ישיבת כרם ביבנה

הסתרת פנים, הקהל והשירה הזאת (וילך)

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

MS Word להורדת השיעור

שתי מצוות מנויות בפרשת וילך, מצוה תרי"ב מצוַת הקהל במוצאי שביעית (דברים לא, י-יג[1]), ומצוה תרי"ג לכתוב כל איש מישראל ספר תורה לעצמו (שם שם, יט[2]). בין שתי מצוות אלו מגלה ה' למשה את העתיד לקרות לעם לאחר מותו: "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר... ועזבני והפר את בריתי... ועזבתים והסתרתי פני מהם... ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא... כי פנה אל אלוהים אחרים" (דברים לא, טז-יח).


וכתוב בספר הבעל שם טוב: "ומרגלא היה בפומיה: שמאוד אני מפחד ונרתת, מזה ההסתרה הנקראת 'הסתר אסתיר', יותר מההסתרה גופה"[3], שכן הקב"ה מסתיר פניו כדי שיחפשו אותו, כדי להרבות הגעגוע אליו, אך כאשר כלל לא יודעים שהוא מסתתר, אין מתייחסים אליו כלל - ומצב זה הוא נורא מכול.


 


הסתרת פנים - הסתרת צלם אלוקים


ברם יש לפרש הסתרה כפולה זו באופן שונה. רבש"ע ברא את האדם בצלמו "בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז), וצלם זה מתגלה בפרצופו של האדם, ועל כן נקרא פרצוף האדם "פנים", משום שדרכו מתגלה פנימיותו של האדם. ומהי פנימיותו של האדם? חכמתו ודעתו, צלם האלוקים שבו, שהרי כך נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (שם ב, ז), ופירש רש"י: "הדעה והדיבור", והוא שנאמר "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א), שצלם האלוקים, החכמה, בוקעת מפנימיותו, פורצת את המעטפת החומרית, ונותנת גוון רוחני לפרצופו.


ובדומה אמרו חז"ל, 'ויברך אלוקים את יום השביעי' (בראשית ב, ג) - שברכו במאור פנים[4]. שכן בשבת כאשר כל מלאכתו עשויה, מתמעט הקשר לחומרנות ומתגלה יותר ייחודו הרוחני, ועל כן ברכו במאור פנים, וזהו שאמרו חז"ל שבשבת "פנים חדשות באו לכאן"[5]. מעתה אפשר לומר שההסתרה הכפולה היא הסתרת הפועֵל והסתרת הנפעל, היינו, שכשהקב"ה מסתיר את פניו, ממילא נסתם המקור של צלם אלוקים, ונסתרים גם פני האדם, שהם הבבואה של צלם אלוקים, והאדם נהפך מנפש חיה לחיית השדה.


כשהקב"ה מסתיר פניו, אין לך הסתר גדול מזה, וכמו שאמרו חז"ל "אין לך שעה קשה כאותה שעה שנאמר בו 'ואנכי הסתר אסתיר פני'"[6], משום שהסתרת פני הבורא גוררת הסתרת פני האדם. על שעה זו אמר דוד "אמר נבל בלבו אין אלוקים, השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב... הכל סר יחדו נאלחו, אין עושה טוב, אין גם אחד" (תהילים יד, א-ג).


ומפרש המלבי"ם שם, שלפעמים יש עושי טוב לא מצד האמונה, אלא מהפן האנושי, ההומני, אך באמת כאשר אמר נבל בלבו אין אלוקים, סופו "שאין עושה טוב אין גם אחד". משום שהסתרת פנים פירושו שיש אפשרות להתעלם מקיומו של רבש"ע ומהדרכתו, וכך יכול אדם להפוך לחיית פרא ולהתגלות כשטן, גם אם חיצוניותו משדרת תרבות, נימוס, דרך ארץ, מדע, ספרות ושירה, משום שאין ההומניות האנושית בסיס איתן כדי לשמר את האנושות יציבה וקיימת.


ביסוד זה פתח הרב קוק את ספרו מוסר הקודש: "המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה, וק"ו שאין ביד מוסר רפוי כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעומקו והיקף גודלו, לחדור אל עומק הנשמה ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלוקי".


