ישיבת כרם ביבנה

י"ט כסלו – על מה ולמה?!

ינון אברמשוילי


עוד שנה חולפת לה, והנה, הגיע י"ט כסלו, וכפי שנקרא בפי חסידי חב"ד - ראש השנה  לחסידות.
מה פשר היום התמוה הזה? כולם יודעים שיום זה קשור ליציאתו מן המאסר של אדמו"ר הזקן – ולא מובן - מה הטררם? על מה כל המהומה???
בכדי להבין מה קורה פה, נספר את הסיפור בקצרה:
חלק מן התנכלויות מצד המתנגדים כלפי החסידים, היו כתיבת הלשנות והעללת עלילות נגד החסידים בפני השלטון, ובראשם – אדמו"ר הזקן.
ההלשנה היתה על מסירת כספים ע"י אדמו"ר הזקן לארץ ישראל (שהיתה תחת השלטון העותמאני – אויביהם של הרוסים) וממילא, אדמו"ר הזקן הואשם בבגידה במלכות.
ואכן, בסוכות תקנ"ט, הובא אדמו"ר הזקן למאסר במבצר פטרופוולסקי בעיר פטרבורג (סיפור המאסר עצמו מלא בניסים לאורך כל הדרך, אך לא כאן המקום להאריך...)
באחד מימי המאסר, בעודו יושב בתאו במבצר, נגלו אל אדמו"ר הזקן מורו ורבו - המגיד ממזריטש והבעש"ט, אותם שאל: "מה פשעי ומה חטאתי שמגיע לי כל זאת?"
ויענו לו: "נתחזק עליך הקטרוג בשמים, כיוון שאומר אתה דברי חסידות הרבה ובגילוי."
שאל אדמו"ר הזקן: "וכשאצא מכאן, האם אפסיק לומר דברי חסידות?"
"כיוון שהתחלת", ענו לו, "אל תפסיק, אלא אדרבה, תאמר יותר."
וכך היה, אחרי נ"ג ימים במאסר, ביום י"ט בכסלו, השתחרר אדמו"ר הזקן, ואכן, הוסיף זמני אמירת דברי חסידות, המאמרים היו באריכות יותר, בביאור והסבר נרחב, כך שהיו מובנים גם לאנשים פשוטים.
באחד ממכתביו כותב אדמו"ר הרש"ב (האדמו"ר החמישי בשושלת נשיאי חב"ד):
בני שי' התאספו בי"ט כסליו הבע"ל... ותשמחו בשמחת החג, אשר פדה בשלום נפשינו, ואור וחיות נפשינו ניתן לנו, היום הזה הוא ראש השנה לדא"ח (דברי אלקים חיים = חסידות) אשר הנחילנו אבותינו הקדושים... והיא היא תורת הבעש"ט ז"ל.
כמו שמובן מהסיפור, מאסרו של אדמו"ר הזקן לא היה דבר גשמי-טכני בלבד, אלא היתה פה השגחה עליונה וחשבונות אלקיים; כאשר גילה אדמו"ר הזקן סודות אלקיים ברבים, לא היו מרוצים בשמיים ממעשה זה, ועל כן היה צורך לעצור אותו מלהפיץ חסידות, משמעות הדברים היא – "חיסול" תורת החסידות!
אלא שבכך שהשתחרר אדמו"ר הזקן מן המעצר, נתגלה שאכן הקטרוג נתבטל, וזו משמעות דברי הרבי הרש"ב במכתבו, לכאורה, מה הפירוש "אשר פדה בשלום נפשנו"? אדמו"ר הזקן השתחרר בגופו, בפועל, מן המאסר, אם כן, מה שייך "נפשנו"?
אלא שאכן, זו הכוונה הפנימית של יום זה, ביום זה נתבטל הקטרוג מעל תורתו של אדמו"ר הזקן, תורה הנוגעת לנפש היהודי, תורה שכל ענינה גילוי החיות והאלקות שבכל דבר בעולם, תורה שמדריכה את האדם איך להתקשר לאלקות באופן של אהבה ויראה! ועל הפצת תורה זו – הוא נעצר.
ובביטול הקטרוג, לא רק אדמו"ר הזקן יצא לחופשי - תורת החסידות יצאה לחופשי, ומאז נמצאת בעולם באופן של גילוי!
ויתרה מזו, אחד ממשפטי המפתח בחסידות חב"ד הוא: "יפוצו מעיינותיך חוצה", וכמו שאמרו הרב המגיד והבעש"ט: "כיוון שהתחלת, אל תפסיק, אלא אדרבה, תאמר יותר".
אם כן, כל עניינו של י"ט כסלו, הוא תורת החסידות, וממילא המסר של יום זה הוא לימוד תורת החסידות. ותשאל השאלה: ומה עניינה של תורת החסידות? מה היא תחדש לי?
מסופר על האדמו"ר האמצעי (רבי דובער שניאורסון – בנו של אדמו"ר הזקן וממשיך דרכו), שניגש אליו אדם אחד ושאלו: מה רצה אביך עם ספר התניא? מה בא להוסיף?
ענה לו אדמו"ר האמצעי בסיפור: פעם היה פריץ עשיר גדול, בעל אחוזה גדולה ואדמות רחובות. באדמותיו של הפריץ התגוררו כמה משפחות, שהיו עובדות בתחנות הקמח ושאר המפעלים שהיו לפריץ, ומהכסף שהרוויחו שילמו דמי שכירות לפריץ.
שנה אחת, היבול היה דל וממילא גם ההכנסות, כך שלא היה למשפחות די הכסף לשלם לפריץ, החליט הפריץ לחפור בור גדול, ובתוכו מספר חדרים, ולהשליך לשם את המשפחות עד שמישהו יפדה אותם בכסף.
כל יום היה הפריץ זורק לבור לחם ומים כדי מחייתם של תושבי הבור, כך חלפו להם שנים בלי שאף אחד פדה את המשפחות. לתושבי הבור היה מנהג קבוע, כל מוצ"ש היו מתכנסים ומסמנים חריץ בקיר כדי לדעת כמה זמן נמצאים הם בבור.
עם השנים, החלו לחתן את הילדים בין המשפחות, והזקנים מתו – עד שכל תושבי הבור היו ילידי הבור.
מוצ"ש אחד, התכנסו המשפחות לסמן חריץ נוסף על הקיר, כמנהגם הקבוע, ולפתע שואלים כמה מהצעירים: "בשביל מה אנו מסמנים את החריץ בקיר?" ענה זקן המשפחות: "מז"א? כדי לדעת כמה זמן אנחנו בבור!" "ובשביל מה לנו לדעת זאת?" התעקשו הצעירים, "כך נהגו אבותינו – וכך עלינו לנהוג" ענה הזקן, "אמנם כך נהגו אבותינו, אך האם זו האמת? וכי יש עולם בחוץ כמו שמספרים? הרי אף אחד מאיתנו לא ראה את העולם!", חשב לעצמו הזקן וענה: "אמנם איש לא ראה את העולם, אך מניין מגיעים הלחם והמים יום יום?" "זה הטבע!" ענו הצעירים.
וכך נוצרו שתי כיתות בבור: אלו המאמינים למסורת, והצעירים שהתעקשו שהמסורת היא שטות.
עד שיום אחד קרתה תפנית, יום אחד השליך הפריץ לבור אדם נוסף. מיד שאלוהו כולם: "נו? באמת יש עולם בחוץ?" "ברור שיש עולם!" ענה, "אני באתי משם!".
אמר אדמו"ר האמצעי לאותו אדם: חידושה של החסידות היא, שאמנם האמונה באופן של מסורת - זה טוב, אבל זה לא מספיק, על היהודי לדעת שיש אלקים ולעבוד אותו מתוך ידיעה (כמו שאומר הרמב"ם), וממילא סברות לא יזיזו אותו לשום מקום – שהרי הוא יודע! וממילא אופן עבודתו יהיה נעלה הרבה יותר. תורת החסידות מדריכה את האדם איך לראות את הקב"ה בכל דבר ודבר, הכי גשמי שיהיה – וכל זה מתוך התבוננות והכרה במציאותו ובאופן של אהבה ויראה בקיום המצוות.
ולסיום, יום י"ט כסלו נותן לנו את ה'נתינת כח' הזו, להמשיך ולהתעלות בלימוד החסידות, ולמי שעוד לא התחיל, זו הזדמנות מצוינת לטעום...
אז לחיים לחיים! ואברך אתכם בנוסח החב"די לי"ט כסלו, גוט יום טוב! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!


(פורסם באשכולות 319 - פרשת וישב תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בכ"א כסלו תשע"ה

קוד השיעור: 5943

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לי"ט כסלו (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: