ישיבת כרם ביבנה

רודף צדקה וחסד

הרב זכריה טובי
ראש הכולל

"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו" (בראשית כג, יט).


הדא הוא דכתיב: "רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, נא). "רודף צדקה" – זה אברהם, שנאמר "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט), "וחסד" – שגמל עם שרה.  (בראשית רבה נח, ט).


דברי המדרש טעונים ביאור:


נראה שהמדרש מחלק בין צדקה ובין חסד, מהו ההבדל בניהם?


כאשר מחפשים דוגמא של צדקה אצל אברהם, מוצא המדרש ראיה מזה שאברהם צוה את בניו לעשות צדקה. מדוע אין המדרש מביא ראיות מהצדקות שאברהם אבינו עשה בעצמו?


"חסד – שגמל עם שרה". לכאורה, חסד זה שאברהם עשה עם אשתו שרה היה מתוך חיובו לקבור את אשתו. היה מן הראוי לתת דוגמא של חסד שעשה אברהם אבינו עם כלל העולם, שהרי פרשיות שלימות בתורה עוסקות במידת החסד של אברהם אבינו?


להבנת עומקם של דברים, נעמוד על ההבדל שבין צדקה ובין חסד. אמרו חז"ל (סוכה מט:):


בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים מן הצדקה: צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים. צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים ובין למתים.


בפשטות ניתן להבין שההבדל בין צדקה ובין חסד הוא הבדל כמותי בלבד, היינו שגמילות חסדים כוללת יותר עניינים של עשיית הטוב לזולת מאשר צדקה.


ומעמיק המהר"ל בספרו נתיבות עולם (נתיב גמ"ח סוף פ"ב):


ביאור דבר זה, ההפרש שיש בין גמילות חסדים ובין הצדקה, כי גמילות חסדים הוא מצד הנותן – שהוא עושה טוב בין שמבקש המקבל ובין שאינו מבקש. אבל הצדקה הפך מזה, כי מפני שהמקבל צריך לכך – נותן לו מפני דוחקו. ודבר זה מצד המקבל, ואף שאינו מבקש הרי כאילו מבקש, שידוע דוחקו וצריך לקבל.


ונראה בהסבר הדברים, שגמילות חסדים באה מצד הנותן, ששואף לעשות טוב מצד מידותיו ותכונות נפשו השואפות תמיד לתת, והמקבל הוא רק אמצעי כדי שהאדם יוכל להוציא לפועל את המידה הזאת הטבועה בנפשו פנימה. אך צדקה היא מצד המקבל בלבד, אשר באה ממידת הרחמנות של האדם. כאשר רואה אדם במצוקה שצריך לעזור לו – הוא נותן לו צדקה, כדי להוציאו ממצבו הדחוק.


א"כ ההבדל הוא הבדל איכותי עמוק בין גמ"ח לצדקה. ולכן הצדקה היא רק לעניים הזקוקים לכך, ורק בממונו, ורק לחיים, כי כולם מצד המקבלים. אך גמ"ח הוא בין לעניים ובין לעשירים, אפילו אדם עשיר שאינו דחוק, וכן בגופו ולמתים, אע"פ שאין כאן מקבלים, שהרי אינם בחיים. כיון שכאן הפעולה היא מצד הנותן – הרי זה גמ"ח.


ולפי"ז נבין מאמר נוסף של חז"ל (סוכה מט:):


אמר ר"א: גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שנא': "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יד). אדם זורע – ספק אוכל ספק אינו אוכל. אבל קצר – בודאי אוכל. ואמר ר"א: אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה.


הרי שר"א מדמה את הצדקה לזריעה, ואת גמילות חסדים לקצירה. לומר לך, אדם שנותן צדקה, יש ספק אם הוא מקיים את המצווה או לא – "ספק אוכל ספק אינו אוכל". ומדוע? הרי האדם נתן צדקה? אלא כיון שצדקה כל פעולתה היא מצד המקבל, א"כ הדבר תלוי למי נתת. אם נתת לאדם שאינו ראוי לצדקה – לא קיימת מצוות צדקה. אבל גמילות חסדים דומה לקצירה, שהוא ודאי אוכל, כי בגמילות חסדים אין זה משנה מיהו המקבל. יש פה רצון מצד הנותן לתת, וא"כ בעצם הנתינה האדם עשה גמילות חסד, אע"פ שנתן לאדם שאינו זקוק לכך. זוהי מעלתה של גמילות חסדים יותר מן הצדקה.


מהיכן נובעת מידה זו של גמילות חסדים, שיש חיוב של נתינה מצד עצמה גם בלי קשר למקבל? הגמ' בסוטה (יד.) אומרת:


ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים יג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר השכינה, והלא כבר נאמר: "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא"! אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים וכו'. מה הוא גומל חסדים – אף אתה גומל חסדים.


כאן אנו למדים, שלא ההכרח של קיום החברה האנושית הוא העומד ביסודן של המידות. אלא שהאדם מצד עצמו, ללא תלות בקיומם של אחרים, מצווה ועומד להיות אישיות בעלת חסד, להדבק במידותיו של הקב"ה ולהיות גומל חסדים: "מה הוא – אף אתה".


ובכן נבין את תשובתו של ר"ע לאותו נכרי חסר-אמונה, ששאל את ר"ע: "אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?" והשיבו ר"ע: "כדי שניצול אנו בהם מדינה של גיהנום" (ב"ב י.). העניים הם האמצעי, ולא המטרה, כי המטרה היא שהאדם יגיע לשלמות הרוחנית שלו ע"י מעשה החסד שבעצם הנתינה, ובזה שהוא מדבק במידותיו של הקב"ה. וע"ז אמרו: "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב" (רות רבה ה, ט). העני הוא האמצעי להביא את בעה"ב לעושת את מעשה החסד, ולהביאו לידי השלימות הרוחנית שיש במצות הנתינה.


ומעתה נחזור אל הראשונות, ונבין היטב את דיוקו של המדרש אשר פתחנו בו:


רודף צדקה" – זה אברהם, שנאמר "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".


תחילתו של הפסוק: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אין שייך על חסד, כי חסד היא תכונה נפשית פנימית של האדם, הבאה מתוך רצון עצמי לעשות חסד. אך לצוות ניתן על הצדקה – כי הצדקה מצד המקבל, כמו שנתבאר לעיל. א"כ אברהם אבינו שהיה כולו מידת החסד, וכפי שאמרנו לעיל שהיתה בו התכונה הפנימית הזאת של נתינה – אי אפשר לתת דוגמא של צדקה אצל אברהם עצמו. אך בעצם הציווי לבניו אחריו לעשות צדקה – זה מראה שאברהם אבינו עצמו הוא "רודף צדקה".


הביטוי של החסד הגדול ביותר שניתן לראות אצל אברהם אבינו זה החסד עם שרה אשתו, משום שחסד זה הוא חסד של אמת – חסד שאינו מצפה לתמורה. כאן בא לידי ביטוי גמילות חסדים שהיתה התדבקות המעשה הקב"ה בלבד: "מה הוא – אף אתה"!


ובזה נתבארו דברי המדרש: "רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד" שנא' על אברהם אבינו. "צדקה" – ע"י הציווי לבניו, כי צדקה היא מצד המקבל, "וחסד" – על קבורת שרה, כי חסד הוא מצד רצון הנותן.


(פורסם בענבי הכרם # חיי שרה)

 

 

קוד השיעור: 2290

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת חיי שרה

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K