מעמדם היחודי של עשה''ד היווה במהלך הדורות סיבה ליחס מועדף ולחילופין להסתיגות זהירה, כעולה מהגמ' ברכות י''ב: ''אמר להם הממונה (בבית המקדש) ברכו ברכה אחת, והן ברכו, קראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע... אמר ר' יהודה  אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת  המינין''.

מחד גיסא חשיבות יתירה עד כדי קביעת עשה"ד בקריאת שמע, ומאידך גיסא המנעות מכך מתוך חשש לטעות שכביכול אלו לבדם נתנו למשה בסיני.

דילמא זו מוצאת ביטויה גם בהנהגות מעשיות מנוגדות בקריאת התורה בעשה"ד: מעלין לתורה את חשוב הקהל , קוראים בטעם עליון, והקהל עומדים, אך יש שנוהגים שאין עומדים וכמש"כ האבודרהם, וכן יש הקוראים בטעם תחתון (פרט לשבועות).

וכן גם מצינו בשו"ע (ס' א סע' ה') שטוב לומר פרשת עשה"ד בכל יום אך הרמ"א הביא מתשובת הרשב"א שדוקא ביחיד אבל אסור לאמרם בציבור.

הד ליחס דו ערכי זה אפשר למצוא בירושלמי ברכות (פרק א' הלכה ה') המבאר שקורין ק"ש בכל יום מפני שעשה"ד כלולים בהם: אנוכי- שמע ישראל וכו' וממילא אנו אכן מזכירים אותם, אך בדרך רמיזה ובהסתר.

מה א"כ יחודן ומה סוד מעלתן- ניתן היה לנסות ולבאר שאין לעשה"ד חשיבות עצמית אלא מתוקף המעמד של מתן תורה בו נאמרו. וכמש"כ המ"ב שקוראים עשה"ד- כדי שנזכור בכל יום מעמד הר סיני ויתחזק אמונתו בה'. אין ספק שזהו מעמד חריג וניסי. הכתובים מתארים ומפרטים: קול שופר הולך וחזק, הר סיני עשן כולו, קולות, לפידים, חושך ענן וערפל, וחז"ל מוסיפים איך כל הטבע התפעל: ציפור לא ציצה עוף לא פרח, ואף מתרחשים ניסים: הסומים נרפאים, וטל של תחיה משיב את נשמתם שפרחה. מתוך כל זה זוכה כל העם  להתגלות אלוקית פנים בפנים, מעמד שמכוחו הוסרו כל הספיקות והחששות הקודמים, שגם אחרי כל הניסים במצרים ועל הים כרסמו עדין בלבם ורק הדבור האלוקי שהגיע לאוזנם קבע בלבם את היראה והתנסו ותורגלו באמונה (רמב"ן שמות כ' י"ז).

אכן מעמד הקובע ברכה לעצמו וממנו יתד ופינה לאמונתנו. אך עדין מסתבר שעשה"ד שנבחרו להאמר במעמד זה גם הן מיוחסות- וכלשון הראשונים שהן אימות המצוות ושורשיהן, עיקר הדת וראשיתו. אלא שא"כ לכאו' ניתן לשאול וכי יש בתורה לב וקליפה? נראה לבאר שכל יחוסן הוא בכך שכל תרי"ג מצוות נובעות מהם, וכמבואר במ"ר נשא פ' י"ג: כף אחת כנגד הלוחות... עשרה זהב אלו עשה"ד, מלאה קטורת שתרי"ג מצות בלולות בהן, וכן אתה מוצא תרי"ג אותיות מן–"אנוכי ה'... עד-וכל אשר לרעך" ומשום כך טרחו הראשונים כרמב"ן ורס"ג להראות את המצוות התלויות בכל דיבור. וממילא יסתמו טענות המינין. כי התורה כולה מפי הגבורה, ועשה"ד שנבחרו להאמר במעמד הר סיני מיצגות בזה את כלל המצוות שהן תמציתן ושורשן. ואמנם עשה"ד מיוחסות- אך זהו יחוס הנובע מתוך מעלת המצוות כולן הנשענות עליהן, ואשר מזכה גם את שאר המצוות להכלל במעמד הנישא והמרומם של מתן תורה.