בפרשת השבוע אנו עוסקים בהמשך המהלך הא-לוקי של עשרת המכות, שנגדע באמצעו בהפסקה שבין הפרשות.
והנה, מדקדוק בפסוקים נשים לב לתופעה מופלאה: בדברי משה לפרעה ישנה חזרה תמידית בכל המכות (כמעט)^[i] על שלוש קבוצות הלוקות: פרעה, עבדיו ועמו. כך אנו מוצאים למשל במכת צפרדע: "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ: וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים" (ז, כח- כט) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ..." (ח, ה) "וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה" (ח,ז)
ובערוב: "כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב..." (ח, יז) "...וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר, רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַד'" (ח, כה) "וַיַּעַשׂ ד' כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ, לֹא נִשְׁאַר אֶחָד" (ח, כז)
ובברד: "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (ט, יד)
והנה בתחילת פרשת השבוע, בהתרעה על מכת הארבה, מפורטים שוב שלושת הלוקים, אלא שבאופן מפתיע אנו מוצאים כי אחת הקבוצות עברה "שינוי השם": "וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה" (י, ו)
הדבר חוזר ונשנה שוב גם בפעם הבאה בה אנו פוגשים את שלוש הקבוצות: "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (יב, ל)
לעניות דעתי תופעה זו אומרת דרשני. ועלה בדעתי לומר, כי יתכן ומשמעות השינוי הוא שבין מכת ברד לארבה מצרים חדלו להיות עמו של פרעה! כלומר, לאחר מכת ברד מצרים 'נשברו'^[ii], ומכאן ואילך נטשו את עמדת פרעה ועבדיו המתעקשים להחזיק בעמ"י, והם דורשים מפרעה במפגיע לשלח את עמ"י. מחמת מרידה זו אי אפשר עוד לכנותם 'עמך', ולכן מכאן ואילך כונו 'מצרים'!
נראה לבסס השערה זו, שכן בכל המקומות קודם מכת ארבה לעולם לא נמצא כלפי פרעה את הכינוי 'מצרים' (בהתייחס לעם), אלא אך ורק 'עמך'^[iii], ואילו מארבה ואילך לעולם לא נמצא עוד את הביטוי 'עמך' אלא רק 'מצרים'!
החריגה היחידה מכלל זה היא בתחילת פרשת בשלח, שם אומרת התורה: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ" (יד, ה-ו)
ולפי דרכנו למדנו כי אחר שילוח עמ"י הצליח פרעה לשוב ולשכנע את מצרים לחזור בהם ולרדוף אחר עמ"י. ואפשר שזהו מקורם של חז"ל, בקביעתם שפרעה שכנע את עמו בדברים להצטרף אליו, ולא כפה זאת עליהם בגזרתו (כפי שהביא שם רש"י: "ואת עמו לקח עמו – משכם בדברים", וכן בת"י שם: "וְיַת עַמֵּיהּ דְּבַר עִמֵּיהּ בְּמִילִין רַכִּיכִין"), שכן אם היה לוקחם בעל כרחם, היו מוסיפים להיקרא 'מצרים', ולא חוזרים להיות 'עמו'. אמנם נשים לב, שגם כאן היו ראשונים לחזור בהם 'פרעה ועבדיו', ורק אח"כ 'לקח' את מצרים 'עמו'!
ומעתה נוכל לבאר באופן נפלא את הפסוקים החותמים את פרשת וארא, שם אומר משה: "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ד' אֱ-לֹהִים" (ט, ל), ושם: "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא, וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו" (ט, לד).
ולפי הנ"ל הפסוקים מדויקים באופן נפלא – דוקא פרעה ועבדיו טרם יראים, שכן רק הם ממשיכים להקשות לבם, אך העם המצרי – כבר ירא[iv]!
ומבואר גם מדוע דוקא אחרי מכת ברד מספרת התורה שגם עבדי פרעה הכבידו לבם, בניגוד לכל שאר המכות בהם מסופר על פרעה בלבד, כיון שהתורה רוצה להדגיש שמעתה רק עבדי פרעה נשארו עמו, אך העם מתמרד!
יתכן גם שבזה מתבאר יותר מדוע קוטעות הפרשיות את המכות אחרי מכת ברד דוקא, ולא בין עד"ש לבאח"ב למשל (שהן סדרות נפרדות כידוע, ואכמ"ל), משום שבין מכת ברד לארבה עברנו שינוי שלב מהותי בתהליך שחרור עמ"י ממצרים – מכאן ואילך המצרים כבר יראים, ורק פרעה ועבדיו נותרו בעיקשותם!
ואם כנים דברינו, נוכל לפתור כעת גם שאלה שהתקשו בה הפרשנים בפסוק הראשון בפרשתנו – "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ד'" (י, א-ב). ותמוה, מדוע נדרש הקב"ה לומר למרע"ה שוב שהוא המכביד לב פרעה, וחזר לו על הטעמים לכך (כביכול להפיס דעתו של מרע"ה), הלא כל זה כבר נאמר למשה פעמיים קודם לעשרת המכות (ג, יט-כ; ז, ג-ה)? ומדוע דוקא עתה חזר על הדברים מה שלא עשה כן אחרי שום מכה אף שבכולם הכביד פרעה את לבו?
ולפי כל הנ"ל מובן, דכיון שראה מרע"ה שמצרים חזרו בהם ודורשים לשחרר את עמ"י, הוקשה בעיניו שפרעה ועבדיו עדיין מתעקשים אף שכל העם מתמרד בהם על כך, ולכן חזר ואמר לו הקב"ה – אל יקשה בעיניך, וגם אל תְּקַוֶּה שיכנעו פרעה ועבדיו לדרישת העם, כיון ש-"אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" משני הטעמים הנזכרים בדברי ד', שטרם הושלמו.
אפשר שזהו גם ביאור הכתוב: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ, שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ד' אֱ-לֹהֵיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (י, ז) – יתכן כי כוונתם לא לארץ, אלא לעם המצרי – האם אינך יודע כי מצרים כבר לא אוחזים בעמדתנו ודורשים את שחרורם?
אולי ניתן להוסיף שקודם מכת בכורות גם עבדי פרעה כבר נשברו, ובמכה זו פרעה נשאר בודד, שכן כתוב: "וַיִּתֵּן ד' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (יא, ג).
שנזכה בעז"ה בקרוב ממש ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ותחזינה עינינו בתשובה האמתית של העולם כולו, "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ד' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג)

(פורסם באשכולות 325 - פרשת בא תשע"ה)