ישיבת כרם ביבנה

יהודי! לךְ לךָ!

ינון אברמשוילי


אנו רגילים לשמוע תמיד, שבאלול מתכוננים לימים הנוראים, ימי השיא של השנה, המלך בשדה, "זה הזמן! אח"כ יהיה מאוחר מדי...", וממילא אנו מתעוררים בתשובה ומקבלים על עצמינו קבלות טובות – אם זה בלימוד, בתפילה וכו' וכו'.
מיד אח"כ אנו מגיעים לחודש תשרי, הגדוש בחגים שמחים: סוכות, שמחת בית השואבה, שמחת תורה – ההתעלות היא עצומה!
ואז מגיע חודש מר-חשוון (זמן חורף...) - ומה עכשיו?!
כאשר אנו מתבוננים בשמה של פרשת השבוע, אנו לומדים לקח עצום בעבודת ה': שמה של הפרשה מעורר אותנו שהעבודה צריכה להיות באופן של "לך לך", הליכה אמתית, הליכה כזו שהאדם באמת יוצא ממדרגתו הקודמת ומגיע למקום חדש וטוב יותר, טוב לאין ערוך ממדרגתו הקודמת.
כלומר, גם כאשר עבודתו של האדם היא באופן גבוה, עד שעובד את הקב"ה "בכל מאודך", הנה כאשר מתרגל לעבודה זו, הרי שהרגל נעשה לטבע שני, ומאחר שמעתה עובד את הקב"ה ע"פ טבעו ורגילותו, שוב אינו נקרא "עובד אלוקים", אלא "אשר לא עבדו" (כמאמר הגמ' בחגיגה ט ע"ב).
אדמו"ר הזקן מבאר בתניא (פרק טו) את מאמר הגמרא הנ"ל: "מ"ש בגמ' דעובד אלקים היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים ואחד, ולא עבדו היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד" - שזהו "משום שבימיהם היתה הרגילות לשנות מאה פעמים.. ולכן היתה זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן.. להיות נקרא עובד אלקים".
אבל, כאשר האדם מתרגל ללמוד מאה פעמים ואחת - הרי גם אז אינו נקרא עובד אלקים, אלא יתרה מזו - "אשר לא עבדו"!
מסופר על אברך אחד שנכנס אל אדמו"ר הצמח צדק, והתאונן לפניו באמרו: "מה אעשה שאין לי חשק ללמוד?", השיב הצמח צדק: "ומה אעשה אני שיש לי חשק ללמוד?"
היינו שלימוד התורה, ככלל ענייני עבודת ה', צריכים להיות בדרך של יגיעה דווקא ולא מתוך חשק, טבע ורגילות.
הדוגמא הפשוטה לדבר: ילד הגדל למשפחה דתית טובה, שכל מה שסופג בביתו הוא ברוח הקדושה, כאשר שולחים אותו למוסד חינוך, הרי המוסד הוא ע"פ רוח זו, וכשקובע את מגוריו, הוא גר במקום החדור בעבודת ה'.
אדם כזה, אע"פ שעובד את הקב"ה באופן של "בכל מאודך", העבודה היא טבע אצלו, שהרי אינו מכיר מציאות אחרת!
ממילא, אין זו נחשבת עבודה ויגיעה שלו, שהרי לא היתה לו הברירה אלא להיוולד למשפחה כזו, ומעולם לא שאלו אותו בדבר המוסד הלימודי אליו ילך וכו'.
ועל כך באה ההוראה בפרשתנו, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך": למרות שמדובר אודות "ארצך ומולדתך" דקדושה – אופן העבודה שהוא "בכל מאודך", אלה הם עדיין "ארצך ומולדתך" - טבעו ורגילותו של האדם, וממילא הוא במצב של "אשר לא עבדו", ולכן נדרש ממנו עניין ה"לך לך" - עילוי והליכה למעלה ממדידה והגבלה!
כאשר אנו נכנסים לתקופה זו של השנה, אחרי הימים הנוראים, ואחרי חודש תשרי, אנו צריכים לזכור שהעניין הוא "לך-לך", להמשיך מאותה נקודה בדיוק שבה הפסקנו את החגים - הלאה, אל תוך השנה עצמה, בדרך העולה בית א-ל.
בחב"ד ישנו מנהג להכריז במוצש"ק בראשית, את הפסוק "ויעקב הלך לדרכו". עניינה של הנהגה זו, להזכיר שעכשיו מתחילה העבודה האמתית, ההתמודדות היומיומית עם הקשיים והמורדות, לדעת לקחת את העליות הרוחניות של החגים – ואיתם ללכת לדרכנו.
בהצלחה רבה, ושלא נפסיק ללכת!


(פורסם באשכולות 313, לך לך תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בח' חשון תשע"ה

קוד השיעור: 5788

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: