ישיבת כרם ביבנה

בין קודש לחול

נריה יעקב


בפרשתנו נוגעת התורה באחד היסודות האיתנים בבריאה: היחס בין הקודש לחול. התגלמות צד הקודש אל מול עולם החול, באה לידי ביטוי בהבדלים שהתורה מציינת בין יעקב – סמל הקדושה והרוחניות, לעשו – סמל הגשמיות. ההבדלים חדים: א. "עשו איש יודע ציד איש שדה" – גשמיות. ואילו "יעקב איש תם יושב אֹהלים". ב. עשו מוכר את הבכורה (מעלה ברוחניות) תמורת נזיד (גשמיות), ואילו יעקב בדיוק ההיפך. ג. עשו מכין בעצמו את המטעמים לאביו – מכיר את תענוגות העולם, ואילו אצל יעקב המטעמים נעשים ע"י אמו. יעקב כלל לא עוסק בתיקון הגשמי (לכאורה).
ובאמת, על פניו, החילוק בין הקודש לחול הוא מוחלט. וכמובא בגמרא (פסחים מב ע"ב, מגילה ו ע"א) וברש"י (ד"ה ולאום): "לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל... לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים". כלומר כינונה של קדושת ירושלים, יעקב, מותנה במפלתה של צור החמרית, עשו. הוי אומר: הגשמיות והרוחניות צרות זו לזו.
אמנם, סקירה קצרה תוכיח כי החילוק בין עשו ליעקב איננו מוחלט מכל וכל, אלא ישנה חפיפה מסוימת: אצל יעקב קיימת מידה של עיסוק בגשמיות (באופן שנסביר להלן) ומנגד, עשו אינו ריק לגמרי מרוחניות:
את התגלמות החלק הגשמי אצל יעקב ניתן לראות ראשית-כל בפרשתנו: בברכות יצחק כלולות גם ברכות בגשמיות, שיעקב מתאמץ לקבלן. אח"כ, אצל לבן, יעקב מפצל מקלות בשקתות המים של צאנו במטרה להשפיע על צבעו (עקודים, נקודים וברודים וכו'). ולכאורה, מה לו ליעקב הצדיק בתחום גשמי, שלכאורה נוגע בעניין אסתטי גרידא? בהמשך מספרת התורה "ויותר יעקב לבדו" (לב, כה) ומובא במדרש (מדרש אגדה סימן כה) וברש"י שם: "ויותר יעקב לבדו. ולמה נשאר? לפי ששכח פכים קטנים ללמדך שמחבבין הצדיקים ממונם יותר מגופם".
מאידך, עשו, אינו ריק מחכמה ורוחניות. כמובא ברש"י (כה, כז, ד"ה יודע ציד): "ושואלו: אבא כיצד מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות" – עשו יודע לדון ולהקשות עד כדי שהוא מטעה את יצחק המחזיקו למדקדק במצוות. וכך מובא במדרש (ילמדנו בראשית, אות קיז) "'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' – כשהיה בא מן החוץ היה אביו שואלו: היכן היית היום? ואומר לו: בבית המדרש, לא כך וכך היא הלכה מכך וכך? לא כך אסורו ולא כך היתרו?" וכפי שמציין ר' צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים, אות ד) "שהיה בו שורש יהדות מלידה דעל כן ראשו קבור במערת המכפלה בעיטפיה דיצחק (תרגום יונתן ויחי נ, יג)... ועל כן גם בו היה קצת אחיזה לדברי תורה".
אלא יש לומר, כי באמת אין סתירה כלל בין הרוחניות לגשמיות. הסתירה קיימת כאשר היחס ביניהם אינו נכון. יש עניין לא מבוטל בעיסוק הגשמי אך רק בעת שהוא טובל בקודש. בצורה כזו, העיסוק הגשמי בא על מקומו ומשכלל את העולם עשרת מונים טוב יותר מאשר בשעה שהתיקון הגשמי בא מצד עצמו בלבד.
ואכן, ישנו מדרש (שכל טוב, פרק כה) ממנו ניתן לדייק עניין זה. אומר המדרש: "אלא משמע, האומץ והשעבוד לזה ולזה, כל זמן שיעקב אמיץ – עשו משועבד, שנאמר: '[ויהי כל] אדום עבדים לדוד' (שמ"ב ח, יד)". בניגוד למה שדייקנו קודם, "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים" – הרוחניות מתקיימת רק בהיעדר/חורבן הגשמיות – הרי שמדרש זה מבאר שהכוונה היא שאין כלל סתירה בין הגשמיות לרוחניות. הגשמיות יכולה וצריכה להתקיים, אבל בצילה של הרוחניות, משועבדת (כלשון המדרש) לערכים הרוחניים.
הדבר רמוז להפליא בברכות יצחק, שם נמצא שאת יעקב הוא מברך "מטל השמים ומשמני הארץ" – רוחניות (טל השמיים) וגשמיות הנובעת ממנה (הוא"ו של "ומשמני הארץ" מעידה על כך שמדובר בנספח ל"טל השמיים"). ואילו את עשו הוא מברך "משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמיים מעל" – קודם גשמיות (משמני הארץ) ואז "רוחניות" חיצונית, שאינה יורדת לפרטי החיים ולעיסוק הגשמי-אנושי (מאחר שאינה באה "מטל השמיים").
נחתום בדברי הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש, פסקה יז): "יש עולם של חול ועולם של קודש. עולמים של חול ועולמים של קודש. העולמים סותרים זה את זה. כמובן, הסתירה היא סובייקטיבית. האדם בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם במכון קודש קודשים".


(פורסם באשכולות 316 - פרשת תולדות התשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בכ"ט חשון תשע"ה

קוד השיעור: 5856

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: