ישיבת כרם ביבנה

ברוך שם כבוד מלכותו - אחדות השם ואחדות ישראל

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

Acrobat להורדת השיעור

א. שמע ישראל


שמע ישראל – המשפט המלווה מהכנסתו בברית ועד לצאת נשמתו. העתון ההונגרי "פוסט הירלאפ" מיום י"ט תמוז תרע"ו, מביא מכתב שכתב חייל הונגרי לאשתו, החייל ההונגרי כותב לרעייתו:


"בטובך לבקש פני השכן היהודי שלנו חיים, לפתור לך המילות שמע ישראל, כי בשעה שכדורי משחית עפים על ראשינו ואנשי הצבא נופלים כשבלים אחרי הקוצר, אז יתחילו אנשי הצבא היהודים לצעוק שמע ישראל וניצולים ממוות לחיים, בשעה שחבריהם שאינם יהודים נהרגים. ותיכף שיפתור לך השכן חיים מילות אלו תודיעני, וכשיבא איזה סכנת מות יצילו את חיי" (כ' אות באות).


וכתב רש"י:


"שמע ישראל אתם קרבים היום – אפי' אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם" (דברים כ, ג)


וזהו: "שומר ישראל שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל האומרים שמע ישראל".


הגמ' בפסחים נו, דורשת על הפס' "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם וכו'":


"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, כיצחק אבי שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו: שמע ישראל וכו', כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי רבנן היכי נעבד, נאמרו – לא אמרו משה, לא נאמרוהו – אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי".


הרי אמירה זו של שמע ישראל כוללת אחדות כפולה, אחדות ה' ואחדות ישראל. ננסה להבין מהות כל אחדות ולעמוד על הקשר שביניהם.


ב. אחדות ישראל


אחדות אין משמעותה רק אהבה וחיבוק, דבר זה אינו אופייני לעם ישראל. כבר עמדו ראשונים ואחרונים על החילוק בין מושג הצבור לשותפין. השותפות היא התאגדות של פרטים רבים לצורך מטרה משותפת. אין בקופה המשותפת יותר מאשר הפרטים שבה, טול חלק מהפרטים, גרמת להקטנת הקופה, אך לא השתנה דבר במהותה. משא"כ הצבור, זוהי יחידה אחת אורגנית שכל פרטיה קשורים זה בזה, יונקים ונותנים זה לזה, נטלת פרט מהצבור, אין זה רק שינוי בכמות אלא חסרון בגוף האורגני כולו. וכדברי הרמב"ן שאפי' יאספו אלפי אנשים ויקנו קרבן, אין זה קרבן צבור אלא שותפין. כנסת ישראל,  כתב בעל התניא, היא "נשמה אחת בגופין מחולקין" (לקוטי אמרים פרק לב), וע"כ נאמר על עשיו שלקח שש נפשות "את כל נפשות ביתו" ואילו יעקב "בשבעים נפש ירד למצרים".


חז"ל ביטאו זאת במשל נפלא:


"גפן ממצרים תסיע" אמר ר' שמעון בן לקיש, אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו ת"ח, עלין שבה אלו עמי ארצות וכו', והיינו דשלחו מתם, ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאלמלי עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צב).


אמנם תלמידי חכמים תמיד עמדו בראש האומה אך אסור שתהיה להם תחושת עליונות וחובה עליהם להכיר בערך העלין, שאם אין עלים אין אשכולות, ופירש"י: שהם מגינים על האשכולות מפני הרוח והשרב. כוחות רבים וכשרונות בעם ישראל, ואסור שת"ח יזלזלו בערכם של העוסקים בענייני הארץ, ושומא על כולם להבין שכולם מתחברים באורגניזם אחד.


"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". וקשה, מהי המנורה ומהם שבעת הנרות.


רש"י פירש אל מול הנר האמצעי, ועדיין קשה, שהיה לו לומר "יאירו ששת הנרות".


כך פירש הספורנו:


"כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה אל הנר האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות, כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים – העוסקים בחיי עולם, והמשמאילים – העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים, כאומרם "אלמלי עליא לא מתקיימי אתכליא, תהיה להפיק רצון הא-ל ית', באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו, כמו שקבלו עליהם, כאשר העיד באומרו: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, כלומר, בין כולנו יושלם כוונתו".


המנורה מסמלת את המבט הכללי על עם ישראל לכל פלוגותיו, שלכולם מטרה אחת ופועלים מתוך הרמוניה.


ובברכות נו: ג' שלומות הן, נהר, צפור, וקדרה, שבכולם נאמר שלום, והן ג' סוגי אחדות. הנהר מסמל אחדות של טשטוש הפרטים, טיפות המים יוצרות אחדות ע"י התבטלותן והווצרות נהר. הציפורים המופיעות כלהקה יוצרות אחדות של שותפות ואינן מטשטשות את ייחודן, אך גדולה מכל היא אחדות הקדרה, שיש בה טעמים שונים ומנוגדים, אך בכללות הן ערבים, וזהו השלום הגדול "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה מקור חיים של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה – הכל הבל ורעות רוח" (אגרות עמ' יז).


כשיצא יעקב לחרן נאמר "ויקח מאבני המקום, אך בבקר נאמר "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" -


"א"ר יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחד אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, תנא, וכולן נבלעו באחד" (חולין צא).


ראשו של צדיק הוא עיקרו ומהותו, וכך כל אבן מבקשת שעליה יניח הצדיק את ראשו, בחשבה שהיא עיקר הבית, ובסופו של דבר השכילו כל האבנים להתאחד למטרה אחת מתוך הבנה ששלמות הבית דורש קיומן של האבנים כולן, כל אחד ותרומתה המיוחדת. וזה הדבר שהעמיד יעקב במבחן


ר' יהודה אומר: י"ב אבנים נטל, אמר, כך גזר הקב"ה שאעמיד י"ב שבטים, אברהם לא העמידן, ואני – אם מתאחדות זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים, כיוון שנתאחדו זו לזו, ידע שמעמיד י"ב שבטים "(בראשית רבה סח).


זה היה הרב שיח בין יעקב לבניו, כשאמרו לו שאין בלבם אלא אחד ברכם, ובסיום הברכות נאמר: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, איש כברכתו ברך אותם", וכבר עמד רש"י על הסגנון המיוחד, שהיה צריך לומר "כברכתו ברך אותו" והביא דברי המדרש "מהו ברך אותם, אלא לפי שברכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, ובנימין בזאב, חזר וכללן כולן יחד ועשאן אריות ועשאן נחשים וכו'. וקשה, שאם כולם אריות ונחשים, מדוע בירך את יהודה דוקא באריה ואת דן בנחש, אלא כשכולם מבינים את סוד האחדות, הרי יהודה הוא האריה שבגוף הכללי, ואז כולם כלולים בגוף שאחד מאבריו הוא אריה, משל לאדם שמתעמל ומחזק שרירי ידיו, אין זה לצורך היד הפרטית, אלא כדי שלגוף תהיה יד חזקה.


 


ג. אחדות השם


הגמ' בפסחים שאלה על הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" אטו האידנא לאו אחד? אלא כיום מברכים על הרעה דיין האמת, ועל הטוב – הטוב והמיטיב, לעתיד לבוא הכל הטוב והמיטיב.


ושאלו, האם יהיה רע לעתיד לבוא? ופירשו שהכוונה שמבטנו ישתנה, ולעתיד לבוא יברכו הטוב והמיטיב על מה שברכנו בעבר דיין האמת.


כיום אנו מאמינים שיש דין ויש דיין ועל כן מברכים דיין האמת, לעתיד לבוא נבין איך הכל טוב, כיום ההנהגה מחולקת למה שנראה רע וטוב, וזהו עלמא דפירודא, אך ה' הוא אחד והנהגתו האחדותית תתגלה לעתיד לבוא, כיום אין השם שלם ואין הכסא שלם, "כי יד על כס י-ה" וזהו שאנו אומרים "יהא שמיה רבה מברך וכו'" ופירש"י: שיהא שם י-ה רבה.


א"ר יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו וכו' א"ל בני מה קול שמעת בחורבה, וא"ל שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, א"ל חייך וחיי ראשך, בכל יום ויום, שלש פעמים ביום אמרת כך, ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות ועונין יהא שמא הגדול מבורך, הקב"ה מנענע בראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו כך בביתו" (ברכות ג').


כתב התוס', שזה שאנו אומרים אותו בלשון ארמית, אומרים העולם, שהוא תפילה נאה ושבח גדול, ע"כ נתרגם ארמית, שלא יבינו המלאכים ויתקנאו בנו, וזה אינו שהרי ישנם כמה תפילות נאות ואין אנו חוששים לזה. ומה יש למלאכים לקנא בתפילה זו, וגם צריך להבין מדוע נזכר הקב"ה בביתו כששומע שבח זה.


בספר שערי אורה הביא בשם עמודי אור, על הגמ' ביומא ל"ז, שבביהמ"ק לא היו עונין אמן אלא בשכמל"ו, ומקורו בפרשת האזינו "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו", א"ל משה לישראל, בשעה שאקרא בשם ה', אתם הבו גודל, והיינו שעונין בשכמל"ו, מכאן שגודל הוא כבוד המלכות.


ובזה מפרשים שאלת הראשונים, הרי כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, ואיך פותחים תפילת שמו"ע בלא מלכות? מעתה מובן, שכשאנו אומרים "האל הגדול" הרי מלכות.


הגמ' שהזכרנו לעיל על השיחה שבין יעקב ובניו, מובאת בתרגום הירושלמי בפרשת ויחי, ושם מסופר שכשאמרו האחים שמע ישראל, ענה להם יעקב: יהא שמיה רבה וכו'. לכאורה סתירה בין התרגום לגמ' בפסחים, ולא היא, לאחר שדברנו שגודל היא מלכות, הרי בשכמל"ו תרגומו המדויק הוא יהא שמיה רבה – שמו הגדול, היינו כבוד מלכותו, מבורך לעולם ועד – לעלם ולעלמי עלמיא.


הטור בהל' יוה"כ כ' שמקורו של משפט זה – בשכמל"ו – הוא כשעלה משה למרום ושמע שבח זה וגנבו מן המלאכים והורידו לארץ, וע"כ אומרים אותו בלחש, משל לאחד שגנב תכשיט מן המלך ונתנו לאשתו וצווה עליה שלא תתקשט בו רק בבית, אמנם במקדש היו אומרים אותו בקול רם, ששם ה' עמנו ואין אנו חוששים.


לפי זה ישנם ב' אפשרויות להסתיר מן המלאכים, כשאומרים אותו בלשון הקודש, אומרים בלחש, וכשהוא מתורגם לארמית אפשר וצריך לאומרו בקול רם "כל האומר יהא שמיה רבה בכל כוחו וכו'. כשאומרים בבתי כנסיות יהא שמיה רבה וכו', נזכר הקב"ה בביתו, ששם היו אומרים בשכמל"ו בקול רם, ומצטער על כך.


מעתה נבין הדין ודברים של יעקב עם בניו.


הגמ' ביומא (סט:) מספרת:


"למה נקרא שמם אנשים כנה"ג, שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה אמר "הא-ל הגדול הגבור והנורא", אתא ירמיהו ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר נורא, אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, לא אמר גבור, אתו אינהו אמרו, אדרבא, זוהי גבורת גבורתו וכו' היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות".


והם החזירו עטרה ליושנה והחדירו בעם, אחרי שיבת ציון, שיש לראות מידת הגבורה גם בשעה שלכאורה אינו נראה כגבור ונורא.


וזהו שאנו אומרים בתפילה "אתה גבור לעולם ה'", גם כשיש הסתרת פנים, בכל הזמנים, וזהו עניינו של הפסוק "שמע ישראל", שאנו מכירים במלכותו בכל מקום, ובד' רוחות השמים, וכשראה יעקב שנסתלקה ממנו שכינה חשש שמא יש פסול בבניו, שאינם מקבלים מלכות ה' גם בזמן הסתרת פנים, ואמרו לו בניו שמע ישראל שאין בלבם אלא אחד, ואין עוד מלבדו בשום מקום, ענה להם יעקב, בשכמל"ו – גם בכל הזמנים – לעולם ועד.


ודוד המלך דילג בתהלה לדוד על האות נ', שמזכיר את המקרא "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", אך חזר ומסכה באות ס' "סומך ה' לכל הנופלים", וזהו שהקדים ואמר: מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור", שגם בשעת הנפילה קיימת מידת המלכות.


הגמ' בחגיגה יג: הקשתה סתירה. כתוב אחד אומר "שש כנפים לאחד" ושני אומר "ארבע כנפים לאחת", ומתרצת, לא קשיא, כאן בזמן שביהמ"ק קיים, כאן בזמן שאין ביהמ"ק קיים, כביכול נתמעטו כנפי החיות, הי מיניהו אמעוט, א"ר חנאל אותן שאומרות שירה, ורבנן אמרו, אותם שמכסות בהן רגליהן.


ושאל המהרש"א, בשלמא לת"ק, אותן שאומרות שירה, מובן שאחר החרבן פסקה שירתן, אלא למ"ד שמכסות רגליהן, לא ידענא מאי טעמא התמעטו בזמן החרבן? ויש אומרים שזה לאות אבל וכעין חליצת נעלים.


אמנם הגר"א כתב דבר נפלא בדעת ת"ק, ועל פי זה נבין גם דעת חכמים. לפירושו היו כתובין המילים בשכמל"ו על ששת הכנפים, כל מילה על כנף, לפי זה על הכנפים האמצעיים היה כתוב "כבוד מלכותו", וכיוון שחרב הבית התמעט כבוד מלכותו, וע"ז אנו מתפללים ברגלים "אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך", שהם שתי הכנפים החסרות.


על פי זה נבין גם דברי חכמים הסוברים שהכנפים התחתונים חסרו, שהרי עליהם היה כתוב "לעולם ועד", והרי אין מלכותו נראית לעולם ועד, שבזמן החרבן יש הסתרת פנים, ע"כ לא אומרים המלאכים בשכמל"ו, ואחרי כל זה, ישראל ממשיכים לומר בשכמל"ו ויהא שמיה רבה.


בספר הרוקח כתב שהמלאכים משבחים בששה שבחים, וע"כ אומרים בקדושה "ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים", ואילו ישראל מוסיפים עוד שבח אחד, שנא' "מכנף הארץ זמירות שמענו", הרי שלארץ יש כנף נוסף, שבח נוסף, והיכן מצינו ז' שבחים? אלא שהמלאכים אומרים בשכמל"ו, והם ששה שבחים, ואילו ישראל אומרים יהא שמיה רבה וכו' שהם ז' שבחים, שיש בשבח זה ז' תיבות.


מובן א"כ מדוע עלינו להסתיר שבח זה, מחשש קנאת המלאכים, שהם אינם רואים את כבוד מלכותו לעולם ועד, והם חסרים כנפים אחר החרבן, ואילו ישראל החזירו עטרה ליושנה וממשיכים לומר בשכמל"ו ויהא שמיה רבה, וע"כ אומרים זאת בלחש או בארמית. בביהמ"ק היו אומרים בקול רם, וכנראה שזו הסיבה שביוה"כ אומרים ג"כ בקול רם, שביום זה אנו מתרוממים לגובה כזה, כאילו היינו בביהמ"ק, ונצבים לפני ה' וע"כ אין חשש.


 


 


 


ד. האחדות המשותפת


מקורה של האחדות בעם ישראל היא באחדות הבורא, ואמרו בזהר "ישראל וקוב"ה חד הוא", והרמח"ל כ' במאמר גלות השכינה, שנשמות ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש, כמ"ש 'יעקב חבל נחלתו' ושרש נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד, מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה עד ששורה הרוח הקדושה, הנשמה הקדושה, בנשמת עם קדשו".


וזהו פשוטו של מקרא "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" וכ' המהר"ל: וזהו דביקות ממש, כמו שיש דביקות לאילן בעיקר שלו, כך יש דבקות לישראל בעיקר הכל, הוא יתברך. וכ"כ הנצי"ב בפ' האזינו, שזה התקשרות הרוח, כמו שמזדמן האב והבן שלא הכירו זה את זה מעולם, ובפגישה מועטת נקשרים באהבה נפרזת, משום דמזלייהו חזי וכו', וכך אהבת ה' לישראל היא משום שהם חלק אלוק ממעל, ומשום זה נקראים בנים למקום, והקב"ה מכנה עצמו אב, דכתיב בשירת האזינו, 'הלא הוא אביך קנך' ".


וכתב בעל הנחלת דוד (בית דוד דרוש ו') כי הוא האחד הפשוט בתכלית הפשטות וכו'. ככה לעומת זאת העם הקדוש הישראלי, בהיות נשמתן אצולה מקור האחדות, כאשר כנוה החכמים בתיאור חלק אלוק ממעל, ולזאת גם הם מחויבים להתאחד יחד, להיות צמודים וקשורים זה לזה, יותר מהתאחדות הגוף האחד המחובר מאברים רבים, יען כי שרש נשמתן היא האחדות אשר אין שם מהפירוד וההתחלקות כלל.


וזהו שכל ישראל ערבים זה בזה, לשון ערבות ולשון תערובת, והעובר על מצות המקום הוא בגדר בין אדם לחבירו. והנה אנו מעידים על הקב"ה בתפילין, שמע ישראל ה' אחד, והוא בתפילין דמריה עלמא מעיד עלינו "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".


וזהו שאמר להם יעקב: הקבצו ושמעו בני ישראל ושמעו אל ישראל אביהם, וכ' השפת אמת פ' ויחי: ואז"ל שביקש לגלות את הקץ, משמע שהכל תלוי כפי האסיפה שיכולים בני לבא אל האחדות כי הקיבוץ ג"כ הכלל שמיעה כדכתיב "וישמע שאול את העם".


וזהו סוד שכינה בגלות, היינו נשמותיהן של ישראל המפוזרות, והיינו אומרו: וקבצנו יחד, שלא תהא פגם וקליפה מפסיק בין נשמה לנשמה, והיינו שנאת חנם וכו' ובעוד שזאת היא המבדלת בין נשמה לנשמה, יש פגם ואין גאולה ואין שכינה" – דברי הרמ"ק בתפילת תקע בשופר גדול לחירותינו.


וזו הקפידא הגדולה של חז"ל על שנאת חנם, הגורמת גלות ומעכבת הגאולה, שכל זמן שאנו נפרדים למטה, אין אחדות השם נגלית, והשכינה בגלות ואין גאולה.


כך דרשו חז"ל על הפסוק "בונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" משל למה הדבר דומה, לפלטין שהיתה בנויה ע"ג ספינות, כל זמן שהספינות מחוברות, פלטין שעל גביהן עומדת, כך הבונה בשמים מעלותיו, כביכול כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל אגודה אחת.


ופירש הרב קוק זצ"ל, מדוע נקט דוגמא זו ספינות מחוברות, משום שכל ספינה יש לה דרך מסוימת "דרך אניה בלב ים" (משלי ל, יט), ואם כל הכוחות הבונים יודעים להתאחד למטרה אחת, אז כסאו מבוסס ומתגלית אחדותו.


הרי לנו הקשר בין אחדות ה' לאחדות ישראל, ותכלית הפלטין לקשור כל הספינות יחד, ויחד ישאו את הפלטין למקום הנועד וכו' ועוד יעבירו את הפלטין למקום יותר נשגב, וזה יעשה ע"י הקיבוץ של התכליות הפרטיות לתכלית הכללית.


כששמע יעקב שאין בלבם אלא אחד והאחדות שוררת בין כל השבטים בעלי הכוחות השונים, אמר ברוך שם כבוד מלכותו, שמעתה גם מלכות ה' תתגלה באחדותה.

 

 

השיעור ניתן ב תשרי תשס"ז

קוד השיעור: 4974

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

שיחה לשבת תשובה תשסז

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K