים אתה אומר איפה אני ואיפה התורה? איך אתחבר? איך אלמד? איך זה ידבר אלי? בחיים שלנו לפעמים אנו פחות מתחברים לדברים שאנו עושים או לאנשים מסוימים, וכל זה בנקודה אחת לדעתי אפשר לשנות.
כאשר אתה תבוא ותמסור את עצמך על אותו דבר, ותתן את כל כולך, למשל בעניין התורה שכרגע אתה לא מתחבר, כאשר תתמסר ותלמד בעיקר מתוך הכרח בהתחלה זה יבוא לך! כלשון הרב וולבה בספרו עלי שור (חלק א, עמ' כג): "התורה נקנית מתוך ההכרח, והחשק בוא יבוא". כל ההתחלות קשות (מדרש פרשת יתרו, הובא ברש"י יט, ה), אך בסוף אתה תאהב רק תתמסר, וככה כל דבר בחיים, ברגע שתחשוב לתת להתמסר אתה תאהב! והנה לנו חיבור כל הדברים!


(פורסם אשכולות 322 - פרשת ויקהל פקודי תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בכ"ב אדר תשע"ה

קוד השיעור: 6249

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת ויקהל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
מאור דוד בראל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
ר' יאיר בכר
ע K