ישיבת כרם ביבנה

בדיני ריבית

שלמה יוסף רבינוביץ'


שאלה:
מוכר שמציע מוצר במחיר מלא על ידי תשלום בכרטיס אשראי, אך מוכן להוזיל את המחיר אם יקבל תשלום במזומן – האם עובר בכך משום איסור ריבית?
כתב הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה, פ"ח ה"א):
המוכר לחבירו קרקע או מטלטלין ואמר לו אם מעכשיו תתן לי הדמים הרי הם שלך במאה ואם עד זמן פלוני הרי הם שלך במאה ועשרים הרי זה אבק ריבית.
נראה, שאיסור ריבית מתייחס דווקא למקרה שמעלה את המחיר אם מקבל את התשלום מאוחר, כהגדרת הגמ' בב"מ (סג ע"ב) "כללא דרביתא – כל אגר נטר ליה אסור", ולכן המקרה מתאים יותר להלכה הבאה שכתב הרמב"ם (שם הלכה ב):
הלוקח מחבירו חפץ בשוויו על מנת שיתן לו מכאן ועד שנים עשר חודש, הרי זה רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום ריבית.
אם תמצי לומר שלא שייך דין ריבית בהנחה, משום שהמחיר המקורי הוא הגבוה ויש רשות למוכר להוזיל את המחיר למי שמקדים את תשלומיו – צריך לדון במקרה דומה: מה יהא הדין בעירייה שגובה ארנונה ונותנת הנחה למי שמשלם את חובו בתשלום אחד ובנוסף קונסת את מי שמאחר ואינו משלם במועד הפירעון (קנס פיגורים), האם בקנס כזה יש משום איסור ריבית?
תשובה:
הוזלת התשלום ע"י מזומן:
השאלה תלויה בהגדרת המחיר המקורי: החכמת אדם (כלל קלט, ה) ומחנה אפרים (הל' מלוה ולוה דיני ריבית, סי' לא) סוברים שאין כאן חשש ריבית, כי ודאי שהמחיר המקורי הוא הגבוה והמחיר הנמוך הוא הנחת מזומן. מה שמשלם הלקוח בנוסף אינו עובר באגר נטר, אלא רק מפסיד את ההנחה. שהרי מותר למוכר לזלזולי במחיר מרכולתו כל זמן שהמקח נקנה עכשיו ולא בסיכום עתידי.
אך יש פוסקים הנוטים לאסור וסוברים שגם כאן יש משום חשש ריבית, שהרי ס"ס המחיר במזומן הוא הקובע, וע"י דחייתו מתייקר המחיר, ולכן יתירו לקנות בצורה כזו רק כאשר לחברת האשראי יש היתר עסקא[1].
אך גם בלאו הכי, נראה שיש מקום להתיר כאן. איסור ריבית שייך דווקא בקשר ממוני בין המלווה ללווה, אך בנידון דידן אין קשר כזה אלא הלוואה של חברת האשראי (שיש לה היתר עסקא) ללקוח, ובזה אינם עוברים משום ריבית. הראיה לכך, שאין קישור ממוני בין הקונה למוכר (שהרי גם אם בסופו של דבר הלקוח לא ישלם את חובו, בעל העסק יקבל את הכסף מחברת האשראי, נמצא שהלוקח אינו נקרא 'לווה' כלפי המוכר). בנוסף, ההנחה היא קבועה ואינה משתנה עם זמן חיוב הכרטיס, כך שאין כאן אגר נטר. התשלום הנוסף על המזומן אינו ריבית אלא פיצוי למוכר על העמלה שהוא משלם לחברת האשראי.
הנחה בסילוק מראש מותרת אפילו במלוה ולוה, ויכול המלווה לומר ללווה שיוותר לו על מקצת החוב בעבור שיקדים פירעונו כל זמן שיהיה קנין או אחריות[2].
חברות בע"מ[3]
בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' סג) כותב הגר"מ פיינשטיין שאין בעיה להלוות לחברות בע"מ ולבנקים[4].
הרי מפורש שמלוה הוא דבר המחייב את הגוף לפרוע. וממילא נראה שרק בסתם מלוה שעושה חיוב תשלומין על הלוה נאסרה בתורה מליקח ריבית אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הבנקים שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הבנק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם.
אולם, כל ההיתר הוא להלוות לבנקים, אך לכו"ע אסור ללוות מבנקים ללא היתר עסקא.
הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א, סי' כח) מסכים לעיקרון שאיסור ריבית קיים דווקא לגבי אנשים פרטיים ולא לגבי חברות – משום שאין גברא שעליו מוטלת חובת הפרעון[5]. אך חולק על האג"מ שהתיר לגמרי ופוסק שהאיסור להלוות בריבית לבנק הוא מדרבנן.
מ"מ דרבנן ודאי אסור, כיון דבשעה שמלוה מעות לבנק נעשה כמלוה ברבית לבעלי המניות, שהם אנשים שחייבים במצוות, אלא שהותנה ביניהם שהפרעון יהיה מוגבל רק מהרכוש שלהם שהשקיעו בבנק ולא מכל רכושם הפרטי, והרי זה דומה ממש למלוה סאה בסאתים לאריס, דלכו"ע אסור.
קנס: בהגהות מרדכי (פרק איזהו נשך, רמז רנה) מובא בשם ר"י מאורליינ"ש טופס שטר שבאמצעותו ניתן ללוות בריבית. בשטר מפורט כמה כסף צריך הלווה לפרוע בכל תקופת זמן, וכשיעבור הזמן ישלם קנס. לאחר כל פרק זמן (לדוג' שבוע) הלווה משלם קנס ובזה פוטר את בעית אגר נטר – הוא משלם מדין קנס – סיכום בין שני הצדדים. תוספת התשלום לא נעשית בצורה רציפה אלא לפי פרקי הזמן שנקבעו.
המרדכי מתנגד בתוקף לפתרון זה, כי כך נעקרת תורת ריבית לגמרי, וכן פסק בשו"ע (יו"ד קעז, טז) שאסור לעשות כן:
אם חִיֵּב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממנו, הרי זה רבית גמור.
הרמ"א שם מוסיף, שיש שהקלו בפתרון זה, ויש אחרונים המדייקים מדבריו שהאיסור קיים רק כשמפרט את אופן החישוב של הריבית אך אם כותב כמה ישלם הלווה אם יפרע בכל אחד מן התאריכים המפורטים – הדבר מותר.
כאמור, רוב הפוסקים מתנגדים להיתרו של ר"י מאורליינ"ש משום השום הערמה על איסור ריבית ובד"כ מצדדים בהיתר עסקא. אך במקרה שלנו – קנס פיגורים לחברה – נראה שהוא עדיף על הפתרון בהיתר עסקא, משני טעמים:



  1. כאן באמת זהו קנס, שהרי החברה מעדיפה שישלם את החוב במועדו ולא מעוניינת שיאחר את פרעונו אפילו אם ישלם קנס.


  2. בנוסף, העמדת תוספת התשלום כ"דמי התפשרות" (בהיתר עסקא) נראית הערמה יותר מאשר מקרים אחרים. קשה לומר שהחברה הלוותה לאדם את הכסף כדי להשקיע אותו, שהרי אינו פורע את חובו כי אין לו כסף, וממילא אינו יכול להשקיע אותו.



לכן, היתרו של ר"י מאורליינש נראה עדיף כאן על פני ההיתר הגורף של היתר עסקא.
על כן, לגבי קנסות בתשלום פיגורים דרך קנס לצבור, בנקים ואף ליתומים[6] נראה שמותר[7].
וכן בהנחה ובקנס בתשלומי הארנונה לעירייה נראה שאין איסור ריבית.


[כל האמור לעיל נכתב על דעת הכותב כדי לעורר לב המעיינים, ולא על מנת לפסוק הלכה למעשה.]


(פורסם באשכולות 321 - פרשת ויגש תשע"ה)






[1] שו"ע הרב, הל' ריבית והיתר עסקא, סע' יח; תורת ריבית, פי"ז סכ"ט.
[2]  שו"ע, יו"ד סי' קעג סע' ג, י-יא.
[3] בנושא זה נכתבו ספרים רבים (חיובי ממונות ואיסורין בחברות בע"מ) וקצרה היריעה מלפרט.
[4] וכן הצפנת פענח סי' קפד כתב שאין בזה איסור מד"ת.
[5] אגב זה, צריך לדון אם איסור ריבית הוא מדין ממונות או איסורין, הרמב"ם כתב את דיני ריבית בתוך הלכות מלוה ולוה – דיני ממונות. ואילו השו"ע כתב בחלק יו"ד – איסורין. המח' הזו נוגעת בעומק איסור ריבית וכבר דנו בזה הראשונים והאחרונים. הדבר תלוי בשאלה אם ריבית קצוצה יוצאת בדיינים, ובשאלת הגמ' בתחילת פרק 'איזהו נשך' (סא ע"א) אם אפשר ללמוד איסור ריבית מגזל ואונאה.
[6] עי' שו"ת מים עמוקים סי' כג לגבי מעות יתומים.
[7] קע"ז, יד-טז.




 

 

 

השיעור ניתן בה' טבת תשע"ה

קוד השיעור: 5987

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר הלכתי עיוני למסכת בבא מציעא (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב דוד קב
הרב דוד קב
E
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K