דברים דומים כתב המלבי"ם על דברי אברהם לאבימלך "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ, יא), "הודיע לו שגם אם נראה אדם או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל עצמו במידות טובות על פי שכלו, והוא עושה משפט וצדקה, הכל על פי שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש ההוא או העם ההוא, שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאוותו, כי בעת תבער בו אשת תאוותו אל אשת חן או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע. רק כוח אחד נמצא בנפש האדם, אשר נוכל לבטוח בו שלא נחטא, והיא מידת היראה השתולה בנפש, יראת אלוקים. עת תמלא הנפש מיראת אלוקים המשקיף על נגלהו וסתריו והצופה על כל מעשיו, אז בעת יגבר עליו יצרו, יירא וייבוש מהמלך הגדול הרואה כל מעשיו, ויזהר מעשות רע".


 


המחסום בפני הסתרת הפנים


ולכן הסתרת פני אלוקים היא השעה הנוראה ביותר, שכן אז נסתר גם צלם אלוקים מאישיותו וממילא "אמר נבל בלבו אין אלוקים", ואפשר לעשות כל התועבות שבעולם. אותה שעה קשה מכול חווה העולם לפני כשבעים שנה, ודווקא באותה אומה שהיתה מוחזקת בעולם כמייצגת התרבות: פילוסופיה ושירה, טכנולוגיה ומדע, נימוס ודרך ארץ, יופי, סדר ודייקנות. כאשר אמר הנבל, לאו דווקא בלבו אלא בפרהסיא, "אין אלוקים", כמעט חרב העולם. וכנגד אומה זו ניצבה האומה הישראלית, ונתקיים בה מאמר חז"ל "כשזה קם זה נופל"[7], אך זו היתה נפילה זמנית בלבד.


 שכן קודם לנבואה הקשה של הסתרת הפנים הנוראה, ניצבת מצוַת הקהל - "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו'" (דברים לא, י-יב). מיד לאחר נבואה נוראה זו ניצבת המצוה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (שם שם, יט). מגמת העלייה לרגל היא "לֵרָאות את פני ה'" (שמות לד, כד), ולכן לא ייתכן מצב מתמיד של הסתרת פני ה', שכן העם כולו מתאסף לשמוע את התורה מפיו של המלך. יש תורה בישראל, ותורה שייכת לכלל האומה, ולאו דווקא ליחידים. עם ישראל הוא עם הנצח, וזוהי הערובה שתורה תעבור מדור לדור, ולא ייטוש ה' עמו - זוהי תכלית מצוַת הקהל.


מצוַת הקהל אין מטרתה ללמד תורה, אלא שישראל כולם יקבלו את התורה כעם, ועל כן המלך הוא הקורא בתורה, כי הוא המייצג את כלל האומה. למעמד זה מביאים גם את הנשים והטף, הגם שאינם מחוייבים בתלמוד תורה, משום שאף הם חלק מהעם המקבל תורה מדורות העבר, כדי למוסרה לדורות הבאים. האומה כולה מתאחדת סביב התורה כדי לראות פני ה', ולהביע בזה את האחריות הלאומית להעברת התורה הלאה.


מעמד הקהל בראיית פני ה' ובקבלת התורה מהמלך משמש מחסום אחד להסתרת הפנים של אלוקים ואדם, כתיבת ספר תורה אישי והלימוד בו משמשים מחסום נוסף. שני אלה נותנים תשובה אמיתית ואלוקית הולמת לתרבות הגויית. כך דרשו חז"ל: "'אמר נבל בלבו', זה עשו הרשע. ולמה נקרא שמו נבל. ר' יהודה בשם ר' שמואל אומר, על שמילא כל העולם כולו נבלות, העמיד בתי קוצין ובתי קלקלין ובתי טרטראות ובתי קרקסאות ובתי עבודה זרה"[8]. תרבות המדיה והתקשורת עומדת מול תרבות התורה.


וכן נצטווינו בפרשת אחרי מות "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכו', ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), וביאר רש"י, אין לומר "בחוקותיהם" היינו שלא לחטוא כמוהם, שהרי כבר הוזהרנו על כך ברישא דקרא ,"אלא אלו נימוסיות שלהם, דברים החקוקים להם כגון טרטיראות ואצטדיאות". הרי שחוקות אין משמען כאן חוקים במובן הרגיל, אלא הליכות חיים, מגמה ואווירה. תיאטראות הם סממן של תרבות הפנאי הרווחת אצל אומות העולם; ברם החוקות שחקוקות בנו שונות הן - "בחוקותי תלכו" (במדבר כו, ג), שתהיו עמלים בתורה[9].


 


נפילה זמנית


ואכן כשהתפלל דוד "אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק ירומו סלה" (תהילים קמ, ט), פירשו חז"ל שכוונתו לגרממיא של אדום, "שאלמלי הן יוצאין, מחריבים כל העולם כולו" (מגילה ו, ע"א); וידועים דברי הגר"א, שגרממיא היא גרמניה[10].


אלו הן שתי התרבויות הניצבות זו מול זו, וכשזו עולה זו נופלת. וכאמור, תקופת הנפילה לא תארך זמן רב, ומהי הערובה? כך דרשו חז"ל על הפסוק בישעיה "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיויתי לו, הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל וכו'" (ח, יז-יח), אין לך נבואה קשה כאותה שעה שאמר משה 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', ואף בו ביום הבטיחם 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת לעד', כי לא תשכח מפי זרעו, הנה הילדים - הם התלמידים שחביבין עלי כבנים, יהיו לאותות ולמופתים שתתקיים תורה בישראל על ידם[11].


מציאותם המתמדת של תינוקות של בית רבן בישראל, היא הערובה לכך שלא תישכח התורה מפי זרעו, ושלעולם יעלו ישראל לֵרָאות את פני ה', ואין הסתרת הפנים אלא מציאות רגעית. ועל כן מיד לאחר שנת השמיטה, כשהתחנכנו לציבוריות, נצטווינו להתכנס כל העם, לקבל את התורה כבסיס ללאומיותנו, ולדעת שאנו אחראים להנחלת התורה לדורות הבאים. ולפיכך אנו מזמנים את כלל העם על נשיו וטפיו, כדי להחדיר בהם את תחושת האחריות כלפי הדורות הבאים והאנושות כולה; ולפיכך מצוה על כל אחד מבני ישראל לכתוב לעצמו ספר תורה "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". 


הכרה זו משמשת יסוד לתפילת הימים הנוראים "ויאתיו כל לעבדך"[12], "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי את יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלוקי ישראל מֶלֶך ומלכותו בכל מָשָלָה"[13]. ה' מֶלך בהווה וה' מָלך בעבר, ועלינו להתבונן בהיסטוריה ולהבין את הנהגתו עם בני האדם: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" (דברים לב, ז). מצוה להתעמק בדברי ימות עולם ולנסות להבין מה הקב"ה רוצה מאתנו. כשרואים את נפילת גרמניה מצד אחד, וכשצופים ביהודים מושפלים ונרדפים חוזרים לארצם ומקימים מדינה יהודית, הרי חוזים בחוש את התגשמותה של הנבואה "כשזה נופל זה קם", ואת מימושה של נבואת קיבוץ הגלויות "והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר, ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן וכו', וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה, אני ה' דברתי ועשיתי" (יחזקאל לו, לד-לו).


(פורסם בספר מועדי ה' # הימים נוראים)



 





[1] עיין רמב"ם, ספר המצוות, מצות עשה טז; ספר החינוך, מצוה תריב.




[2] עיין רמב"ם, ספר המצוות, מצות עשה יח; ספר החינוך, מצוה תריג.




[3] ספר הבעל שם טוב, על התורה, פרשת וילך, אות יא.




[4] בראשית רבה יא, ב.




[5] עיין שבת קיט, ע"א; סמ"ג, מצוות עשה, מצוה מח; ספר "תולעת יעקב", סוד מוצאי שבת, אות כא; של"ה הקדוש, שני לוחות הברית, מסכת שבת, פרק נד, מצוה נד.




[6] בראשית רבה מב, ג.




[7] עיין רש"י, בראשית כה, כג, ד"ה מלאום יאמץ; עיין מגילה ו, ע"א.




[8] מדרש תהילים, מזמור יד.




[9] רש"י, במדבר כו, ג.




[10] עיין הגהות הגר"א, יומא י, ע"א, אות א.




[11] בראשית רבה מב, ג; ילקוט שמעוני, אסתר, פרק א, רמז תתרמד; ילקוט שמעוני, רות, פרק א, רמז תקצו.




[12] מתוך תפילת ראש השנה, בחזרת הש"ץ לתפילת מוסף, עמ' 190-191, מחזור רינת ישראל-ספרד.




[13] מתוך תפילת ראש השנה, בתפילת העמידה, עמ' 225, 171, 121, 44, מחזור רינת ישראל-ספרד.



 

 

השיעור ניתן בא' אלול תשס"ט

קוד השיעור: 4993

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מתוך הספר מועדי ה' לימים נוראים

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K