ישיבת כרם ביבנה

אהבת החינם של יוסף לאחיו

הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר


יוסף מבקש את שלום אחיו

כאשר שלח יעקב את יוסף "מעמק חברון - מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון" (רש"י לז, יד), מטרתו ברורה ומוגדרת: "לך נא ראה את שלום אחיך". בספרי חסידות למדו כאן פשט, שבניגוד לפגמים שמצא יוסף באחיו עד כה, וככפרה לדיבה הרעה שהביא יוסף על אחיו בעבר, נדרש הוא עתה לראות את שלומם - את שלמותם ואת החיובי שבהם. כנגד ההתייהרות ושנאת החינם, גרימת הקנאה והמחלוקת, מבקש ממנו אביו להביא לשלום בית, ולאהבת חינם בין האחים. יוסף לא הספיק למלא את שליחות אביו, כי "בטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו"; הם מודדים לו כמידתו, ומשיבים לו - כפי דעתם עכשיו - רעה תחת רעה. לאחר זמן התברר לאחים שה' הפך את מחשבתם לטובה, ובתחילת הפרשה שלנו מספר המקרא כיצד נפגשים יוסף ואחיו שוב, והוא עתה מלך במצרים. כעת נראה כיצד מממש יוסף במהלך המפגש עם אחיו ולאחריו, את הציווי המקורי של אביו יעקב, "לך נא ראה את שלום אחיך". בכמה וכמה עניינים, גדולים וקטנים, מביע יוסף את יחסו החם והנפלא לאחים כתשובת המשקל ליחס המתנכר הגס והקר בראשית הסיפור.
קרוב לוודאי, שיחס מיוחד זה והנהגה מוסרית נפלאה כזו נבעו ממקור אמונה מוצק של יוסף בקב"ה ובהנהגתו את העולם. יוסף אינו נוטר שנאה לאחים, כי מבחינתו למרות שאתם "מכרתם אותי מצרימה" (מה, ד), למעשה "למחיה שלחני א להים לפניכם" (מה, ה), "וישלחני א להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא להים" (מה, ז-ח). יוסף ודאי לא היה מודע למשמעות השליחות מעמק חברון - "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון" - אבל הוא ידע שאין מקרה בעולם. וגם אם אדם פועל רעה בבחירתו החופשית - כלפי הנידון שסובל, יש כאן משפט א להי לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. גם אם אין אמונה זו מצדיקה את הפעולה הרעה כנגד הנפגע, והיא אינה מסכימה אתה, היא מספקת ביטחון ושלווה ויחס אוהב מצד הנפגע גם למי שפגע בו. כך אומר דוד לאבישי בן צרויה, המבקש להרוג את שמעי שפגע במלך: "הניחו לו ויקלל, כי אמר לו ה' " (שמואל ב טז, יא).
להלן נעמוד על ארבע נקודות חסד של יוסף עם אחיו. אפשר שהביטוי "יוסף הצדיק" המתקשר בדעת הלומדים לתכונת הצניעות של יוסף בסיפור עמידתו בפני פיתויה של אשת פוטיפר, ראוי לו להידרש ולהיזכר גם בשל יחסו הנפלא והמיוחד לאחיו. כי עבודת ה' אינה רק בין אדם למקום אלא גם ובעיקר בין אדם לחבירו, וקל וחומר בין אדם לאחיו.

"הוציאו כל איש מעלי"

א. "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי"(מה, א), רש"י: "לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהוודעו להם". במדרשים מובא שיוסף סיכן את עצמו בסכנת חיים ממשית, כדי שאחיו לא יתביישו. "אמר רב חמא בר חנינא, לא עשה יוסף כשורה שאילו בעט בו אחד מהם מיד מת" (בראשית רבה צג, ט). "א"ר שמעון בר נחמן: לסכנה גדולה ירד יוסף, שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו" (תנחומא ויגש ה). חשש זה לא היה רחוק, כיוון שבפועל היה עימות בין האחים לבין יוסף, "כיון שהכירוהו בקשו להורגו. ירד מלאך ופזרם בארבע פינות הבית" (שם, שם).
נוסיף שלוש הערות מוסריות קצרות בעניין זה: האחת בשים לב לביטוי שבמקרא, "ולא יכול יוסף" ובהסברו של רש"י "לא היה יכול לסבול". לא נאמר שיש איסור בדבר, או שיוסף חשש לעבור עבירה. בעל המוסר לא יכול כפשוטו לבייש את חברו. בדומה לנאמר אצל תמר "נוח לו לאדם להפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים" (סוטה י ע"ב); רק שכאן יוסף מתנהג כך כלפי שנואי נפשו, בעוד תמר נוהגת כך בחמיה הנכבד גדול הדור, שהיא גם מקוה להוליד ממנו מלך ומשיח. השניה, אם אחיו יהרגוהו ומה יהא על המפגש עם אביו, הרי לרגע זה ייחל כ"ב שנים, כלום לא ימומש החלום? נראה, שגם חלום של כ"ב שנים, הכולל גם מצוות כיבוד אב, אינו עומד בפני מחסום של גרימת בושה שכזו לאחים, ואע"פ שהאחים אינם מכירים איש מהמצרים, והבושה אינה גדולה כל כך. השלישית, "ולא יכול יוסף להתאפק" - אבל לחכות עד שהמצרים יצאו, הוא יכול. תלוי למה צריך את כוח ההתאפקות: בשביל עצמו אינו יכול להתאפק, אבל כדי למנוע בושה מאחיו הוא יכול ויכול.
תוכחת יוסף
ב. "ויאמר...אני יוסף העוד אבי חי" (מה, ג). חז"ל דברו הרבה בתוכחה של יוסף את אחיו: "ר' אליעזר כי מטי להאי קרא בכי, 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', ומה תוכחה של בשר ודם - כך, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה"? (חגיגה ד ע"ב). ובמדרש גרסו: "אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, לכשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר 'אוכיחך ואערכה לעיניך'

(תהילים נ, כא) על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה צג, י). ר' יושע בר סולוביצ'יק מקשה על המקרא: מה פשר שאלת יוסף 'העוד אבי חי', הרי הוא כבר שאל כזאת, והאחים ענו כשחזרו למצרים "ויאמרו שלום לעבדך לאבינו עודנו חי" (מג, כח)? ועוד, מדוע לא ענו האחים לשאלתו הפעם? ובמדרש הקשה הגרי"ד: מה ההבדל בין "יום הדין" ל"יום התוכחה"? מה פשר הפסוק 'אוכיחך ואערכה לעיניך'? ומה פשר פירוש חז"ל לפסוק שה' "יוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא"?
ר' יושע בר מחדש יסוד מוסרי בעניין התוכחה: כשמוכיחים אדם ומטילים עליו אשמה יש לו באמתחתו תירוצים מן המוכן. תוכחה ראויה, מוסרית ואפקטיבית, סותרת את תירוצי האדם מתוך מעשיו שלו. אדם הטוען שלא נתן צדקה משום שאין לו כסף, התוכחה שתטפח על פניו תהיה בעובדה שבו בזמן בזבז כסף על שטויות. ומי שמאחר לתפילה מפני הקושי לקום מוקדם, יאלם דום אם השכים צאת לטיול וכדומה. זה ההבדל בין הדין לתוכחה: "הדין הוא על עצם העבירה, והתוכחה הוא הויכוח שמראים לו ממעשה אחרת על זו" וזה עניינו של הפסוק "אוכיחך ואערכה לעיניך" התוכחה שלך תהיה תוצר של מעשיך שלך, כי הקב"ה "יוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא" - לפי איך שהוא התנהג בהזדמנות אחרת, "ויהיו מעשיו נתפסים ממעשיו, היאך הם סותרים זה את זה".
"ומה שאמר להם 'העוד אבי חי' לא בגדר שאלה כלל, דלא היה מקום לשאלה כזו כלל עתה, רק המדרש מפרש שהוא בגדר תמיה ופליאה: 'העוד אבי חי' כמתמיה ואומר איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני. ובדברים הללו נטמן ברמז שאלה גדולה להם וגם סתירה על כל טענותיו של יהודה בויכוחו. דכל טענותיו של יהודה היה מצערו של יעקב שיגרם לו בלקיחתו את בנימין, וא"כ הרי קשה עליהם מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו ליוסף, ואם יכול לחיות בלא יוסף, כן היה יכול לחיות בלא בנימין". העובדה שתוכחת יוסף באה בדרך זו היא כפי שאמרנו גם טובה יותר מבחינה פרקטית, אבל גם מוסרית יותר ומראה על התחשבות באדם שמוכיחים אותו בחינת "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא - לא תלבין פניו ברבים" (רש"י, ויקרא יט, יז).

פעולות יוסף עבור אחיו

ג. " ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (מז, כא). בסוף פרשתנו מתוארת הלאמת הקרקעות הענקית שביצע יוסף עבור פרעה, הרפורמה החקלאית האדירה מגיעה לשיא כלכלי: "ותהי הארץ לפרעה" (מז, כ). אולם כאן בא המשך של תקנה חברתית, יוסף מעביר את כל העם ממקום למקום - וכל כך למה? וזה לשם מה? מה הצורך לבלבל את כל הארץ בצורה מוחלטת שכזו? "אמר ר"ש בן לקיש, הרבה מקראות שראויין לשרוף [רש"י": שלא היה לו לכתבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה] והן הן גופי תורה [רש"י": טעמים גדולים תלויין בהן]...כיוצא בו 'ואת העם העביר אותו לערים' מאי נפקא מינא דלא ליקרו לאחיו גלוותא" [=שלא יקראו לאחיו גולים, עולים חדשים] (חולין ס ע"ב); וכך הביא רש"י: "לזכרון שאין להם עוד חלק בארץ". הגע בעצמך, ניוד המוני של מיליוני [?] בני אדם, מהפכה שלמה שבוודאי הותירה משקעים בכל שטחי החיים במצרים - וכל כך למה? כדי ששבעים נפש לא ירגישו עצמם כזרים. כולם זרים, ואף לא אחד יהין לקרוא לאחד מאחיו "גולה"! ולמרות דברי הכלי יקר, "ורחוק הוא שבעבור תועלת קטן זה יבלבל יוסף את כל הארץ", כנראה, בשל אהבת יוסף את אחיו הדבר ה"קטן" הזה שאולי מי מהמצרים יהין להעליבם, הוא דבר גדול מאד, שבשלו תתרחש מהפכת הנדידה במצרים.

 

 

קוד השיעור: 5070

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K