ישיבת כרם ביבנה

בין אבנים ללבנים

ינון אברמשוילי


על אופן שעבוד המצרִים את בני ישראל נאמר בפרשתנו: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". על פסוק זה אומרת הגמרא בסוטה (יא ע"ב): "בתחילה – בחמר ובלבנים, ולבסוף – בכל עבודה בשדה", כך שעבודת הפרך של בני ישראל התחילה דווקא בעשיית לבנים.
גם המדרש, אשר מרחיב על התחלת השעבוד, קושר את שעבוד מצרים למלאכת עשיית הלבנים. בתחילה פיתה פרעה את בני ישראל להיכנס לעבודה מרצונם – הוא נטל "סל ומגרפה" ועשה בעצמו לבנים, כשהוא אומר לבני ישראל "עשו עמי היום בטובה". היהודים, שראו את המלך בעצמו עובד בעשיית הלבנים, הצטרפו אליו ועבדו בכל כוחם, ואז בסוף היום ציווה פרעה: "כזה אתם מעמידים בכל יום ויום".
כל פרט בתורה טומן בחובו משמעויות פנימיות עמוקות והוראה לנו, לכל הדורות, לחיי המעשה שלנו. אם כן, מה נוגע לנו שתחילת השעבוד הייתה דווקא בעשיית לבנים? מה מיוחד דווקא בעשיית לבנים לעומת מלאכות אחרות?
ככלל, עבודתו של יהודי בעולם היא לבנות בית להקב"ה, וכמו שאומר אדמו"ר הזקן בתניא (פרק לג): "וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים" (ציטוט זה מהתניא נקבע ע"י הרבי מליובאוויטש כאחד משנים עשר הפסוקים של ילדי ישראל), בית אפשר לבנות מאבנים, כפי שבית המקדש היה צריך להיות בניין אבנים, אולם אפשר לבנות בית גם מלבנים.
ומה ההבדל?
ההבדל היסודי בין אבנים ללבנים הוא, שאבנים הם בריה בידי שמיים – כחלק מהטבע – ללא מגע ידי אדם. לעומת זאת, לבנים הם מעשה ידי אדם. כדי להשתמש באבנים, על האדם רק לעסוק בחציבתן או סיתותן וכו', אך לא בעצם יצירת האבן. ואילו בלבנים, האדם צריך ליטול חומר, לגבלו בקש, לשורפו וכו', וכך נוצרת מציאות חדשה – הלבנה.
גם בעבודתו הרוחנית של האדם קיימים שני התחומים הללו: כשהאדם משתמש בענייני העולם שברא הקב"ה לצורך עבודת ה' – הוא יוצר בית אבנים להקב"ה, הוא לוקח את ה'אבנים', ענייני העולם, שברא הקב"ה ומהם הוא עושה 'דירה לו יתברך' על ידי ניצולן באופן הטוב.
אולם, ישנה דרגה גבוהה יותר בעבודת ה': האדם אינו מסתפק בניצול הבריאה עצמה, ענייני העולם, לענייני קדושה, אלא הוא יוצר 'מציאות חדשה' בתוך גדרי העולם, הוא הופך את הרע לטוב ואת חושך העולם – לאור. לפני עבודתו, לא ניתן היה לבנות דירה להקב"ה במקום מסוים, שכן אין שם 'אבנים', אך עכשיו הוא 'יצר לבנים' לצורך עבודת ה'. וזהו יסוד גדול בעבודתנו, כדי שאור אלוקי יאיר בעולם, באופן של גילוי, לא ניתן להישאר בסביבה שבה יש רע, אלא עלינו להאיר את הסביבה, ועד שיהיה "יתרון האור מן החושך", והדיוק בזה – שלא די בכך שיהיה אור כה חזק שמחמתו לא נראה את החושך, אלא שהאור ייצור מציאות חדשה בחושך – שהוא עצמו יאיר! ע"י עבודתנו מתהפך החושך לאור – וזהו היתרון הגדול באור – המגיע דווקא מן החושך.
וזהו עניין הלבנה, בתהליך הכנת הלבנים, לאחר יצירת צורתן ע"י הנחת המלט ב"מלבן", שורפים אותן בתנור כדי שתהיינה קשות וחזקות כאבנים, כנאמר לגבי דור הפלגה: "נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן" – דווקא ע"י 'ונשרפה לשרפה' אזי 'ותהי להם הלבנה לאבן', הלבנים מתקשות ומתחזקות כאבנים (שבידי שמים), ואפשר לבנות באמצעותן בנין של קדושה.
כך באמת החלה גלות מצרים, ובכך רומזת התורה שזוהי ההכנה הראויה לקראת הגאולה – שבה תתהפך מציאות העולם הזה, אע"פ שעכשיו הוא מקום חושך וקליפות, הרי לעתיד-לבוא דווקא כאן למטה יאיר אור של הקב"ה בגילוי ו"לילה כיום יאיר". זוהי 'עבודת הלבנים' בזמן הזה – כהכנה לביאת משיח צדקנו!


(פורסם באשכולות 323 - פרשת שמות תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בי"ט טבת תשע"ה

קוד השיעור: 6036

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר ברוח חסידית (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: