פרשתינו פותחת "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר...". שני מובנים למילה "חֻקַּת", הפירוש הראשון הוא "חק" - ללא טעם, בחינת "חוקה חקקתי, גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה". מובן נוסף הוא חקיקה - בחינת "חרות על הלוחות". בניגוד לכתיבה רגילה, התורה חקוקה, כמו שנאמר: "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב, טו), עד כדי שאמרו חכמים: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים" (מגילה ג.). בשל כך, נקרא משה רבינו בשם מחוקק, "כי שם חלקת מחוקק ספון" שהרי הוא נותן התורה שהיא בחינת חוק "זאת חוקת התורה" מחד, והיא נכתבה ג"כ באמצעות חקיקה, מאידך.

ההבדל בין חקיקה לבין כתיבה הוא בחיבור עם הדבר שעליו נמצאה הכתב. הכתיבה נפרדת מהדבר שעליו כותבים שהרי אין האותיות דבר אחד עם הקלף. אבל אותיות החקיקה הם דבר אחד עם הדבר עליהם הם נחקקו החקיקה היא מיניה וביה, כאשר חוקקים על אבן או לוח- האותיות הם חלק בלתי נפרד מהאבן או הלוח.

שני המובנים למילה חוקת משלימים זה את זה. התורה חקוקה על לוח לבם של עם ישראל, כפי שנאמר: "כתבם על לוח לבך" (משלי ז, ג), דהיינו- התורה נמצאת בתוך תוכו של הלב של כל אחד מעם ישראל על דבר זה אמרו "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא" – ישראל, התורה והקב"ה הם דבר אחד כדוגמת החקיקה הנמצאת על האבן. זאת למעשה הסיבה לכך שעם ישראל במעמד הר סיני הקדימו נעשה לנשמע למרות שלא ניתן לעשות לפני ששומעים את ציווי ה'. כיוון שהתורה חקוקה בתוך לבם של עם ישראל הם לא היו צריכים לשמוע אותה ויכולים לקיימה מעצמם.

עניין זה מופיע גם בהגדה של פסח שבה אנו אומרים "אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. דַּיֵּנוּ". וכבר ידועה השאלה מהי המעלה להתקרב לפני הר סיני ולא לקבל תורה? אלא המעלה היא בכך שכאשר התקרבנו לפני ההר "פסקה זוהמתן" של עם ישראל והם הגיעו למדרגה רוחנית גבוהה. מדרגה שבה היו יכולים לקיים את התורה בכוחות עצמם, משום שהתורה היתה חקוקה על לוח לבם. על פי זה נבין את דברי התנא בפרקי אבות (ו, ב):

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) - אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.

התורה היא הדבר הטבעי בנפשו של כל אדם, ולכן כאשר התורה חקוקה בלבו של כל אחד מישראל זאת למעשה החירות האמיתית.

פרה אדומה היא סמל לכל התורה כולה כפי שנאמר "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". ואם כן, כשם שהפרה היא חוקה ללא טעם, ועליה אמר שלמה "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה" (קהלת ז, כג) כך כל התורה כולה היא חוקה. עם זאת אנחנו מחוייבים, להאמין שלכל דבר בתורה יש טעם, גם דברים שאנו לא מבינים צריכים לקיים, כמו דברים שהם גלויים לנו "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כט, כח), זאת משום שהתורה חקוקה בלוח לבנו והיא חלק בלתי נפרד מאתנו, עד כדי שאי אפשר להפריד בין התורה ובין עם ישראל ואדם ללא תורה כגוף ללא נשמה. בכך - מובן הקשר בין "חוק" - שהוא דבר ללא טעם לבין "חקיקה" - שהיא כתיבה בגוף הדבר. מתוך שהתורה חקוקה בנו היא נחשבת בשבילנו לחוק ולכן גם אם אין אנו מבינים את טעמה אנו חייבים לקיימה. זאת המשמעות העמוקה של הפסוק "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר יט, ב) - התורה היא חוק משום ש"חוקה חקקתי".

כעת מובנית סמיכות הפרישות בין קרח לחוקת. קורח רצה להבין את טעמם של המצוות ומתוך כך הגיע לזלזול במצוות, שקורח זלזל במצות ציצית ובמצות מזוזה. לעומתו פרה אדומה באה לתקן פגם זה, וללמד שלא יעלה על דעת האדם שניתן להשיג עומק משפטי התורה. הפרה מלמדת שהאדם צריך להאמין שהקב"ה נתן את התורה ולכן היא מיישרת ומדריכה אותו להטיב לו בעוה"ז ולזכות לחיי העוה"ב גם כאשר היא חוק לא מובן.

(מתוך מנחת אב - פרשת חוקת)