ישיבת כרם ביבנה

בֹּא, בֹּא שמע חידוש!

ינון אברמשוילי


המצווה הראשונה שנצטווה עם ישראל כעם היא מצוות 'קידוש החודש', עליה נאמר בפרשתנו: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". התורה מצווה את עם ישראל לקבוע את ראשי החודשים על פי ראיית המולד, ובית דין הוא הקובע והמקדש את ראש החודש.
ולא מובן: לכאורה, היה מתאים יותר לתת לעם ישראל כמצווה ראשונה ציווי בדוגמת "אנוכי ה' אלוקיך" – ומדוע דווקא המצווה הזאת נבחרה להיות הראשונה?
ובכל זאת, ברור כי העובדה שזו המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל מלמדת על מרכזיותה. ומכאן שהיא אכן מבטאת את מהות עבודתו של עם ישראל.
עיקר מהותן של מצוות התורה הוא להחדיר את הקדושה האלוקית לתוך ענייני העולם. את המצוות מקיימים על ידי שימוש בחפצים גשמיים, ועל ידי המצוות מתקדשים הדברים הללו, ובכך חודרת קדושה לתוך המציאות הגשמית.
פרשת החודש היא מלשון 'חידוש'. הקב"ה ברא עולם שמסתיר את האמת האלוקית, עולם שמרגיש ריבון על עצמו. תפקידו של יהודי לחולל 'חידוש' ולגלות שהכוח האלוקי הוא עיקר מהותו של העולם, ואין לבריאה שום קיום בלעדיו.
ייחודה של מצוות קידוש החודש הוא בכך, שהיא פועלת במישור של הזמן. באמצעות מצווה זו נהפך יום רגיל לראש חודש, יום שיש בו קדושה מיוחדת. ולכאורה, הזמן הוא מחוץ לשליטתו של האדם, הוא אינו יכול לקצרו או להאריכו, למהרו או לעכבו – ובכל זאת, כאשר בית-דין מחליט לקבוע יום מסויים לראש חודש, הוא מחדיר קדושה לתוך מישור הזמן, והופך את הזמן מרצף סתמי – לבעל משמעות קדושה – מחולל 'חידוש' בזמן.
בנקודה זו יש למצוות קידוש החודש יתרון מיוחד על המצוות האחרות. בכל מצווה, החדרת הקדושה היא רק במישור מסויים של המציאות, ויש בזה דרגות שונות: יש חפצים שנעשים 'תשמישי קדושה', יש דברים שתרומתם לקדושה היא בכך שיהודי משתמש בהם לשם שמים, יש דברים שהם רק בבחינת מכשיר לקיום המצווה וכדומה.
אולם מצוות קידוש החודש משפיעה על כל המרחב של הזמן – כאשר בית דין קובע שראש החודש הוא ביום מסוים, יש לכך השפעה על כל החודש, ואף על מעגל השנה כולו, שכן גם עיבור השנים נעשה על פי בית דין.
ה'חידוש' הזה בא לידי ביטוי במטרת הבריאה (תניא פרק לו): "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". המצב הרגיל הוא שהעולם התחתון אינו יכול להיות כלי לקב"ה, וכאן בא ה'חידוש' שמחולל יהודי, חידוש שיש לו שני קְטבים: א. הקב"ה יורד ושוכן למטה, ב. העולם התחתון מתהפך ונעשה 'דירה' לו יתברך.
נוסף על כך, מצווה זו נאמרה למשה ולאהרן יחדיו. על הפסוק "טובים השניים מן האחד" (קהלת ד, ט) אומר המדרש: "טובה פרשה שנאמרה על פי שניים, מפרשה שנאמרה ביחיד", והדוגמא שמביא המדרש ל"פרשה שנאמרה על פי שניים" היא – פרשת קידוש החודש (אף על פי שיש עוד פרשיות שנאמרו לשניהם).
דבר זה מדגיש עוד יותר את מרכזיותה של מצווה זו, המסמלת את עיקר העבודה של עם ישראל, המתחלקת לשני סוגים כלליים – עבודתו של משה רבנו ועבודתו של אהרן הכהן.
שני ההיבטים הללו מתבטאים במשה ובאהרן: משה הוא המוריד את השכינה למטה ומשכין את הקב"ה בקרב עם ישראל. ואילו אהרן, המשים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, מרומם את עם ישראל מלמטה ועושה אותו כלי להשראת השכינה.
בחסידות, ידוע החילוק בין שני מצבים: "מציאות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות" – היינו, שלאדם, פשוט שישנה מציאות גשמית, אך כשמספרים לו שיש אלוקות – זה חידוש! והמצב השני הוא: "אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות" – כשהאדם מונח כל כולו באלוקות, מבחינתו החידוש הוא שאכן ישנה מציאות...
ולעתיד לבא, כשיתקיים "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", ואכן שני ההיבטים במעשה המצוות – ירידת הקב"ה ושכינתו בעולם, והפיכת העולם ל'דירה' להקב"ה, יתקיימו במלואם – אזי נבין איזה 'חידוש' עצום זה שבאמת ישנה מציאות!


(פורסם באשכולות 325 - פרשת בא תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בג' שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6083

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בנגיעה חסידית (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: