ישיבת כרם ביבנה

עלייה להר הבית במשנת הגר"ע יוסף

ר' דניאל סגרון


כידוע, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק לאסור לעלות להר הבית כיום[1]. וראוי לדון, האם איסור זה הוא מעיקר הדין על כל אחד ואחד, או שמא הוא אזהרה, בבחינת עצה טובה, לכלל הציבור, מכיוון שהיתר גורף של פוסק הדור עלול להביא לתקלה מרובה.
מעיון בנימוקיו של הרב עובדיה, והשוואתם לכללי הפסיקה שלימדנו רבינו עצמו במקומות אחרים, עולה לכאורה המסקנה שמעיקר הדין קשה לאסור על אדם פרטי, העולה לאחר טבילה כדת למקומות המותרים בלבד ויודע ועד שאף לא אחד מקלי הדעת העולים ללא הבחנה וללא טבילה לא יעלה בעקבותיו.
כמובן שאין בדברים הבאים יותר מאשר כדי לעורר וללבן את הסוגיה, כי אף שלא לנו הקטנים להביע עמדה בשאלה שנחלקו בה תלמידי חכמים מופלגים, מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים.
לאחר שהעלה היביע אומר הלכה כדעת הרמב"ם שגם הנכנס כיום למקום המקדש עובר בכרת, פונה הרב לעסוק בשאלת הגבולות. תחילה חילק הרב בין מקום העזרות והחיל לבין שאר הר הבית. לגבי מקום העזרות, כותב הרב שהדבר פשוט שצריך להיזהר לא להיכנס אליהם: "והנה גם זה לא הותר אף לאחר שטבל לקריו, אלא חוץ למקום העזרות, והחיל, שמשום טומאת מת צריך להיזהר מאד ולהתרחק באופן שלא יכשל ויכנס למקום העזרות והחיל, והוא לא ידע ואשם ונשא עונו".
אך לגבי שאר הר הבית משמע בפשטות מדברי הרב, שאין האיסור מצד עצם הכניסה למקום המקדש, אלא מצד ב' חששות: א. שמא ייכנס בלא יודעים למקום האסור, מכיוון שקשה לצמצם. ב. קיים חשש שהמון העם יפרצו גדר וייכנסו לשטח העזרות וההיכל. וז"ל הרב:
"ובאמת שקשה מאד לצמצם ולדעת מקום העזרות והחיל... הרי אין ידוע לנו המרחק שבין הכותל המערבי לכותל בית קדש הקדשים... ולכן בוודאי שיש להתרחק ולהישמר שלא להיכנס להר הבית אפי' לאחר טבילה ולצורך מצוה, כי יבאו ההמון לפרוץ ולהיכנס בטומאה לשטח העזרות וההיכל, דילפי אינשי מקלקלתא ולא מתקנתא. (וכמ"ש בירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ב). וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו גדולי הדור בכל תוקף לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להיכנס לשטח הר הבית, עד כי יבא שילה, שאז יקוים בנו 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ושומע לנו ישכון בטח" עכ"ל.
אך דברי מרן אלו זוקקים לכאורה עיון, על פי כללי הפסיקה שהנחילנו רבינו בעצמו בספריו המרובים. ראשית, יש מקום לתמוה אמאי לא נאמר על כל מקום ומקום ספק ספיקא – ספק כדעת הראב"ד, ואת"ל כרמב"ם, שמא אותו מקום שהולך בו אינו בכלל העזרות והחיל. ואין לומר שדעת הראב"ד דעת יחיד היא ואין לצרפה לס"ס, כי הרי הרב בתוך התשובה הביא דברי המאירי שגם סובר כראב"ד, וכשלאחר מכן הוא דן האם יש איסור לטוס במסוק מעל הר הבית, הוא כותב: "...ולפ"ז י"ל דהוי כספק ספיקא להקל, שמא הלכה כהראב"ד והמאירי שמותר להיכנס למקדש בזה"ז, וא"ת שהלכה כהרמב"ם והרא"ש שאוסרים, שמא אם נכנס דרך גגות מותר, ואף על פי שבספק האחרון לא פלט מאיסור דרבנן, מ"מ חשיב שפיר ס"ס". ואף שלבסוף דחה הרב את הס"ס, זהו מטעם אחר: "אלא שי"ל שכל הטעם שהתירו האחרונים הנ"ל בס"ס בכיו"ב, משום שבספק השני מצרפים הספק הראשון והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. אבל כאן רוה"פ ס"ל להחמיר, ובדרבנן נמי אזלינן בתר רובא המחמירים. ולפ"ז אסור לנסוע בהליקופטר שמרחף על שטח מקום המקדש".
ומבואר שבאופן עקרוני ניתן לצרף את דעת הראב"ד והמאירי לס"ס. ואם כן אמאי לא נימא על כל מקום ומקום ס"ס – ספק כדעת הראב"ד והמאירי ואת"ל כדעת הרמב"ם ודעימיה, שמא אותו מקום הוא מחוץ לעזרות ולחיל. ואין לומר דס"ס הוא רק בדיעבד, דהא דעת הרב שס"ס מותר גם לכתחילה, וכמו שכתב ביבי"א (ח"ז חאו"ח סימן מב אות ב-ג) - "כבר פשטה הוראה להקל בכל ספק ספיקא אף לכתחילה".
אמנם ניתן לכאורה לדחות את הס"ס ולומר שכיוון שאפשר לברר, על ידי ידיעת המקומות האסורים והמותרים, לא הוי ס"ס. אך גם לזה ניתן להשיב על פי דברי מרן זצ"ל. ביביע אומר ח"ו חיו"ד סימן כ"ד דן בעניין קניית פירות ערלה מן השוק. ולאחר שעשה ס"ס בנידונו הקשה הרי אפשר לברר, ותירץ שכיוון שקשה הדבר לברר שפיר הוי ס"ס בכה"ג. ועוד הביא שם את דברי שער המלך ודעימיה, שכתבו שגם כשאפשר לברר שפיר הוי ס"ס, וכן הביא דברי הנוב"י והרעק"א שרק אם ניתן לברר את ב' הספיקות לא הוי ס"ס, אך אם ניתן לברר רק ספק אחד שפיר הוי ס"ס. ואם כן בנידון דידן, מכיוון שגם לדעת האוסרים קשה לברר במדויק גבולות העזרה והחיל שפיר הוי ס"ס, וכ"ש לדברי הרב שער המלך דבכל גוונא הוי ס"ס, וכן לדברי הנוב"י נמי הרי את הספק הראשון שמא הלכה כראב"ד והמאירי לא ניתן לברר.
והרי גם הציץ אליעזר (ח"י סימן א' עמוד כ"ג) שדן בטענה זו שלא כל המקומות הם מקום המקדש, לא אסר אלא מחמת הספק, אחר שהעלה שאין אפשרות לדעת בבירור ולפיכך לא יצא הדבר מגדר ספק. ואם כן לפי משנת רבינו, האוחז תדיר בשבט הס"ס, יש לנו כאן ס"ס מכיוון שכל מקום מחוץ לעזרה אינו אסור אלא מחמת הספק.
ועוד, שהרי בנידונים אלו של קביעת המציאות אנו סומכים על רופאים וכיו"ב, ולמה לא נסמוך על עדותו של הרב שלמה גורן זצ"ל שהוא מדד לחומרא וכל מקום שהיה בו ספק הוא החמיר, וכן הוא מדד לפי שיעורי החזו"א שלפי דעת רבינו אין צורך להחמיר כמותו כנודע, ועל פי המדידות הללו הוא שרטט וקבע גבולות להיכן ניתן לעלות בלא כל חשש.
ובנוגע לחשש השני, שמא יבואו ההמון לפרוץ בפרץ, גם כאן ראוי לתמוה - הרי לימדנו רבינו שאין לנו יכולת לגזור גזירות מדעתנו. ולא רק בדברים שאינם דומים לגזירות חז"ל, אלא אף בדברים הדומים[2], ואף בדברים שיש לחוש בהם יותר להחמיר, אין בכוחנו לגזור גזירות. וכמו שמתבאר בשו"ת יחווה דעת (ח"ה סימן כח). שם הביא דברי רב שר שלום גאון בשו"ת חמדה גנוזה סימן ע"ז שכתב "שכל דבר שלא גזרו בו רבותינו הראשונים אין אנו גוזרים, שאפילו בדבר שיש לחוש בו יותר להחמיר אין אנו חוששים ולא גוזרים אלא מה שגזרו אנשי כנסת הגדולה ובתי דינים גדולים". וכתב הרב : "ולפי מה שכתב רב שר שלום הנ"ל גם שהגזירה שלנו תהיה דומה לגזירת חז"ל בכל זאת אין תוקף לגזרתנו, ושלא כמ"ש ידידי הרה"ג נאמ"ן בשו"ת איש מצליח (בסוף הספר דף נח ע"ג) עיי"ש, ומשום שהגזירות צריכות להיות דווקא מבתי דינים גדולים. ועיין בשו"ת הריב"ש סימן רע"א שכתב שאפילו נשיא ישראל הגדול שבסנהדרי גדולה שעומד לישראל תחת משה רבינו, אין בכוחו לגזור גזירות בדברים המותרים מן הדין אלא רק בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם, וכל תקנות וגזירות חז"ל שגזרו בהם רבותינו התנאים והאמוראים כולם היו על ידי מניין רוב החכמים שבדורותיהם".
וייתכן, שמשום כך הגאון הנאמ"ן, הרב מאיר מאזוז שליט"א, כשנשאל (מופיע באתר ישיבת כסא רחמים תכב"ץ) בעניין העלייה להר הבית ענה, ש"מן הדין מותר אבל עלולים ליכשל. צריך לדעת המידה בדיוק על פי הוראת חכם". ובתשובה אחרת חזר על כך וציין לדברי מרן זצ"ל שנדפסו בספר מעדני מלך (ח"א פט"ו, עמוד שכא). ומבואר, שמן הדין אין בנו כח לאסור מכיוון שישנם מקומות מותרים, אלא שקיים חשש שאנשים יעלו שלא על פי ההלכה. ואם כן, לכאורה אדם פרטי שרוצה לעלות למקומות המותרים בלבד, ובכל מקום שקיים עליו ספק הוא מחמיר ואינו עולה, והוא עולה רק לאחר טבילה כדת וכדין, על פי כל הדקדוקים הנדרשים, ויודע ועד שעלייתו לא תגרום לאף אחד לעלות שלא כדין, איך יש בכוחנו לאסור עליו ולגזור שמא ייכנסו אחרים שלא כדין?
לפום ריהטא, תמיהות אלו מובילות למסקנה שמעיקר הדין קשה לאסור על אדם פרטי העולה כדין. כמובן שעדיין קיים מקום רב לטענה, הצריכה להישקל בכובד ראש, שלגדולי הדור יש שיקול דעת רחב מאתנו, פרספקטיבה רחבה הרואה את התמונה כולה ואת ההשלכות המקיפות לטווח ארוך מעבר לבירור ההלכה הספציפית, 'מה נדע אנחנו ולא ידעו הם'.
אך בכל זאת, אם זו תהיה מסקנתנו, ייפתח לנו פתח נרחב לומר שכאשר השאלה ההלכתית איננה המניע העיקרי, ההיבט ה'השקפתי' תופס מקום של כבוד.
ומשכך, מי שבתחומים נרחבים בהשקפתו סומך על תלמידי חכמים אחרים – הסבורים שֶאַל לנו להימנע מאחיזה בארץ אבותינו מחשש התגרות באומות, אלא אדרבה, עלינו לקיים בהידור את מצוות 'והורשתם אותה וישבתם בה', וחלילה לנו מלהזניח את המקום המקודש ביותר לעם היהודי בידי פורעי חוק המבזים את נחלת אלוקינו – יוכל להסיר את חשש איסור כרת החמור מליבו.
ויהי רצון, שעצם העיסוק בשאלות אלו, שאלות שאלפיים שנות גלות מנעו מאתנו מלעסוק בהם באופן מעשי, יקרב אל ליבנו את הציפייה לגאולה השלימה, ואת ההרגשה שלמרות עולם התורה המשגשג בדורנו, עדיין חסר לנו מרכז השארת השכינה, ובית המקדש שחרב בעוונותינו עדיין לא נבנה, ונבוא מתוך העיסוק בחסרות להצטער ולהתאבל על החורבן, וכבר אמרו חז"ל (תענית ל ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. אכי"ר.


(פורסם באשכולות 318 - פרשת וישלח תשע"ה)






[1] יביע אומר חלק ה, יו"ד סימן כו; יחווה דעת ח"א סימן כה; משא עובדיה עמוד שמג והלאה.
[2] עיין חזון עובדיה שבת כרך ו עמוד עא, וע"ע ביחוה דעת ח"ב ס"ס מט, וכן שם בסימן נב בהערה, וכן בח"א סימן ב, וכן שם בסימן מה, ובחלק ו סימן כ.




 

 

 

השיעור ניתן בי"ד כסלו תשע"ה

קוד השיעור: 5916

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

פורסם באשכולות 318 - פרשת וישלח (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: