התורה מונה את היורדים למצרים בפרטם ובכללם. בכללם היו שבעים, אלא שבפרטם אינם אלא ששים ותשע. שאלה זו שאל אבא חליפא את ר' חייא בר אבא במס' ב"ב קכג ע"א, ובתחילה ענה לו רחב"א תשובה שלא סיפקה את השואל, ואז אמר לו: מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקשה לאבדה ממני?! הכי אמר ר' חמא בר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות.

מפליא שקורא ליישוב זה מרגלית, וכמה תירוצים יש בש"ס ולא אמר עליהם שהם מרגלית. אך באמת יש בדבריו עומק, והוא יסוד חשוב במחשבת היהדות.
כבר כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, "שמחשבות בורא העולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח", ומאריך שם הרמב"ם להסביר הדברים. ומ"מ למדנו שרחוקים מאתנו דרכי ההשגחה האלוקית, ודוקא מן הצרות שגרמו לנו הנוצרים תצמח הישועה ויתגלה המשיח. ועל כן אמר הנביא "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה', מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה" (1). והפרשיות האחרונות מלמדות יסוד זה. אלא שאפילו יעקב לא הבין זאת ואמר "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (2), והקב"ה אומר "אני עוסק בהמלכתו של בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי", ואף האחים שרצו להפר החלום לא הבינו שבצעדיהם לבטל החלום, בזה גופא הם מגשימים אותו. ומה שיעקב והאחים חשבו לצרה גדולה, התברר אח"כ כשורש הגאולה.

ובסידור הגר"א הביא משל על זה, לאחד שהיתה לו אבן יקרה מאד, ולימים נעשה בה סדק, וגרם לו צער רב, עד שבא חכם אחד ואמר לו, שהוא מסוגל לעשות באבן פיתוחי חותם שיעלו את ערכה של האבן פי כמה, והסדק הזה שאתה כל-כך מצטער עליו, הוא יהיה היסוד לכל הפיתוחים שיבואו אחריו. ובארנו בזה מה שכתבה הגמרא בפסחים על הפסוק ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו'. אטו האידנא לאו אחד הוא, אלא שלעתיד לבוא יברכו על הרעה כמו שמברכים על הטובה – הטוב והמיטיב. ובוודאי שלא יהיה רע לעתיד לבוא, אלא שהמבט שלנו ישתנה ואז נבין שהכל הוא מהלך של גאולה.
על הפסוק באיכה "השביעני במרורים הרוני לענה" (3), דרשו במדרש: השביעני במרורים זה ליל פסח, הרוני לענה זה תשעה באב. על הקשר בין ליל הסדר לתשעה באב כבר אמרו שעל פי סדר א"ת ב"ש, תשעה באב חל לעולם ביום שחל בו א' דפסח, ויום הגלות משולב עם יום הגאולה.
בברכתו של משה לשבטים דילג על ברכה לשמעון, כשם שיעקב לא ברכו, ואעפ"כ רמז משה על ברכה לשמעון כשאמר "שמע ה' קול יהודה" (4), וכתב רש"י שיש כאן רמז לברכת שמעון, ופירש בשפתי חכמים, שלא אמר קבל קול יהודה, אלא שמע, שהוא רמז לשמעון, ואף כשחלקו את הארץ נטל שמעון מחלקו של יהודה. וכששאל יהודה את ה' אם לצאת למלחמה ואם ינצח, "ויאמר ה' יהודה יעלה" (5). ואז אמר יהודה לשמעון "עלה איתי בגורלי והלכתי גם אני אתך בגורלך" (6). ומדוע נזקק יהודה לשמעון?
ה"בני יששכר" הביא בשם האר"י שכל שבט מתייחס לאחד החודשים, וסדר ההקרבה של הנשיאים הוא לפי סדר החודשים, ויהודה לפי זה עניינו חודש ניסן ושמעון חודש אב. על פי זה מתברר שחדש אב תלוי בחדש ניסן וממילא שמעון תלוי ביהודה. והגלות של חדש אב, מושרשת היא בחדש ניסן. וע"כ יהודה ממתיק את הקללה של שמעון, כשהוא מאמץ את שמעון אליו, ומגלה בזה שהגלות שרשה בגאולה, וחדש אב מקורו בניסן.
ובזה ביארנו את הפגישה התמוהה שבין יעקב ליוסף, שיוסף נפל על צווארי אביו, ואילו יעקב לא הגיב. ובמדרש אמרו שקרא ק"ש. ופלא, שברגע זה שחיכה לו עשרים ושתים שנה, קורא דווקא ק"ש? אלא, ע"פ דברינו, הבין יעקב עד כמה טעה כשאמר "למה הרעותם לי", ועכשיו כשרואה את גדולת יוסף ואחדות המשפחה, הבין למפרע שמברכים על הרעה "הטוב והמטיב", ובזה ה' אחד ושמו אחד, וע"כ קרא ק"ש - שמע ישראל - ה' אחד. מעתה נבין שהכניסה למצרים, ראשית הגלות, מחייבת את ראשית הגאולה.
וזהו שנולדה יוכבד בין החומות. שהחומה מבדילה בין א"י למצרים, בין החירות שבא"י לגלות שבמצרים. וע"כ עם הכניסה למצרים נולד מושיען של ישראל. וזה שאמר שיוכבד, אמו של משה, נולדה בין החומות. וזהו סימן שכל הגלות שתבוא עכשיו, מעבר לחומה, מקורה בגאולה.

בתשעה באב שנת תרע"ד, ביום שפרצה מלחמת העולם הראשונה, שהה הרב קוק זצ"ל באירופה, בכינוס של הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל. וכשבאו אליו רבנים מבוהלים ושאלו מה יהיה, ענה להם בביטחון: "זורע צדקות מצמיח ישועות... אור חדש על ציון תאיר". כיון שהיה בטוח שמזה תצמח גאולתן של ישראל. כפי שאכן היה בסוף המלחמה.
חמש עשרה שנה לאחר מכן, בחודש אב תרפ"ט, פרצה האינתיפאדה הראשונה. עשרות עשרות של יהודים בחברון, צפת, מוצא, יפו, נהרגו בידי פורעים ערבים. והממשלה הבריטית לא עשתה דבר להצלתם. הרב הרעיש אז עולמות, כולל הברחת טלגרמות בשבת לקהילות היהודים בעולם. ויחד עם צערו הרב, אמר אז: "כל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו ועד עכשיו, יכול הוא לראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו, נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר וכו', והנה ראינו עין בעין, איך שמתוך המחשכים יצא לנו אור גדול, והיישוב המצומצם רחבו גבוליו, ובאה ארץ ישראל למדרגתה היישובית שהיא עומדת בה היום, והרי ראינו במדה זעירה את הגואל שנכסה וחזר ונגלה לנו. ומזה עלינו ללמוד ולקוות לקח טוב, שלא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל ישובנו כעת ע"י רשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו בזדון חסידי עליון, גדולי התורה והיראה (בירושלים בחברון במוצא בצפת וביתר המקומות הקדושים). הכיסוי הזה אשר נכסה הגואל ההולך לפנינו וכו' אמנם איום ונורא הוא, יש בו צדדים שהוא עולה במחשכיו על כל הירידות אשר סבלנו מאז התחיל ישובינו להבנות. אבל ברור הדבר שלפי הערך של הכיסוי הזה הגדול, יהיה האור אשר יגלה וכו' בטוחים אנו שממכתנו הגדולה הזאת תצמח רפואה" (7). ------------------------------------------------------------------------------------ 1. ירמיהו, כט, יא 2. בראשית, מג, ו 3. איכה, ג, טו 4. דברים, לג, ז 5. שופטים, א, ב 6. שופטים, א, ג 7. מאמרי הראי"ה, ח"ב, עמ' 360