ישיבת כרם ביבנה

ויגש: אחדות וייחודיות

הרב משה סתיו

"כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (מו, כז). בפרשתנו מתחילה גלות מצרים, כאשר משפחת יעקב עוזבת את מקומה המיועד לה כדי לקיים את התנאי בו ניתנה ההבטחה לאברהם אבינו, לעומת עשיו שהלך לו לשעיר על מנת להתחמק מעול הגלות המהווה הקדמה לקבלת הארץ המובטחת.


היות וישנה הקבלה בין גלות מצרים והגאולה ממנה לבין הגאולה העתידה, כנזכר בפירוש הרמב"ן בכמה מקומות בפרשיות אלו, ראוי להעמיק ולהתבונן בהכנה לקראת גלות מצרים, וממילא ב"מעשה אבות סימן לבנים".


על הפסוק "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" בפרשת וישלח (לו, ו), מבואר בילקוט שמעוני: "אמר עשו ליעקב: חלוֹק כל מה שהניח אבי לשני חלקים ואני בוחר, שאני הוא הגדול. אמר יעקב: הרשע הזה לא מלא עינו מן העושר, מה עשה? חלק כל מה שהניח אביו לחלק אחד וארץ ישראל ומערת המכפלה לחלק אחד, הלך עשו לישמעאל לימלך בו, א"ל הכנעני יושב בארץ ויעקב בטוח לרשת את הארץ טול מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה" (ילקו"ש וישלח, רמז קלח).


הרי לנו, שנקודת השוני בין יעקב לעשיו היא ההבדל בין מבט הנצח, שהוא מבט העולם הבא – מבטו של יעקב אבינו, לעומת העכשוויות המאפיינת את עשיו הרשע, איש העולם הזה, שאין לו בעולמו אלא תאוות הרגע. עשיו הרשע, אף שמאמין הוא בכוחה של נבואת האבות, ואף מוכן להרוג את אחיו עבורה, מ"מ תאוות הרגע כובשת אותו ומוותר בשבילה על כל העתיד. כך איבד את הבכורה ("הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"), וכן את חלקו בארץ-ישראל, היות ולפי המבט העכשווי, הכנעני שולט, ומעדיף הוא את הרכוש הזמני וההצלחה המיידית, על פני העתיד שאינו מוחשי, ולכן אינו אמתי בעיניו, על אף האמונה הוודאית בבואו (בימינו היינו מגדירים זאת כ"חוסר אינטליגנציה רגשית").


עניין שני בא לידי ביטוי באופן מסעו של עשיו: על הכתוב "ויקח עשיו את נשיו" דרשו חז"ל: "'לב חכם לימינו' זה יעקב, דכתיב 'ויקם יעקב וישא את בניו' ואח"כ 'את נשיו', 'ולב כסיל לשמאלו' זה עשו, שנאמר 'ויקח עשו את נשיו' ואח"כ 'את בניו'" (בר"ר פב, יג). והנה, בירידתם של בנ"י למצרים נמנו הבנים בלבד, היות וכאשר אדם חי במבט התכלית, עיקר משקל חייו נתון לעתיד, ובניו הם החשובים יותר, לעומת אלו המעדיפים את הביטוי העצמי שלהם. ולא מקרה הוא שדורנו, שהפך את האגואיסטיות לאידיאל, הפך את הסדר.


ועדיין מתפעלים אנו מהתופעה הייחודית הקיימת רק בבני ישראל, שהרי בכל מקום שאנשים גולים אליו הרי הם מתמזגים בתושבי הארץ המקומית, והופכים חלק מהם, מה שאין כן אצל בנ"י. בפרט גדול החידוש ביוסף ובניו, שהגיעו למעמד המלכות, ובכל זאת רואים את עצמם כחלק ממשפחת יעקב – "כל הנפש הבאה" – נכללים במניין אחד עם כל המשפחה. כיצד מתחולל הפלא הזה?


"כותי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות' ואנו מפני מה אינכם משוים עצמכם עמנו לעם אחד? א"ל יש לך בנים? א"ל הזכרתני צרתי, בשעה שהן יושבים על שלחני וכו' אינן עומדין עד שמפצעין מוחיהן אלו לאלו. א"ל, ומשוה אתה עמהן? א"ל לאו. א"ל עד שאתה אומר ולי להשוות עמך לך והשוה עם בניך נדחף והלך לו. אמרו לו תלמידיו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר? א"ל איני משיב אתכם ריקנין: בעשו כתיב 'נפשות' הרבה וביעקב כתיב 'שבעים נפש', אלא עשו ע"י שעבד אלוהות הרבה כתיב בו נפשות הרבה יעקב שכל ביתו עובדין לאלוה אחד כתיב בו נפש". (ילקו"ש וישלח קלז).


ועדיין צריך ביאור, מהי תשובתו של ר' יהושע בן קרחה? אלא, שאין אומות העולם מוגדרים כ"רוב", מאחר ואינם מסכימים לדבר אחד, אלא הם "הרבה", והמבנה המחבר את בנ"י זה לזה על בסיס האמונה (אין אחדות אחרת) יוצר את ישראל לדבר שלם שקיים בפני עצמו, ועל ידי זה יכולים לרדת לגלות ולצאת ממנה (וזה קשור לשני העניינים הקודמים).


והעניין השלישי: כבר רבותינו השוו בין יעקב ליוסף, ואנו נעמוד על עניין אחד, ששניהם היו לבד ובנו את שלמותם באופן עצמאי לחלוטין. הנה, בכל אחד מהאבות היתה שלמות בפני עצמו, לעומת השבטים שכולם יחד מהווים שלמות אחת. בנקודה זו יוסף דומה לאבות, שהייתה לו שלמות בפני עצמו ע"י התמודדות בניסיונות, ולכן גם הוא זכה להיקרא "אב" ולהוליד שבטים. אמנם יש ביניהם שוני; לעומת יעקב שלא שכח תורתו בבית לבן, הרי יוסף שכח תורתו במצרים  (ראה בר"ר עט, ה). שוני זה נבע מהאופי השונה של התנהגות שניהם: יעקב מתרחק מכל מגע וקשר עם אנשי מקומו, ובבואו למצרים טרם הגיעו הוא שולח את יהודה לפניו גושנה כדי לבנות לו בית מגורים ובית ועד להוראה – נשאר הוא בתוך הגלות גר ותושב, אבל ממשיך את עולמו הרוחני בשלמותו, וכך אמר יעקב לעשיו "עם לבן גרתי" – לפי שני הפירושים: הייתי גר, וכן תרי"ג מצוות שמרתי. לעומתו, יוסף שנתעלה להיות מלך במצרים, אע"פ שרואה את עצמו וכן את משפחתו כולה כחלק ממשפחת יעקב, אבל דואג הוא לרווחת המלכות המצרית ולתקנתה, כפי שאומרים המצרים עצמם בסוף פרשתנו, "החייתנו" (כשאדם הולם למלוכה ועושה את הנכון והראוי, גם האנשים שקשה להם מכירים בכך, יעויין בפירוש הרמב"ן שם).


ובזה סללו לנו אבותינו את מסלול קיומו של עם ישראל במהלך הגלות. כוחו המיוחד של העם הייחודי לשמור על כח האחד שבו באמונה אחת (אין דמיון בכל האומות לתופעה של ערבות הדדית בין אנשים בכל מקום שהם, כמו שמצינו בעם ישראל), התעלמות מוחלטת מייאוש שנובע מהמבט של "עכשיו", וחיי אמונה בעתיד שנותנים להם את כח ההתמדה וההתמודדות. גם החלקים בעם שסיגלו לעצמם קצת מאורחות חייהם של בני מקומם, ו"ישראל שבחו"ל עובד עבודה זרה בטהרה" (ראה מדרש לקח טוב פ' בלק, קל ע"ב) – לא שכחו ברית אבותם, ועל אף השתלבותם ונאמנותם למקומות מושבותם עדיין שייכים הם למשפחת יעקב.


אמנם עיקר החובה והאחריות מוטלות על בני התורה, שדבקותם בדרך ובלימוד התורה מבטאת את קיום ההבטחה האלוקית "אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלֹה".


(פורסם באשכולות 321 - פרשת ויגש תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בה' טבת תשע"ה

קוד השיעור: 5986

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת ויגש
(זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K