Shmirat Sabat of Ger

שמירת שבת - ע"י גר שמל ולא טבל?

הרב אורי בצלאל פישר

MS Word להורדת השיעור

מבוא


מובא במס' סנהדרין (דף נח ע"ב):


ואמר ריש לקיש עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר 'ויום ולילה לא ישבותו'.


מבואר בדברי הגמ' שעכו"ם אסור לו לשבות, השאלה נשאלת מה דינו של גר שמל ולא טבל, האם אסור לו לשמור שבת, או שמותר לו, ואולי אפילו חייב לשמור שבת? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לעיין בדינו של עכו"ם ששבת. וכן בגדרו של גר שמל ולא טבל.


עכו"ם ששבת חייב מיתה


1- הטעם שעכו"ם ששבת חייב מיתה:


הרמב"ם (הלכות מלכים י', ט') פסק דין הגמ' שעכו"ם ששבת חייב מיתה, בדבריו יש ביאור להלכה זו:


עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.


מדבריו יש ללמוד שאין האיסור רק כששומר שבת, אלא האיסור מצד שהוא מחדש דת. אסור להם להוסיף מצוות. כנראה יש ללמוד מדברי הרמב"ם שלא רק לבני ישראל יש איסור בל תוסיף ובל תגרע, גם לאומות העולם יש איסור בל תוסיף ובל תגרע. ספר חמדת ישראל[1], למד בדעת הרמב"ם שסובר שיש איסור בל תוסיף ובל תגרע לגוים[2]. אבל, הוא העיר שהתוס' רי"ד חלק על כך וסובר שלגוים אין איסור בל תוסיף ובל תגרע, אלו דברי התוס' רי"ד[3]: "אבל גבי גוים ליכא למימר הכי, דהא לא נצטוו בלא תוסיף עליו כי היהי דנצטוו נשים".


לכאורה, הרמב"ם סתר את עצמו, שהרי הוא כתב בדיוק בהלכה לאחר מכן:


בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה.


מבואר במפורש שבן נח מותר לעשות מצוות מן התורה. אבל, באמת אין כאן סתירה. בהלכה ט', הרמב"ם מדבר שהוא קובע את המצוה כחובה. אם הוא אינו קובע את המצוה כחובה עליו, ורק עושה את המצוה כדי לקבל שכר, אין בכך איסור בל תוסיף ובל תגרע. כך מבואר במפורש בדברי הרדב"ז שם על הרמב"ם: "ואם רצה לעשות באומרו שנצטוה עליה אין מניחין אותו לעשותה, אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה"[4].


לפיכך, אין הכרח שהתוס' רי"ד חולק על דברי הרמב"ם. התוס' רי"ד מדבר על אותו עניין שדיבר הרמב"ם בהלכה י', הוא כתב שגוי יכול לעשות מצוות אפילו שאינו מצווה ויקבל עליהם שכר כמי שאינו מצווה ועושה. זה בניגוד לבת ישראל שאסור לה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא שהן פטורות מהן, כיון שיש בכך איסור בל תוסיף[5]. הגוים אינם מצווים באיסור בל תוסיף. יכול להיות שהתוס' רי"ד מדבר דווקא כשאינו קובע את המצוה בדרך חובה, אבל גם הוא יודה שאם יקבע את המצוה בדרך חובה יש בכך איסור.


יש להוסיף שאינו מדובר כאן על איסור מז' מצוות בני נח, שהרי אם כן יהיו ח' מצוות בני נח. נוסף על כך, הרמב"ם כתב במפורש שזה ששומר שבת רק חייב מיתה, אבל אינו נהרג. בן נח שעבר על ז' מצוות בני נח, נהרג. לכן, יש לומר שאינו מדובר כאן על איסור גמור, אלא הוא נלמד מן הסברא שהקב"ה מסר לבני נח מספר מצוות, אין להוסיף עליהן. אין לשנות מדעת הקב"ה. האגרות משה[6], ביאר בדעת הרמב"ם שאין כאן איסור של בל תוסיף. אלא, הרמב"ם למד שהטעם שנאסר לבני נח לשמור שבת, הוא משום חידוש דת. מתוך כך, הוא למד שבכל המצוות אם בני נח עושים את המצוות מתוך כוונת חידוש דת, הם חייבים מיתה[7].


לפי הבנתי בדברי הרמב"ם, אפשר לומר שהאיסור לגוי לשבות בשבת הוא דווקא כשנעשה דרך חובה, דווקא כשעושה בכוונה לחידוש דת. כל זמן שאינו עושה אותו דרך חובה, אין איסור. לכן בשאלתנו, יש לומר שהגוי שמל ולא טבל, אינו עושה דרך חובה ואינו עושה בכוונה לחידוש דת, ולכן עובר שום איסור[8].


המאירי (סנהדרין דף נט ע"ב), נתן ביאור אחר בדעת הרמב"ם. נראה שהוא הבין שהרמב"ם עשה חלוקה בין מצות שבת ולימוד תורה לשאר מצוות. הטעם לכך, כיון שבכך שקובע יום שביתה וכן שלומד את התורה, אפשר שיבואו אנשים לטעות ולחשוב שהגוים הללו הם מבני ישראל ויבואו לטעות אחריהם. כלומר, האיסור מצד שיגרמו שיטעו אחריהם:


בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אע"פ שאינו נהרג ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו והוא הרמוז כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות או לא יחדש בנמוסיו משלנו אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו לקבל קרבנותיו וצדקותיו וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו ראוי ליענש מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו.


אבל, יכול להיות שגם מדבריו אפשר ללמוד שהאיסור דווקא כשקובע את היום מנוחה ויום מועד דרך חובה, ואולי דווקא דרך קבע. הרי הוא כותב "ולקבוע יום חג לעצמו"[9]. גם לפי דבריו, אפשר ללמוד להקל בשאלתנו. שהרי האיסור הוא רק מצד שיבואו לטעות אחריו, אבל הגוי הזה שכבר מל את עצמו ולא טבל, הוא שומר את כל המצוות ולכן לא יבואו לטעות אחריו. בעיקר שגם בזמן הקרוב הוא יטבול ויהיה חייב בכל המצוות.


ראיתי שהשדי חמד (כרך א', פאת השדה, מערכת האל"ף, סימן א', אות א), דן איך האבות שמרו את השבת, הרי אסור לבן נח לשמור את השבת? על כך הביא את יישובו של הרב מנחם מאנדיל קרענגיל מקראקא שיישב על פי דברי הרמב"ם הנ"ל:


ואם כן אבות העולם שהשיגו כל התורה קודם שניתנה ואברהם אבינו נעשו שתי כליותיו כשתי מעינות והיה יודע כל התרי"ג מצות בשרשן, אזי היה מקיים אותן מעצמו רק לשם שכר ולא על דעת מצווה ועושה, כי גם מזה ידע שבן נח חייב מיתה.


2- גדר חיוב המיתה לגוי ששבת:


כבר הוזכרו לעיל דברי הרמב"ם ומאירי, שהבינו שגוי ששבת אינו נהרג, הוא רק חייב מיתה. הלחם משנה[10], ביאר שכוונת הדברים שהפסוק שנדרש ממנו שאסור לגוי לשבות הוא רק אסמכתא בעלמא, ולכן הוא חייב מיתה רק מדרבנן.


יש בדבריו חידוש גדול, שיש מושג חיוב מיתה מדרבנן[11]. בכל אופן, לפי ההבנה הזו יש מקום להקל במקרה של ספק, שהרי מדובר רק על דין דרבנן וספק דרבנן לקולא[12]. יש להעיר, שהבנתו של הלחם משנה תלויה במחלוקת אחרונים אם רבנן מתקנים תקנות וקובעים חיובים לבני נח, או רק לבני ישראל[13].


 


3- האיסור של שביתה נאמר רק כשאדוק בעבודה זרה:


הרב צבי הירש קלישר זצ"ל (מובא בשו"ת הרב עזריאל הילדסהיימר, יורה דעה, סימן ר"ל), הקשה את הסתירה שהעליתי לעיל בדברי הרמב"ם. לדעתו, הרמב"ם בהלכה ט', מדבר כשעדיין לא מש ממחשבת עבודה זרה. במקרה שעדיין אדוק בעבודה זרה, יש לחוש שעושה לשם עבודה זרה. אבל בהלכה י', מדובר שידוע שאינו עובד עבודה זרה ורוצה לעשות מצוה כדי לקבל שכר ולא לחדש דת:


והרי זה כסתירה, ואף דשבת שאני, זה אינו שהרי נקט בהלכה ט' לא יעסוק אלא בז' מצות משמע דשום מצוה לא, אלא ודאי לעיל מיירי שלא מש ממחשבת ע"ז, שהרי נקט בלשונו אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמו מדעתו, פי' שרוצה לעשות דת חדש מזה באלה המצות שנוחין לו, א"כ יש לחוש שעושה לשם ע"ז מש"ה חייב מיתה, אבל בהל' י' מיירי שידוע שאינו עע"ז ורוצה לעשות מצוה כדי לקבל שכר ולא לדת חדש מש"ה שרי, ובזה שפיר ישב הרמב"ם מה שרבים מחכמי אוה"ע צועקים נגד התלמוד שאמר גוי ששבת חייב מיתה, וע"ז נתן הרמב"ם טוב טעם ודעת שבודה מלבו דת חדש ואינו עושה את השבת בשביל התורה, רק בודה לו דת על פי שכל אנושי לבד ולא דת של אלקינו ית"ש, ועדיין הוא עע"ז ג"כ כמו שהתחיל רמב"ם בלשונו עכו"ם שעוסק בתורה, הרי שנשאר עכו"ם ועוסק בתורה כדי להמציא דת חדשה ובזה משחית לכל בעל דת וכמו שאין לו אמונה כלל מש"ה חייב מיתה וגרע מעכו"ם אחר.


ראיתי שגם החת"ם סופר[14], למד בדעת הרמב"ם שמחלק בין בן נח ובין עכו"ם. רק עכו"ם אסור לו לשבות, אבל לבן נח, דהיינו שומר ז' מצוות בני נח[15] מותר לו לשבות. בוודאי לפי דברי הרב הילדסהיימר והחת"ם סופר, במקרה דידן אין שום איסור שהגוי ישמור שבת, שהרי הוא עזב את העבודה זרה, הוא רוצה להיכנס לכלל ישראל וכבר קיבל את המצוות.


גדרו של גר שמל ולא טבל


מכמה מקורות אפשר ללמוד שגר שמל ולא טבל, הוא יצא מכלל בני נח ולא בא לכלל בני ישראל. כלומר, יש כאן התחלה של גרות ולכן הוא כבר אינו נחשב בן נח.


נתחיל עם גדול המפרשים, הלוא הוא רש"י. רש"י כתב על דברי ר' אלעזר שאבותינו מלו[16]: "בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה". מדבריו יש ללמוד שכבר במילה הגר יצא מכלל בני נח. אלא, יכול להיות שדבריו נאמרים דווקא לדעת ר' אלעזר שסובר שגר שמל ולא טבל, הרי זה גר.


בדברי הרשב"א (יבמות דף עא ע"א), הדברים יותר מפורשים:


אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול. קשיא לי א"כ היינו גוי ואע"פ שמל הרי הוא כערל דהו"ל כערבי מהול, וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות ואע"פ שלא נגמר גירותו מכל מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה.


לדעת הרשב"א, לאחר המילה הוא נכנס קצת בדת היהודית. כדבריו מבואר במאירי באותה סוגיא:


גר שמל ולא טבל אף על פי שהוא יתר מערבי מהול שהרי מל לשם יהדות וליכנס בבריתו של אברהם אבינו הואיל ומכל מקום לא נגמר גרותו אף הוא אינו אוכל בקרבן הפסח:


מבואר מדבריו, שהתחילה הגרות רק לא נגמרה. כעין זה כתב ספר החינוך[17]: גר שמל ולא טבל אינו מישראלים גמורים, ולא באו בברית שלם עמנו. משמע שהם קצת ישראלים.


נוסיף את דברי שו"ת הרדב"ז[18], שכתב שגר שמל ולא טבל יצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין טמא, ולכלל ישראל לא בא לעניין להצטרף לכל דבר שבקדושה ולעניין קידושיו, עד שיטבול. כלומר, לחלק מן הדינים אינו נחשב כגוי, ולחלק מן הדינים עדיין נחשב כגוי.


מכל הנ"ל, יש מקום ללמוד שגר שמל ולא טבל יש לו דין מיוחד, ואולי לפי זה יוכל לשמור שבת. כיון שהוא יצא מכלל בני נח, לא חל עליו הדין "גוי ששבת חייב מיתה". דווקא בני נח נצטוו בציווי זה. אולי יש ללמוד דין גר שמל ולא טבל מדין עבד. יש מקום להבנה שעבד כל עוד שלא השתחרר ולא טבל בעת שחרורו, אינו נחשב גר. הטבילה בעת היציאה היא טבילה שמעכבת. גם העבד יצא מכלל בני נח, ולא בא לכלל ישראל.


הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה י"ב, י"א), כתב:


העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצוות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הגוים ולכלל ישראל לא באו.


וכן כתב (שם י"ד, י"ז):


העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן. שכבר יצא מכלל הגוים ואין העריות האסורות על הגוים אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגוים.


הרב צבי שכטר שליט"א[19], הביא בשם רבו הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל שביאר שיש חילוק בין נשים לעבדים בפטור של מ"ע שהזמן גרמן. נשים נפטרו ממ"ע שהזמן גרמן. אך, לדעת הרמב"ם אין הדבר כן בעבד כנעני. עבד כנעני יש לו רק מקצת קדושת ישראל, ולגבי מ"ע שהזמן גרמא שהוא פטור מהם, הוא כנכרי ממש. הרב צבי שכטר הביא בהערה שם, שדברים אלה הם מחלוקת בין הרמב"ם לתוס'. הגר"ח[20], ביאר שיש מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' אם הטבילה השניה של עבד כנעני כשיוצא לחירות היא טבילה שחיובה מדאורייתא או מדרבנן. לדעת התוס', חיובה רק מדרבנן, אך לדעת הרמב"ם, חיובה מדאורייתא. לכן, לדעת התוס', אי אפשר לומר שעבד כנעני חסר לו בקדושת ישראל, בניגוד לדעת הרמב"ם.


לפיכך, נראה מה דינו של עבד בשמירת שבת: "ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך"[21], וכן "ויום השביעי שבת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה את ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"[22]. בפשטות הציווי שהאדון ישבית את העבד ואמה ממלאכה, ולא יתן להם לעשות מלאכה בשבת. אבל, אין ציווי על העבד לשבות. בכל זאת יש ללמוד שכיון שהאדון יש לו ציווי שהעבד ישבות, אין על העבד איסור של שביתה. הוא יצא מדין "גוי ששבת חייב מיתה". הרמב"ם (הלכות שבת כ', י"ד) פסק:


כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו ואף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין, מצוה עלינו לשמרן ולמנען מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר 'למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר'. עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמל וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן...


הכסף משנה, כתב שיש שלשה מיני עבדים: א- עבד שמל וטבל. ב- עבד ערל שהתנה שלא ימול ולא יטבול. ג- ערב ערל שעובד עבודה זרה. עבד שמל וטבל חייב בכל מצוות לא תעשה כמו ישראל גמור, ומצווה בכל מצוות עשה שמצוות הנשים. העבד הזה הוא מצווה בעצמו שלא לעבוד מלאכה, אבל נוסף על כך האדון מוזהר עליו שלא יעשה מלאכה, כמו שמוזהר על בהמתו[23].


אם כן, למדים שעבד חייב בשמירת שבת, ויש לומר שגם גר שמל ולא טבל יכול לשמור שבת.


בניגוד לכל הנ"ל, יש לדון בדברי התוס'[24], שכתב שגר שמל ולא טבל עובד כוכבים גמור הוא, ולכן בוודאי אסור לו בפסח. הרב חיים ג'קטר[25], הבין שיש מחלוקת בין התוס' לרשב"א בגדרו של גר שמל ולא טבל. הוא ביאר את המחלוקת על פי דבריו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל[26]. הגרי"ד, דן במחלוקת הראשונים אם לאבות ולאמהות קודם מתן תורה היה מעמד של ישראל, או בן נח. הגרי"ד, טען שהאבות יצאו מכלל בני נח, אך עדיין לא היה להם קדושת ישראל גמורה. הטעם לכך, כיון שקדושת ישראל גדרו התחייבות במצוות. כמו שמוכח בברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו". האבות לא נצטוו בתרי"ג מצוות, לכן לא נכנסו לקדושת ישראל. אבל, הם כבר יצאו מכלל בני נח כיון שהצטוו על מצוות יתירות מבני נח. על פי זה, אפשר לומר שהוא הדין בגר שמל ולא טבל, הוא יצא מכלל בני נח, כיון שהוא ביצע את מצות המילה. המילה על ידי הגר, אינה רק קיום מצוה בעלמא, או תחילת תהליך הגיור, אלא היא מעניקה לנמול מקצת קדושת ישראל. התוס', חלק על יסוד זה. לדעתו, אין מושג "נכנס קצת בדת יהודית", או שהוא בן ישראל, או שהוא בן נח.


יש להוסיף, שמדברי הריטב"א משמע שגר שמל ולא טבל נחשב כגוי. הוא גם דן על הסוגיא במס' יבמות (דף עא ע"א) שהוזכרה לעיל, ודבריו שונים מדברי הרשב"א ומאירי:


לאתויי גר שמל ולא טבל. פי' דסבירא לן שאינו גר ומיהו מילתו מילה כיון שהיתה לשם יהדות ואפי' הכי פסלו הכתוב מפני שהוא עדיין עובד כוכבים ומזלות...


לפיו, גר שמל ולא טבל עדיין עובד כוכבים.


דין גר תושב


1- גר תושב צריך לשמור שבת:


מובא בגמ' במס' יבמות:


כשהוא אומר: 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' - הרי עבד מהול אמור, הא מה אני מקיים 'וינפש בן אמתך'? בעבד ערל. 'והגר' - זה גר תושב, אתה אומר: זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק? כשהוא אומר: 'וגרך אשר בשעריך' - הרי גר צדק אמור, הא מה אני מקיים והגר? זה גר תושב.


רש"י במקום מסביר את דינו של הגר תושב:


גר תושב. שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים.


רש"י, חידש חידוש גדול שגר תושב מצווה על השבת, כיון שקיבל עליו איסור עבודה זרה. אף על פי שכל בני נח מצווים על איסור עבודה זרה, בכל זאת כל זמן שלא קיבל על עצמו איסור עבודה זרה הוא אינו אסור בשבת.


התוס', הקשה על דברי רש"י שלש קושיות:


א - בגמ' במס' עבודה זרה[27], מבואר שגר תושב צריך לקבל עליו שבע מצוות שבני נח מצווים בהם. לפי דברי רש"י הגר תושב נצרך לקבלת ח' מצוות.


ב - בגמ' במס' סנהדרין[28], מבואר שגוי ששבת אפילו ביום חול חייב מיתה, ובוודאי שכך הדין אם שבת בשבת. אם כן, איך גר תושב מצווה על השבת?


ג - מובא בגמ' במס' כריתות[29], שר' עקיבא אמר שגר תושב אינו מוזהר על השבת.


מסקנת התוס', כוונת הגמ' שגר תושב אסור לו לעשות מלאכה לצורך ישראל, אבל לצורך עצמו בוודאי יכול לעשות מלאכה. בשיטה הזאת, הלך הרמב"ם[30]. מדובר בלקיטו ושכירו של ישראל, שיש ציווי שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל מותר לו לעשות מלאכה לעצמו. עוד ראשונים רבים[31], הלכו בדרכו של התוס', והקשו אותן קושיות שהקשה התוס'.


ליישוב קושיות התוס' על רש"י, נלענ"ד שיש לומר כך:


א - מצות שבת נכללת בקבלת איסור עבודה זרה. כפי שכתב רש"י בפירוש, שהמחלל שבת כעובד עבודה זרה. הסיבה שצריך לשמור שבת, כיון שקיבל על עצמו איסור עבודה זרה.


ב - האיסור של גוי לשבות רק נאמר על מי שלא קיבל על עצמו ז' מצוות בני נח. אם קיבל על עצמו ז' מצוות בני נח, צריך לשבות בשבת.


כדי ליישב את הקושיא השלישית עלינו לעיין במקור הסוגיא (כריתות דף ט ע"א):


דת"ר: גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד; ר"ע אומר: כישראל בי"ט; ר' יוסי אומר: גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול; רש"א: אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.


דווקא מדברי ת"ק ור' עקיבא לומדים שגר תושב אסור לו לעשות כל מלאכה בשבת. לדעת ת"ק, רק מותר לו לעשות מלאכה כמו ישראל בחול המועד, דהיינו דבר האבד. לדעת ר' עקיבא, מותר לו לעשות מלאכה כישראל ביום טוב, דהיינו אוכל נפש. רק מדברי ר' יוסי ור' שמעון לומדים שעושה מלאכה כישראל בחול. יכול להיות שאפשר ליישב שרש"י נקט כדעת ר' עקיבא, הוא הבין שדברי הברייתא שמובאת בגמ' במס' יבמות הולכת לשיטת ר' עקיבא, ולכן הסביר לשיטתו שגר תושב אסור במלאכה בשבת. ואף על פי שיש חילוק וגר תושב אינו אסור בכל מלאכות שבת, בכל זאת הוא אסור בו כיום טוב, לכן רש"י ציין שהוא מוזהר על השבת.


גם מדברי ר' שמעון ור' יוסי אפשר ללמוד שאין איסור שגר תושב ישמור שבת, הוא רק אינו מוזהר. המחלוקת בין התנאים הוא רק אם חייבים. אין להרחיב במחלוקתם ולומר שלדעת ר' עקיבא גר תושב חייב לשמור את השבת כיום טוב, ולדעת ר' שמעון אסור לו לשמור שבת. גם מלשון הרמב"ם[32], לא משמע שיש חיוב שגר תושב יעשה מלאכה לעצמו: "שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה".


יש לציין לדברי ר' יהודה ב"ר יקר[33], שמדבריו נלמד שהבין שלגר תושב אין חובה לשמור שבת, אבל גם אין לו איסור לשמור שבת. עליו לא חל החיוב שלא לשבות:


ועוד יש לפרש 'ולא נתתו לגויי הארצות', רוצה לומר גוים גרי תושב שאינן עובדי פסילים ודאי אינם נוגעים בנחלה אם שומרים את השבת, כיון שאינן עובדי פסילים ואף על פי שלא קבלו מאהבה מעולם שאר מצוות, אבל מכל מקום לא נתנו להם, רוצה לומר אינם בכלל 'ראו כי נתן לכם השבת' (שמות טז, כט), שאינן מקבלים שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, 'ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים', שאם יגעו בנחלה יהיו חייבים מיתה, כל זמן שהם עובדי פסילים, ונמצאו שאין גרי תושב אפילו יעשו כל מצות שבתורה.


בוודאי על פי דברי רש"י ור' יהודה ב"ר יקר, היה מקום להתיר לגוי שמל ולא טבל והוא מתכוון להתגייר, לשמור את השבת. בוודאי הוא לא גרע מגר תושב[34]. אך, כיון שהראשונים חלקו על דבריהם וכתבו שגר תושב אסור לו לשמור שבת, הרי אין להביא ראיה מדין גר תושב. אבל, אולי דבריהם יכול לבוא כצירוף.


2- מי הוא גר תושב:


מובא במס' עבודה זרה (דף סד ע"ב):


איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזהו גר תושב זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.


לכאורה, שיטת אחרים תמוהה ביותר. הרי לעיל, מצינו שראשונים רבים הקשו על פירושו של רש"י שגר תושב צריך לשמור שבת, שהרי גוי ששבת חייב מיתה. כאן בא אחרים וסובר שגר תושב חייב בכל המצוות, חוץ מאיסור נבלות. כלומר, הוא חייב לשמור שבת. אם כן, אותה קושיא שהקשו על רש"י יש להקשות על דעת אחרים.


נלענ"ד, שיש להשיב שהסיבה שאחרים סובר שמותר לשמור שבת, כיון שמדובר ששומר כל המצוות. כלומר, לשמור ז' מצוות בני נח וגם לשמור שבת, הדבר אסור. אבל, לשמור את כל המצוות וגם לשמור שבת, הדבר מותר. יש להבין חילוק הנ"ל, על פי דברי המאירי שהובאו לעיל. המאירי, ביאר שהטעם שאסור לגוי לשבות ואסור לו ללמוד תורה, משום חשש שיבואו ללמוד ממנו. כיון שיראו ששומר שבת, ויחשבו שהוא ישראל. הרי במקרה שלנו הגר תושב שומר את כל המצוות, ואין חשש שיבואו ללמוד ממנו. יש עדיין קושי, שהרי בסופו של דבר הוא אוכל נבלות ואם כן יבואו ללמוד ממנו, שיבואו לחשוב שמותר לאכול נבלות. כנראה, צריכים לומר שאם מדובר רק על עברה אחת, אין כל כך חשש. לפי זה, אפשר לומר שגם חכמים ור' מאיר שחולקים על אחרים, מודים שבן נח שקיבל עליו כל המצוות חוץ מאכילת נבלות, מותר לו לשמור שבת. המחלוקת בינם לאחרים, היא אם גר תושב חייב לקבל עליו כל המצוות חוץ מאכילת נבלות כדי לחשב כגר תושב.


יש לציין לשיטתו המיוחדת של הביאור הלכה[35]. הוא דן על דברי המגן אברהם[36], שכתב שבן נח שכיר שקיבל עליו מצוות הנהוגות בעבד, אין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו, כיון שלא הזהירה התורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם. אבל, השכיר אסור לו לעשות מלאכה לעצמו, כיון שקיבל עליו מצוות הנהוגות בעבד. הביאור הלכה, הקשה הרי אם הוא אינו קנוי לו, מה מועיל קבלתו כל המצוות, הרי קי"ל[37] שגוי שבא להתגייר אם קיבל עליו כל המצוות חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו? דווקא עבד שגופו קנוי יש גילוי של התורה, שחייב במצוות הנהוגות באשה, אפילו שלא מקיים את כל המצוות. אבל, בלי גילוי התורה אין כזו מציאות שיהיה אדם שיוצא מגדר גר תושב ולא בא לכלל ישראל. הוא השיב, שגר תושב אם בעת קבלתו ז' המצוות קיבל יותר מצוות, הוא מחוייב באותן מצוות.


אין להקשות מדברי התוס' שהובאו לעיל, שהקשה על רש"י איך כתב שגר תושב חייב במצות שבת? ששם מדובר שלא קיבל עליו מצות שבת, אבל אם הגר תושב קיבל עליו מצות שבת הוא מחוייב לשמור שבת. מה שמבואר שגוי שבא להתגייר אם קיבל עליו כל המצוות חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו, מדובר שרוצה להיות כדין ישראל, בכה"ג צריך לקבל עליו את כל המצוות, אבל להיות גר תושב אינו צריך לקבל עליו כל המצוות ואם קיבל ז' מצוות ועוד מצוות, בכל המצוות האלו הוא מחוייב. הוא מסתייע בהבנה זו על פי דברי הגמ' במס' עבודה זרה שהובאו לעיל. הרי לדעת אחרים, גר תושב צריך לקבל עליו את כל המצוות חוץ מאכילת נבלות והוא חייב בכל המצוות האלו. אין להרבות במחלוקת, ולכן יש לומר שר' מאיר וחכמים רק חולקים אם חייב לקבל עליו כל המצוות, אבל שניהם מודים שאם הגר תושב קיבל עליו יותר מצוות הוא חייב בהן.


אמנם, יש להקשות על דברי הביאור הלכה מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, שכתב שאסור לגוי לחדש דת מעצמו ואסור לו לעשות מצוות לעצמן מדעתן. אם כן, בוודאי כאן שמקיים את כל המצוות בתור חיוב, הוא מחדש דת לעצמו. קושיא זו הקשה האגרות משה[38], ונשאר בצריך עיון. נלענ"ד, שאפשר ליישב את דברי הביאור הלכה בשני דרכים:


א - הוא הבין שהרמב"ם אינו מתכוון לשמירת מצוות שבני ישראל חייבים בהם, אלא לחדש דת לעצמו, לחדש מצוות חדשות. בכך יובנו דברי הרמב"ם בהלכה י', שכתב שאם הבן נח רצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו. שם מדובר שהוא מקיים את מצוות התורה. אסור לבן נח להמציא מצוות חדשות, יש בכך חידוש דת.


ב - כשבן נח עושה את המצוות מכוח שסובר שהוא חייב יש בכך חידוש דת. אבל כשהוא אינו עושה משום שסובר שהוא חייב, אלא כיון שהוא מקבל על עצמו את המצוות, אז אין בכך חידוש דת. הרי במקרה שלנו מדובר שהגר תושב, מקבל עליו את המצוות. הוא יודע שאינו חייב בהם, אלא רוצה לחייב את עצמו בעוד מצוות.


לפי דברי הביאור הלכה, בדין שלנו בגר שמל ולא טבל, בוודאי יכול לשמור שבת, שהרי בעת המילה הוא קיבל עליו את כל המצוות. הוא בא להתגייר ולשמור את כל המצוות. אלא יצטרך לקיים את השבת לא בתור חובה, אלא בתור רשות.


איסור שביתה אצל בני נח דווקא יום ואחר כך לילה


הוזכרה לעיל, השאלה איך האבות שמרו את השבת, הרי גוי ששבת חייב מיתה? על כך, השיב ספר המקנה[39], שהדין של היום הולך אחרי הלילה שלפניו, נתחדש לישראל רק במתן תורה. מקורו בפסוק: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". לבן נח, או לבן ישראל קודם מתן תורה, הלילה הולך אחר היום ושייך ליום הקודם. כדכתיב: "יום ולילה לא ישבותו", יום ואח"כ לילה. לכן, אפשר לומר שאברהם אבינו עשה מלאכה במוצאי שבת. ובכך שמר שבת כדין ישראל, אך לפי דין בן נח לא שמר שבת.


על פי דברי המקנה האלו, אחרונים רבים[40], כתבו שאפשר לומר לגר שמל ולא טבל לעשות מלאכה ביום של ערב שבת וכן במוצאי שבת. בכך לא שבת לפי דין בני נח, הרי בערב שבת עשה מלאכה ביום, בשבת עשה מלאכה בלילה. שו"ת ישמח לבב[41], ציין שגם הצל"ח, ר' נתן אדלר והחת"ם סופר הלכו בשיטת המקנה. כיון שכל האחרונים האלו נקטו כך, בוודאי אפשר לסמוך על דבריהם. אפילו אם נאמר שיש כאן ספק, הרי יש כאן ספק ספיקא. ספק אחד אם גר שמל ולא טבל, אסור לו לשמור שבת. אפילו אם נאמר שאסור לו לשמור שבת, אולי האיסור לשמור שבת נאמר דווקא בשביתה של יום ואחר כך לילה. 


יחד עם זאת, יש לציין שיש מספר אחרונים[42], שחלקו על דברי המקנה. הם הבינו שבני נח מצווים בשביתה של לילה ויום. הרי לומדים שיום הולך אחר הלילה מברייתו של יום, שנאמר "ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד", אם כן כבר הדברים נאמרים לבני נח. ואין להביא ראיה מן הפסוק "יום ולילה לא ישבותו", כיון שברוב מקראות בתנ"ך כתוב היום לפני הלילה, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה", "תשבו יומם ולילה" וכן הלאה. שו"ת בכורי יעקב[43], טען שאולי בני נח אסורים בשביתה של יום לבד, וכן בשביתה של לילה לבד. לא צריך שישבות כ"ד שעות. שהרי יש מחלוקת בין ר' יונתן לר' יאשיה אם וי"ו לחלק יצאת, או להוסיף. לכן, כאן שכתוב "ויום ולילה לא ישבותו", הרי למ"ד שלחלק יצאת, יהיה חייב על יום לבד ועל לילה לבד. יתר על כן, כאן כתוב האזהרה לבסוף, לכן יש לומר שלכו"ע הוי כאילו אמר יום לא ישבותו ולילה לא ישבותו.


איסור שביתת בני נח אינה כמצות שביתת בני ישראל


הרב יעקב עטלינגר זצ"ל[44], טען שאיסור שביתת בני נח אינו שווה למצות שביתת בני ישראל. בני ישראל מצווים על ל"ט מלאכות, בני נח מוזהרים שלא ישבתו ממלאכת טורח ויגיעה. לכן, מי שחושש שגר שמל ולא טבל אסור לו לשמור שבת, יכול לעשות מלאכת טורח ויגיעה שאינה מל"ט מלאכות, כגון ישא משא ברשות היחיד. בכך אינו מחלל שבת, אבל אינו נחשב כשביתה לדין גוי ששבת חייב מיתה[45].


שיטתו של שו"ת בנין ציון נתקל במספר קשיים:


א - מובא בגמ' במס' סנהדרין[46], שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נישנית לבני ישראל בסיני, אז דווקא בני ישראל מוזהרים עליה ולא בני נח. מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית לבני ישראל בסיני, לזה וזה נאמרה. התוס'[47], כתב שאין להקשות איך בני ישראל אינם מוזהרים שלא לשבות, הרי מצוה זו לא נישנתה לבני ישראל בסיני? הסיבה שאין להקשות כך, כיון שבני ישראל נצטוו לשבות. לפי דברי שו"ת בנין ציון, היה אפשר לומר שבני ישראל הצטוו לשבות, אך הם לא הצטוו שלא לטרוח ולהתייגע בשבת. אם כן, היה לנו לומר שנחשב כמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנתה לבני ישראל. ולפי זה, יהיה אסור לבני ישראל שלא לעשות מלאכת יגיעה וטרחה בשבת.


ב - הרמב"ן[48], כתב: "ונראה שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין ולפנות הכלים, וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה, יהיו עומסים על החמורים... וכל משא יביאו ביום טוב, ויהיה שוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף... ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמן כוחל לדברים אלו... והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה שבתון שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח". מדבריו מבואר, שבשבת יש מצות עשה שלא לטרוח ולהתגייע ונלמד ממה שכתוב "שבתון".


ג - הרמב"ם[49], פסק: "נאמר בתורה 'תשבות' אפילו בדברים שאינן מלאכה חייב לשבות בהן". על כך כתב המגיד משנה שם: "כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות על פי הדרך שנתבארו ענייניהן ושיעוריהן, ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום, לכך אמרה תורה תשבות".


ד - החת"ם סופר[50], כתב שהעיקר כדעת הרמב"ן, וכן מורה דברי הרמב"ם בריש פרק כ"א. הוא עוד מביא ראיה לדבריו מנחמיה: "והוא מקרא מפורש בנחמי' קפיטל י"ג: 'בימים ההם ראיתי ביהודה וגו' והצירים ישבו בה מביאים דג וכל מכר ומוכרים לבני יהודה וירושלים ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת הלא כה עשו אבותיכם ויבא א-להינו עלינו את כל הרעה הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת ואומרה ויסגרו הדלתות וגו' וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר מחוץ לירושלים פעם ושתים ואעידה בם ואומרה אליהם מדוע אתם לנים נגד החומה'. עד כאן דברי נחמיה הרי קמן דיושב בחנות ומוכר ולוקח הוא מחלל שבת".


יש להעיר ששו"ת בנין ציון היה מודע לקושיא מן התוס', והוא תירץ[51]: "דזה אינו כיון שצותה התורה לשבות זכר ליציאת מצרים שנחו מעבדות וזכר לבריאת עולם ודאי אין סברא שהטיל הכתוב על ישראל לעשות מלאכת יגיעה דאם כן אין זכר לדברים האלה בזה". לפי יישוב זה, אינו מובן איך גר שמל ולא טבל יוכל לעשות מלאכת טירחה ויגיעה בשבת, הרי לבני ישראל אסור לעשות מלאכת יגיעה. כלומר, אם גר שמל ולא טבל צריך לשמור שבת כמו ישראל, אז אסור לו לעשות מלאכת טירחא ויגיעה. שו"ת ביכורי יעקב, עוד הקשה שהעיקר חסר מדברי התוס'. תוס', היה צריך לומר שכיון ששביתת ישראל משום מנוחה, לכן אין עליהם מצוה זאת של איסור שביתה.


דברי האחרונים המתירים


שאלתנו הועלתה אצל ר' יעקב עטלינגר זצ"ל[52]. דעת השואל היתה, שלא רק שמותר לחלל שבת, אלא הוא גם חייב לחלל שבת. הטעם לכך, כיון שגוי שמל ולא טבל, הרי הוא עכו"ם. הרב עטלינגגר, חלק על דברי השואל הוא כתב שאין איסור לשמור שבת: "דכבר מצד הסברא יהיה מתנגד אל השכל". יתר על כן, הוא סובר שגר שמל ולא טבל חייב לשמור שבת. הוא נתן כמה טעמים לדבריו:


א - מילת הגר נקראת ברית, כמו שמברכים "כורת הברית"[53]. גם שבת נקראת ברית[54]. אם כן, איך נאמר שאחר שנכנס לברית אחת יהיה מוכרח להפר ברית האחרת.


ב - תוס' במס' כריתות[55], כתב: "פירוש שמלו עצמם ביציאתם ממצרים, ואף על פי שאותן שהיו נימולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים מכל מקום מעיקרא כשמלו עצמן מלו ליכנס בברית המקום וליבדל משאר אומות, וגם כי עתה טבלו". מדברי התוס' נלמד, שכבר קודם הטבילה הגר נכנס לברית על ידי המילה.


ג - מובא במס' יבמות[56], שר' עקיבא מיעט גר שמל ולא טבל מעשיית קרבן פסח. התוס'[57], הקשה מדוע הוצרך פסוק למעט גר שמל ולא טבל, הרי גר שמל ולא טבל אינו ישראל, ואם כן בוודאי אסור לו בפסח. הרב עטלינגר, טען שיש לומר שכיון שבני ישראל במצרים היו רק מהולים ולא טבלו, והם אכלו קרבן פסח, היה מקום ללמוד מהם שכל אחד שמל ולא טבל חייב בקרבן פסח. לפי זה, יש ללמוד לדין שבת שכל אחד שמל ולא טבל חייב בשמירת שבת. הרי במס' שבת[58], מבואר שבני ישראל נצטוו על השבת במרה קודם מעמד הר סיני, קודם שטבלו. ובני ישראל קיימו את השבת עוד לפני שטבלו. לכן, נלמד שיש חיוב של שבת מרה לאחר מילה[59].


יש מקום לדחות את הראיות של שו"ת בנין ציון:


א - אין ראיה שאחד שנכנס לברית מילה מחוייב בברית השבת. אפשר לומר שאין לו איסור, אבל אין הכרח שחייב לשמור את השבת.


ב - גם מדברי התוס', אין ראיה שחייב לשמור את השבת. רק אפשר ללמוד שיצא מכלל בני נח, ולכן מותר לו לשמור שבת.


ג - התוס' במס' יבמות, לא יישב כדעת הרב עטלינגר, ולכן יש ללמוד מדבריו שלא סובר כדעת הרב עטלינגר. תוס', כתב שרק מתוך המיעוט ר' עקיבא למד שאינו גר עד שימול ויטבול. כיון שגר שמל ולא טבל אסור באכילת קרבן פסח, מוכח שאינו גר עד שימול ויטבול. התוס' ישנים[60], כתב שר' עקיבא סבר שגם אצל האבות היה טבילה, וזה נלמד מן המיעוט שדרש שגר שמל ולא טבל אסור באכילת קרבן פסח. יש ללמוד מדברי התוס' ותוס' ישנים, שהם אינם סוברים כדעת הרב עטלינגר. נלענ"ד, שאי אפשר ללמוד מן הציווי של ה' לבני ישראל במרה, כיון שזוהי גזירת הכתוב ואין משם ראיה שכל מי שנימול חייב לשמור את השבת. בני ישראל קיימו כל מיני מצוות עוד קודם שטבלו, ובוודאי מי שנימול ולא טבל אינו חייב במצוות אלו. בני ישראל הצטוו על הדינים ופרה במרה[61].


שו"ת בכורי יעקב, דחה את ראיותיו של הרב עטלינגר. הוא טען, שאי אפשר להביא ראיה מקודם מתן תורה, משום שאז עדיין לא הצטוו על הטבילה, ומשום כך יצאו מכלל בני נח במילה לחוד. אבל, לאחר שהצטוו על הטבילה, הרי לא יוצאים מכלל בני נח רק לאחר מילה וטבילה. הרי התוס' כתב שאברהם אבינו לא הצטוה על הפריעה, אבל הוא פרע משום שהוא קיים את כל התורה כולה. משמע מדברי התוס', שהשאר לא פרעו. אם כן, איך התוס' במס' כריתות כתב שבמילה נבדלו משאר אומות, הרי לא היתה פריעה? אלא, ודאי צריכים לומר שכיון שעדיין לא הצטוו על הפריעה אז נבדלו במילה בלי פריעה. אך, לאחר שהצטוו צריכים לעשות כפי מה שהצטוו.


מסקנה


נלענ"ד, שלהלכה למעשה מותר לגר שמל ולא טבל לשמור את השבת. הרי יש כמה צדדים להתיר:


א - האיסור של גוי ששבת, נאמר רק לגוי שעובד עבודה זרה.


ב - האיסור של גוי ששבת, הוא מחשש שיבואו ללמוד מדרכיו שיחשבו שהוא יהודי. כאן אין חשש, שהרי הוא כבר מתחיל לשמור מצוות ובקרוב יהיה חייב בכל המצוות.


ג - האיסור של גוי ששבת, הוא דווקא כשנעשה בדרך של חובה ודרך קבע. כאן אפשר לומר שהגוי לא יעשה בדרך חובה [יתכוון לשם שכר, ולא לשם חובה. לדעת הרדב"ז, הדבר תלוי בכוונתו. כך גם משמע מדברי עוד אחרונים], וגם אינו דרך קבע [לדעת האגרות משה, תלוי אם נעשה בדרך קבע].


ד - יש צד לומר שגוי שמל ולא טבל, יצא מכלל בני נח. הוא לא נכנס לכלל בני ישראל, אבל כבר יצא מכלל בני נח ולכן הוא אינו אסור בשמירת השבת.


ה - לדעת רש"י, אפילו גר תושב חייב בשמירת השבת.


אפילו אם נחוש לדעת הפוסקים שסוברים שאסור לגוי שמל ולא טבל לשמור את השבת, אפשר לומר לו שבמוצ"ש יעשה מלאכה. הרי לדעת אחרונים רבים איסור שביתה של בני נח, הוא דווקא יום ואחר כך לילה.


אף על פי שאין איסור לשמור את השבת, נלענ"ד שאין חיוב לשמור את השבת. דברי הרב עטלינגר, אינם מוכרחים. לא מסתבר לי שאחד שלא בא לכלל ישראל יהיה חייב בשמירת שבת. כל עוד שלא נעשה יהודי לא חל עליו חיוב לשמור את השבת.


(פורסם בחוברת "נעם שבת")






[1] חלק א, קונטרס נר מצוה, אות סמ"ך, דף קטו ע"ב-דף קטז ע"ב.




[2] גם בדברי מהרי"ץ חיות (כתבי מהרי"ץ חיות, חלק ב', קוטנרס אחרון, בסוף הספר), משמע שיש כאן איסור של בל תוסיף, אבל יכול להיות שכוונתו ליסוד התשיעי מי"ג יסודי התורה של הרמב"ם: "היסוד התשיעי ההעתק והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר 'לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו'..." (פירוש המשניות לרמב"ם, מס' סנהדרין, הקדמה לפרק חלק). מהרי"ץ חיות, ביאר שהרמב"ם כתב בהלכות מלכים (סוף פרק ח'), שכדי להיות חסיד אומות העולם אינו מספיק שישמור את ז' מצוות בני נח, עליו לשמרם מכוח שציוה בהן הקב"ה על ידי משה רבנו. המקור לדברי הרמב"ם, נמצאים בהלכה שמובאת במס' סנהדרין (דף נט ע"א), כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנתה לבני ישראל בסיני, רק בני ישראל מצווים בה. מצוות שנאמרו לבני נח וחזרו ונשנו לבני ישראל בסיני, גם בני נח מצווים בהן. זהו הטעם שהקב"ה חזר והודיע את ז' מצוות בני נח לבני ישראל במרה (עיין מס' נו ע"ב). הקב"ה רצה שבני נח יהיו מחוייבים בז' מצוות בני נח, לכן הוצרך לחזור ולשנותן לבני ישראל. לפי זה, חיובם של בני נח בשמירת ז' המצוות הוא מכוח משה רבינו שהודיע את המצוות לבני ישראל. על פי זה מובנים דברי הרמב"ם שאסור לבני נח לחדש דת: "כיון שהמה בעלי דת ממה שנצטווה משה רבינו, שוב דומים בתורה שלהם לדת התורה אצלנו, שצריכין להאמין כי באה מאת ה', ואסור לשנות בה מאומה".




[3] מהודרא קמא, מס' עבודה זרה דף ג ע"א, ד"ה לומר לך וכו'.




[4] שו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ד', ענינים שונים, סימן שנ"ח), הבין שלדעת הרמב"ם האיסור הוא דווקא כשעושה לשם מצוה ודת, ואין חילוק בין שבת לשאר מצוות; מנחת חינוך (מצוה ל"ב, מוסך השבת, אות ו'), דן לגבין דין אסופי שנמצא במקום שיש מחצה על מחצה, שמטילים עליו חיובי ישראל מספק. איך ישבות בשבת? על כך השיב, שלפי דברי הרמב"ם נראה שעיקר הטעם שאסור משום שמחדש דת לעצמו, לכן כאן שחייב מטעם ספק ישראל, אין זה מחדש דת לעצמו; שו"ת ביכורי יעקב, סימן ד'; דבריהם עומדים בניגוד לדברי שו"ת ישמח לבב (יורה דעה, סימן ל"ג), שהבין בדעת הרמב"ם שעשה חלוקה בין מצות שבת ולימוד תורה ובין שאר מצוות. בהלכה ט', מדובר על שבת ולימוד תורה. בהלכה י', מדובר על שאר מצוות; גם ר' יהושע צבי מיכל שפירא (ציץ הקודש, חלק א', סימן ל"ד), התנגד בכל תוקף למי שאומר שלפי הרמב"ם גוי ששבת וגוי שעוסק בתורה חייבים מיתה, אך ורק אם עשו כן כדי לבדות דת, אבל אם אינו כדי לבדות דת, מותרים ומקבלים שכר כמי שאינו מצווה ועושה. הוא הביא מדברי הגמ' במס' סנהדרין (דף נט ע"א), ששם מבואר שהטעם שגוי שעסק בתורה חייב מיתה, משום שהוי כמו גזל, או כמו שבא על נערה המאוסרה. לטעמים אלו בוודאי אין לחלק אם עוסק בתורה לשם בדיית דת, או כדי לקבל שכר. עוד הביא ראיה מדברי ר' שמשון משאנץ (מס' מכשירין ב', ז'), שכתב על דברי התוספתא: "מצא בה תינוק מושלך, מחצה למחצה, מטילין עליו שני חומרין", דהיינו שאסור לעסוק בתורה. הרי בוודאי זה שהוא ספק יהודי, ספק בן נח אינו מחדש דת, ובכל זאת הדבר אסור. לגבי ראייתו הראשונה יש להשיב שלשה יישובים: א- כוונת הגמ' שדווקא כשנעשה בדרך של חידוש דת, אז נחשב כגזל ובא על נערה מאוסרה. ב- הדרשה שהעיסוק בתורה אסור משום גזל, ומשום בא על נערה מאוסרה, אסמכתא בעלמא, עיקר הטעם משום חידוש דת.  ג- יש לחלק בין שמירת שבת, ובין עיסוק בתורה. שבת חייב משום חידוש דת, על לימוד תורה חייב אפילו שאינו חידוש דת. נראה שיישוב זה דחוק, והיישוב הראשון הכי נכון. לגבי קושייתו מדברי ר' שמשון משאנץ יש לומר "גברא על גברא קרמית", יכול להיות שר' שמשון לא נקט כשיטת הרמב"ם, ואי אפשר להביא ראיה מדברי ר' שמשון לשיטת הרמב"ם.




[5] עיין רש"י, מס' ראש השנה דף לג ע"א, ד"ה הא נשים וכו'.




[6] יורה דעה, חלק ב', סימן ז'.




[7] האגרות משה חלק על דברי הרדב"ז שתלה את הדבר בכוונת הבן נח. לפי הרדב"ז אם מתכוון לשכר, אז הדבר מותר. לדעת האגרות משה, החילוק בין שהדבר נעשה בדרך ארעי, ובין שנעשה בדרך קבע. אם נעשה בדרך ארעי, אין בכך חידוש דת. אם נעשה בדרך קבע, יש בכך חידוש דת. אבל, זה אינו תלוי בכוונתו. דווקא איסור בל תוסיף תלוי בכוונתו של האדם, שמתכוון לשם מצוה. הוא מאריך להוכיח שבן נח אינו מקבל שכר על קיום המצוות ששייכים לעם ישראל. אין כוונת הרמב"ם לומר שהבן נח יקבל שכר, אלא כוונתו לומר שאפילו שהוא מתכוון לשם מצוה ולקבל שכר, בכל זאת מותר לו לעשות. זה לא אסור משום חידוש דת, כיון שזה רק דרך מקרה. אבל, אם היה מקבל שכר, הרמב"ם לא היה צריך לומר שמתירים לו לעשות את המצוה, שהרי אם מקבל שכר בוודאי יש להתיר לו לעשות את המצוה.




[8] גם בדברי היד רמ"ה (מס' סנהדרין דף נח ע"ב, ד"ה ואמר ריש לקיש וכו'), משמע שהבין בדעת הרמב"ם שדווקא נאסר כשנעשה בדרך של חידוש דת, כשבא לבדות דת לעצמו: "והרב רבי משה בר מיימון נוחו עדן מוקים לה... בקובע שבת לעצמו שנמצא בודה דת מלבו, ולהאי סברא דידיה הא דמקשינן פשיטא הכי מפרשינן לה דקא ס"ד בו' בשבת קאי ואמטול הכי כי קא מתמהינן פשיטא כיון דודאי לשם עבודת גילולים קא עביד היינו עובד עבודת גילולים ומפרקינן לא נצרכא אלא אפילו לשני בשבת לא קביעא ביה שבת לעבודת גילולים, אפילו הכי כיון דקבעיה לשם שבת חייב לפי שבדה דת מלבו".




[9] כבר הוזכר לעיל, שהאגרות משה (יורה דעה, חלק ב', סימן ז'), למד בדעת הרמב"ם שהאיסור דווקא כשקובע דרך קבע.




[10] הלכות מלכים י', ט'.




[11] גם ערוך לנר (מס' סנהדרין דף נח ע"ב, ד"ה בגמרא וליחשביה וכו'), הבין שהפסוק שדרשו ממנו שגוי אסור לשבות, הוא רק אסמכתא.




[12] אמנם, ראיתי שרב בצלאל נאור (ספר "מצות ה' ברה", עמ' 127), כתב שבמקום שיש כרת, לא אומרים ספק דרבנן לקולא. בכך הוא ביאר את דברי הרמב"ם (הלכות מלכים י', ח'), שמשמע מדבריו שהחיוב של בני קטורה למול את עצמם, הוא חיוב מדין דרבנן. יחד עם זאת, הרמב"ם פסק, שכיום גם בני ישמעאל צריכים למול את עצמם כיון שהם נתערבו בבני קטורה. הרי אם מדובר על איסור דרבנן, היה לנו לומר ספק דרבנן לקולא. מכאן הסיק הרב בצלאל נאור, שכיון שחייבים מיתה מדרבנן, לכן אין כאן את הכלל ספק דרבנן לקולא.




[13] עיין שו"ת יביע אומר, חלק ב', יורה דעה, סימן י"ז, אות י'; שם, חלק י', יורה דעה, סימן א'; הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן י"ב, פרק ד', אות ב'; עיין ספר מצות ה' ברה, הרב בצלאל נאור, עמ' 67-68.




[14] מס' חולין דף לג ע"א, ד"ה ועיין רמב"ם וכו'.




[15] כך ביאר שו"ת מנחת יצחק (חלק ג', סימן צ"ח), בדעת החת"ם סופר.




[16] מס' יבמות דף מו ע"א, ד"ה באבותינו שמלו.




[17] מצוה י"ד.




[18] חלק ג', סימן תע"ט.




[19] בספרו ארץ הצבי, סימן י"ב, אות יב.




[20] על הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה י"ג, י"ב.




[21] שמות כ', י'.




[22] דברים ה', י"ד.




[23] גם הרב חיים ג'קטר (בכתב עת "בית יצחק", מאמר "בענין קדושת ישראל לחצאין", עמ' 426, כרך כ"ד, שנת תשנ"ב), ציין לדין עבד כנעני כדוגמא לאחד שיש בו מקצת קדושת ישראל, הוא סוג ביניים בין בן נח לישראל.




[24] מס' יבמות דף מו ע"ב, ד"ה כי פליגי וכו'




[25] בכתב עת "בית יצחק", מאמר "בענין קדושת ישראל לחצאין", עמ' 425-426, כרך כ"ד, שנת תשנ"ב.




[26] בחוברת "מסורה", חוברת ה, עמ' ס-סא.




[27] דף סד ע"ב.




[28] דף נח ע"ב.




[29] דף ט ע"א.




[30] הלכות שבת כ', י"ד.




[31] עיין רמב"ן, מס' יבמות דף מח ע"ב, ד"ה הגר זה וכו'; רשב"א שם, ד"ה הגר זה וכו'; ריטב"א שם, ד"ה הגר זה וכו'; מאירי שם, ד"ה עבד שמל וכו'.




[32] הלכות שבת כ', י"ד.




[33] ר' יהודה ב"ר יקר, פירוש התפלות והברכות, מהודרת שמואל ירושלמי, ירושלים, תשל"ט, עמ' קו.




[34] אמנם, יש להעיר שיש מחלוקת ראשונים אם דינו של גר שמל ולא טבל עדיף על גר תושב, או גרע. המחלוקת הזו נוגעת לדין נגיעת גר תושב וגר שמל ולא טבל ביין שלנו, אם אוסר את היין בשתיה. הרשב"א, סובר שהם שוים ושניהם אוסרים את היין בשתיה. דעת הרא"ש, ששניהם אינם אוסרים את היין בשתיה. הרא"ש, סובר שגר שמל ולא טבל עדיף על גר תושב. אבל, הר"ן סובר שגר שמל ולא טבל גרע מגר תושב. הסיבה לכך, היא משום שגר תושב מקבל מעכשיו את המצוות, אבל גוי שמל ולא טבל מקבל עליו את המצוות רק לאחר הטבילה. עיין בכל הנ"ל בטור ובית יוסף יורה דעה קכ"ד, ב'. להלכה למעשה, השו"ע (שם), פסק ששניהם אוסרים בשתיה. לא מבואר מדבריו שסובר שגר תושב עדיף על גר שמל ולא טבל, משמע מדבריו שהם שוים. בדעת הרמ"א יש התלבטות בש"ך (שם שם, ד'), אבל הוא נוטה להסביר את דבריו כדעת התוס' ורא"ש וסובר שגר שמל ולא טבל עדיף על גר תושב. לכן, לדעת הרמ"א מקילים שגר שמל ולא טבל וגם גר תושב אינם אוסרים בשתיה. נראה שהש"ך פסק כך להלכה. בין כך ובין כך, נלענ"ד שרוב השיטות סוברות שגר שמל ולא טבל לא גרע מגר תושב. יש לציין שהרדב"ז (חלק ג', סימן תע"ט), דחה את דברי הר"ן, כיון שגוי שמל ולא טבל מקבל עליו את המצוות עוד קודם שטבל, אלא הוא אינו נענש עליהן עד לאחר הטבילה. הוא נתן כמה טעמים מדוע גר שמל ולא טבל עדיף על גר תושב.




[35] אורח חיים, סוף סימן ש"ד.




[36] אורח חיים סוף סימן ש"ד.




[37] מס' בכורות דף ל ע"ב.




[38] אורח חיים, חלק ה', סימן י"ח.




[39] מס' קידושין דף לז ע"ב.




[40] שו"ת ישמח לבב, יורה דעה, סימן ל"ג; הרב שילה רפאל זצ"ל, בספרו "משכן שילה", במאמר "גיור ללא תורה ומצוות", עמ' רמ"א; כך גם פסק הרב שמואל סלנט, עיין בשו"ת בכורי יעקב, לר' יעקב חי זריחן, סימן ד'.




[41] יורה דעה, סימן ל"ג.




[42] רעק"א בהשמטות סימן קכא; שו"ת בנין ציון, סימן קכ"ו; שו"ת בכורי יעקב (סימן ד'), הביא פוסקים רבים שהקשו ודחו את שיטת המקנה. הוא בעצמו טען שאי אפשר לסמוך על המצאה זו.




[43] סימן ד'.




[44] שו"ת בנין ציון, סימן צ"א.




[45] בתשובה נוספת שלו (סימן קכ"ו), הוא כתב שוב פעם יסוד זה שבני נח אסורים בכל מלאכת יגיעה. באותה תשובה הוא דן על דברי המשנה במס' מכשירין (ב', ז'), ששם נאמר שאם נמצא תינוק מושלך, אם רוב עכו"ם בעיר, הוא נחשב עכו"ם. רוב ישראל, נחשב ישראל. אם מחצה על מחצה, ישראל. על כך, נאמר בתוספתא שבמחצה על מחצה מטילים עליו שתי החומרות, דהיינו כדין ישראל וגם כדין בן נח. הוא דן, איך אפשר להטיל עליו שתי החומרות בעניין שמירת שבת. הרי מצד בן נח, אסור לו לשבות, ומצד בן ישראל הוא חייב בשמירת שבת. על כך, הוא נתן את הפתרון שיעשה מלאכת טורח ויגיעה שאינה מל"ט מלאכות.




[46] דף נט ע"א.




[47] שם, ד"ה נאמר לבני נח.




[48] ויקרא כ"ג, כ"ד.




[49] הלכות שבת כ"א, א'.




[50] חלק ה', השמטות סימן קצ"ה.




[51] סימן קכ"ו.




[52] שו"ת בנין ציון, סימן צ"א.




[53] מס' שבת דף קלז ע"ב.




[54] מס' שבת דף קלב ע"א.




[55] דף ט ע"א, ד"ה דכתיב כי וכו'.




[56] דף עא ע"א.




[57] מס' יבמות דף מו ע"ב, ד"ה כי פליגי וכו'.




[58] דף פז ע"ב.




[59] גם שו"ת אבני נזר (יורה דעה, סימן שנ"א, אות ד'), היה סבור לעלות את הסברא שגוי שמל ולא טבל חייב לשמור שבת, כיון שנצטווה במצות שבת של מרה. הרי בני ישראל הצטוו על השבת עוד קודם שטבלו, לאחר שמלו ופרעו. הוא הביא מדברי הזוהר שתיכף לאחר המילה הצטוו על השבת.




[60] מס' יבמות דף מו ע"ב.




[61] רש"י, שמות ט"ז, כ"ה.



 

 

קוד השיעור: 4785

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מתוך "נעם שבת", אסופת מאמרים בהלכות שבת.

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע