ישיבת כרם ביבנה

כח היצר

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

מצוות מחיית עמלק המתקיימת בזמן מפלת המן האגגי, אינה רק לזכר אירוע הסטורי שזכינו לו בעבר, אלא שמלחמה זו מתמשכת כל הזמן, מלחמה פנימית, כמו שהתפלל ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן "הצילנו מקליפת המן ועמלק וזכנו לקדושת פורים באמת".


עמלק, נכדו של עשו, שייך לטומאת הנחש הקדמוני, כמו שנא' על עשו "איש יודע ציד איש שדה", ותרגומו "נחשירכן", ופי' הראשונים "שהיה סימן של נחש על ירכו של עשו לרמוז כי הוא מסטרא דנחש כמ"ש הזהר" (פ"ד ע"ג). ובכתבי האר"י נאמר עה"פ "משרש נחש יצא צפע", שצפע בגי' עמלק, והוא משרש הנחש.


והנחש חטא בע"ז ג"ע ושפיכות דמים כמו שמבואר במדרשים שם שכפר בה' ורצה להרוג את אדם ובא על חוה והטיל בה זוהמה.


ואמרו חז"ל שהוא הנחש, הוא היצה"ר והשטן והוא מלאך המות.


וכנגד אלו ג' עברות נאמר בפרשה שיש בגדי כהונה הבאים לכפר, ולכן נסמכה פרשת בגדי כהונה לקרבנות. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסים על ג"ע, ואפוד על ע"ז, ואנו נתרכז עתה בענין העריות, איך צריך להתייחס ליצה"ר הזה.


יש המתייחסים לזה בזלזול ובבוז, ואינם מבינים איך אפשר להתעסק ולהמשך אחר דבר משפיל כזה,  אך חז"ל לא ראו כך את הדברים.


הגמ' בקידושין פא ע"א, מביאה כמה עובדות על גדולי ישראל שכמעט ונכשלו בדבר. רב עמרם חסידא אירח בביתו נערות שנפדו מהשבי, ושהו בעליית ביתו וסילקו משם את הסולם. כשראה את אחת מהן התאווה לה, ולקח סולם שעשרה אנשים לא יכלו לשאתו ועלה אליה, אלא שבאמצע הדרך הבין וזעק שיש שריפה בביתו. כשנתאספו כל השכנים ותמהו היכן השריפה, סיפר להם. אמרו לו, ביישת אותנו. א"ל מוטב נתבייש כאן ולא בושה נצחית לעוה"ב. השביע רב עמרם את יצרו ויצא ממנו עמודא דנורא, אמר רב עמרם, תראה, אתה אש ואנו בש"ו ואעפי"כ אני עדיף ממך.


ר"מ היה מתלוצץ בעוברי עבירה, שחשב שבנקל יכול להתגבר על יצרו. נדמה לו השטן כאשה, והיתה מעבר הנהר, ולא היה לו ספינה לעבור, והלך על דף צר ואחז בחבל כדי להגיע אליה, וכשהגיע לאמצע הדרך א"ל השטן, אילולא שמכריזין עליך בשמים, הזהרו בר"מ ובתורתו, הייתי עושה את חייך שוים שתי מעות.


וכן מסופר שם על ר"ע, שטיפס על דקל גבוה כדי להגיע לאשה ואף לו אמר השטן שהזהירו אותו לא לפגוע בר"ע ובתורתו.


השאלה המתעוררת, איך יתכן שאנשים גדולים כמותם, עמודי התורה שבע"פ, תתעורר בהם תאוה גדולה עד כי כמעט נכשלו בחטא.


הגמ' בסוכה נב ע"א, מדברת על הריגתו של היצה"ר לע"ל, ודורשת הפסוק ביואל ב, כ "ואת הצפוני ארחיק מעליכם וכו' כי הגדיל לעשות", אמר אביי ובת"ח יותר מכולם. ומספרת הגמ' שאביי שמע שאמר אחד לאשה נשכים בבקר נלך יחד בדרך, אמר אביי, אלך אחריהם כדי להפרישם מאיסור. כשהגיעו לפרשת דרכים נפרדו ואמרו היה נעים ללכת יחד וחבל שעלינו להפרד ג' פרסאות. אמר אביי, אילו אני הייתי מתייחד אתה לא הייתי מצליח להתאפק מלחטוא. הלך ונשען מרוב צער על הדלת, והרהר בעצב, עד שהגיע ההוא סבא ושנה לו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו.


פשט הדבר, שיש צורך לאזן בין הכוחות החיוביים והשליליים כדי שתהיה הבחירה חפשית, שהרי אין בעיה לאדם גדול להתגבר על נטיה שפלה שאדם קטן מתמודד עמה, אך מדברי אביי מוכח שהיצר אצל הגדול מחבירו, הרבה יותר גדול מהיצר של חבירו, וסכנתו של הגדול גדולה הרבה יותר מסכנת היצר לשאר בני אדם, שהרי להם לא עלתה כלל מחשבת עברה ואילו הוא הרגיש שלא היה מסוגל לא לחטוא.


וכך מספרת הגמ' בסנהדרין קב, ששאל רב אשי את מנשה, מאחר דחכימתו כולי האי, מ"ט קא פלחיתו לעבודת כוכבים, "א"ל אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי". (היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודת כוכבים שהיה שולט-רש"י). ואמרו חז"ל שלע"ל מביא הקב"ה יצה"ר ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים כחוט השערה. צדיקים בוכין איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים אף הם בוכים, איך לא יכולנו לכבוש חוט שערה כזה, הרי שלצדיקים היצר הוא הרבה יותר גבוה.


הסיבה שהיצה"ר מתנכל לת"ח יותר מכולם, משום שאם יצליח להכשילו, הרי דרך פרצה זו יכנסו רבים, שאם גדולים כך, מה יגידו אזובי הקיר?!


אך מאידך גיסא, הסיבה שהקב"ה נותן לו רשות להטפל לגדולים בעצמה כזאת, משום שקידוש השם שיצא מזה הוא גדול ביותר. כך פי' הרמח"ל (בדעת תבונות עמ' כג', כו-כח) שכדי שהצדיק יוכל לגלות את יחוד ה' שולחים לו יצה"ר גדול יותר [והוא כמשל הזונה שבזהר ב קסג].


לתוקפו של היצה"ר השלכות חמורות.


הגמ' בחגיגה (טז.) דרש רב יהודה בר נחמני, מאי דכתיב "אל תאמינו בריע ואל תבטחו באלוף" (מיכה ז, ה) אם יאמר לך יצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך, אל תאמין, שנא' אל תאמינו בריע ואין ריע אלא יצה"ר, שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואל תבטחו באלוף, אין אלוף אלא הקב"ה שנא' אלוף נעורי.


ולמה יעלה על דעת האדם שאפשר לחטוא והקב"ה ימחול לו? אלא שהגמ' בברכות לא: מספרת שאליהו הטיח דברים כלפי מעלה, אמר "אתה הסיבות לבם אחורנית" (מלכים א' יח) והקב"ה הסכים עמו וא"ל "ואשר הרעותי", והיינו שיש טענה לישראל שהיצה"ר הוא בריאה מצד ה' וא"א לאדם שלא לחטוא, והקב"ה אכן הסכים ואמר שאני בראתי יצה"ר וגרמתי להם לחטוא. וא"כ עלול אדם לסבור שהחטא הוא בטבעו של האדם וא"א לו להמלט ואינו בשליטתו.


ואכן חז"ל אמרו שהיצה"ר הוא א' מד' דברים שהקב"ה מתחרט עליהם (שם בסוכה) והיינו שאין לד' דברים אלו תכלית עצמית.


וכ' הרב הוטנר שהכפירה הגדולה ביותר בדורנו היא הכפירה בבחירה החפשית, כאילו החטא מוטבע באדם והוא אינו אחראי למעשיו [וזוהי הטענה הרווחות היום בבתי משפט שהנאשם אינו ראוי לעמוד בדין].


והמהר"ל בדרשתו לשבת שובה האריך מאוד בזה, ודרש את המקרא "הצור תמים פועלו וכו'" שאין פגם במעשה הבורא, ופי' עפי"ז דרשת ר' שמלאי בנדה, על תינוק במעי אמו, שאמנם הקב"ה ברא יצה"ר, אך סידר את יצירתו כך שהתקין לו דברים שיהיה ניצול ממנו, עד שבריאתו בלא חסרון, ובזה באר תנוחות התינוק שם.


ואחר כל זה אמרו חז"ל בסוכה נא, "אמר ר"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנא' צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנא' ה' לא יעזבנו בידו. והדבר תמוה, שהקב"ה נתן כח ליצה"ר שהוא עצמו, הקב"ה, צריך לעזור לו לנצח, ומדוע, שאל ר' ישראל מסלנט, לא מיעט כח היצר כדי שהאדם עצמו יוכל להתגבר, בלא סיוע הבורא?


ובכוכבי אור מסביר תלמידו ר' איצל'ה (מאמר ט') שכמו בעניינים הגשמיים סידר הקב"ה שיצטרכו להתפלל עליהם כדי שיהיו קשורים אתו, וכמו שאמרו ביומא עו. ששאלו את רשב"י מפני מה לא ירד לישראל מן פעם אחת בשנה, א"ל משל למלך בש"ו שנתן לבנו מזונותיו פעם בשנה, ולא הקביל פני אביו אלא פעם בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. וכן אמרו שהאמהות היו עקרות משום שהקב"ה מתאוה לתפילתם של צדיקים.


וכך גם בצרכים הרוחניים, שהרי כאן יש לאדם בחירה חפשית ואינו זקוק לסיוע מלמעלה, וע"כ גזרה החכמה העליונה לתת ביד היצר כח גדול שיוכל להתגבר על האדם, ויוכרח האדם להתפלל ולבקש סיוע. וע"ז אנו מבקשים כל יום "ואל תשלט בנו יצה"ר", ואף שיש לנו בחירה חפשית, אין זה סותר, שכאשר יעשה האדם את שלו בכל כוחו, אז ה' עוזרו ולא יעזבנו ביד יצרו.


וזהו שמספרת הגמרא בסוף קידושין שפלימו היה רגיל לומר כל יום "גירא בעיניה דשטן", היינו יוטל חץ בעין השטן [ורש"י פי' שעיקר היצר הזה הוא בעין], והיה בטוח בנצחונו על היצה"ר, ושלא כר"ע ור"מ שזלזלו ביצר הזה, הוא ידע כוחו אך היה בטוח בנצחונו עליו, ומספרת הגמ' איך שיטה בו השטן, ולבסוף שאל אותו מ"ט אמרת הכי, וא"ל פלימו, אלא היכי אימא, וענה לו, לימא מר "רחמנא נגער ביה בשטן", היינו שיבין שאין בכוחו אלא א"כ הקב"ה עוזרו, ושיתפלל ולא יסמוך על כוחו בלבד.


"אם פגע בן מנוול זה משכהו לבית המדרש", וכ' ר' צדוק שמנוול בגי' סמאל (כנראה עם הכולל) וכ' שהכוונה ליצה"ר של תאוה, וע"י לימוד תורה שבע"פ הוא מתקן. אך הגר"א פירט יותר, שהגמ' שם בסוכה אמרה עצה טובה נוספת, שאמרו חז"ל, וזה בסוכה נב, ששלמה המלך קראו שונא, שנא' "אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו" (משלי כה, כא). וכ' ע"ז הגר"א שם, ששני מיני יצה"ר יש, הכעסני והתאוני, וכנגדם בתורה שני חלקים, חלק ההלכה וחלק האגדה, לחם היינו הלכה, ומים האגדה. וכנגד יצה"ר הכעסני יש ללמוד חלק ההלכה, ואם צמא – השקהו מים, שכאשר התאוה מתחזקת ואדם צמא, יש להשתמש בחלק האגדה, ועי"ז יתמתק היצה"ר ונהפך לטובה.


וכך כ' הרמב"ם שאין היצה"ר שולט אלא בלב הפנוי מן החכמה, שאין חלל וכשהלב פנוי היצה"ר מיד ממלא אותו.


 וכן דרש הגר"א שם בהמשך, מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים", וכתיב "אבנים שחקו מים", ואם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב "הלא כה דברי כאש נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע", ומפרש הגר"א שהאבן הוא היצה"ר התאוני, ומבטלים אותו ע"י לימוד אגדה המשולה למים, שיש בהם מוסר המשבר יצה"ר של תאוה, אבל זה לא נעשה בבת אחת אלא במשך זמן, כי קשה לשברו ונקרא אבן, וכך הוא נימוח לאט לאט. והברזל הוא היצה"ר הכעסני, שאותו מבטלים ע"י לימוד הלכה הנמשל לאש (כמ"ש בתענית ד' שת"ח הרותח מכעס, התורה היא שמרתיחתו) וביטול זה נקרא מתפוצץ, שאש הלימוד מפוצצת אותו מיד.


וכך יעצה הגמ' בברכות שלעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא ק"ש ולבסוף יזכיר יום המיתה [עי' בעין איה שם].


וכל זה לימדנו משה במלחמת עמלק, שתחילתה בזה שרפו ידיהם מן התורה, וכשבא עליהם "ויהי ידו אמונה", שהיה עומד ומתאמץ בתפילה (לקח טוב) ולימד את ישראל שתורה ותפילה הם המגינים מפני קליפת עמלק [ובאונקלוס: והוה ידוהי פרישן בצילו].


מה שלמדנו היום זה שאסור ללגלג על ת"ח שחטא, ובודאי לא להסיק מסקנה, שאם הוא נפל, אז אני ודאי לא אחזיק מעמד, שאינו דומה נסיון שלך לנסיון של אדם גדול.


ודבר שני, שלא יאמר אדם לעולם "לי זה לא יקרה", ואפשר להמשיך ולשוטט באתרים ואני מחוסן. וכך לימדונו ר"מ ור"ע שאסור לזלזל בכח היצר.


ולבסוף, נזכיר דברי הרב באורות (אורות ישראל ג, ג): "הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, היא דבר נכבד מאוד במהלך התפתחות הנפשות, אבל צריך שמירה גדולה, שאם טעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו, הן יפעלו לפעמים על הדבק במדה גרועה הרבה יותר ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ה' הטוב.


 

 

 

השיעור ניתן ב אדר תש"ע

קוד השיעור: 4827

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת תצוה-זכור (זמן חורף תש"ע)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב פנחס אבוחצירא
ע 2 P