Yeshivat Kerem B'Yavneh

דעת חסרת - מה קנית? | לקחן של מכות מצרים

BackBack to Main Page

By: Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l

מאמר לפרשת וארא

"כי כפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך וגו' בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ" (שמות ט,יד־טז).


פשוטן של הפרשיות המדברות במכות מצרים מלמד, שתכליתן היתה, ללמד את פרעה פרק בהליכות אמונה. סידרת המכות הראשונה, נועדה לברר לו ראשיתה של אמונה: "כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' וגו"(שמות ז,יז). והסידרה השניה, נועדה להעמיק לימודו, ולאלפו פרקה של השגחה: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"(שם ח, יח). וביטוי דבר זה היה, ב"והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה וגו" (שם). שהפליית ישראל מבין המצרים "גוי מקרב גוי" היא האות הבולט, המוכיח את מציאות ההשגחה הפרטית. והשלישית, היה תכליתה להראותו, "כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט, יד) - לאלפו, שאין שום כח בבריאה, העלול לדחוק או להצר רגלי שכינה. ומתוך כך יהא בידו של פרעה להסיק, שאילו רצה הקב"ה, היה מכחיד אותו ואת עמו מן הארץ לגמרי. "ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ".


ואדם שגיבל לקרבו לקח נוקב כל כך, פרק עמוק ומאלף באמונה והשגחה, בודאי צפוי לו, שיישמע מעתה לצו מלכות של הבורא ית', וייעתר לכל אשר יבקש. אבל העיון בהמשכן של פרשיות מלמדנו, שאף משהגיע פרעה להכרות עמוקות, טרם שילח את ישראל מדעתו ורצונו. אלא מכת בכורות, היא שאילצתו לכך בידיים. ולא עוד, אלא שאף מתחילה כך הודיע הקב"ה למשה:


"...אתה תדבר את כל אשר אצויך וגו' ושילח את בני ישראל מארצו. ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי וגו'"  (שם ז, ב-ה).


"ואני אקשה את לב פרעה... ולא ישמע אליכם פרעה"!


ונמצאת למד, שהגם שהמכות לימדו את המצרים פרק באמונה - "וידעו מצרים כי אני ה" - אבל לא נועדו מתחילתן, להכניעם לגמרי, ולהניעם עד כדי שילוח ישראל מדעת. שהיציאה עצמה מעותדת היתה, להיות רק מידו של הקב"ה עצמו: "והוצאתי את צבאותי וגו' - אני ולא שליח". ולשם כך, הקשה הקב"ה את לב פרעה ומצרים, סינוור את דעתם, ולא איפשר להם לעשות את המוטל עליהם.


ומהלך מופלא זה - אילוף המצרים באמונה, מחד; ובו-זמנית, מניעתם ביד הקב"ה, מלבצע את הנתבע מהם - מכנהו קב"ה עצמו: 'התעללות' - "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי - שיחקתי – במצרים" (שמות י, ב). ודוקא ב'תעלול' זה - כך אומר הכתוב בפירוש - חפון מקופל לקח עמוק לישראל, ולעולם כולו.


מהו תכליתו של מהלך מפותל, סתום ומפתיע זה, ומה הוא נועד ללמדנו?


 


ב. שלילת הבחירה



דבר זה כבר פרש עלינו רבינו הרמב"ם את אדרתו בפרק ו' מהלכות תשובה, ופירש הדברים באספקלריא מאירה. שאחרי שביאר את עיקר הבחירה החופשית - "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו" (ה' תשובה ה, א), והאריך הרבה בדבר. חזר ולימדנו עיקר גדול באמונה. שפעמים יש. שהבחירה ניטלת מן האדם. והוא כפוי ועומד להרשיע:


"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול, או חטאים רבים, שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא, על חטאים אלה שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו" (שם פ"ו ה"א).


כאן לימדנו הרמב"ם, יסוד מבהיל. שפעמים שאדם נידון בהאי עלמא, לעונש הנורא ביותר האפשרי: הוא נידון על כרחו, לשקוע ברשעו! שאחרי שברר לעצמו את דרכו והרחיק בה הרבה, ניטלת הימינו מכאן ואילך הבחירה החופשית, והוא אובד את "מרפא" התשובה. חסד מופלא זה שהעמיד הקב"ה לכל באי עולם, למען לא ייאבדו - "חי אני נאום ה' אלקים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל לג, יא) ־ נשלל ממנו, "ואין מניחין לו לשוב מרשעו - כד שימות ויאבד בחטאו"!


ועיקר גדול זה, פותח לנו צוהר בהבנת כמה פרשיות סתומות בתורה ובנביאים, כפי שפרט הרמב"ם שם. והוסיף עוד הרמב"ם וביאר, שהוא זה העומד בתשתית הפרשה שלפנינו, וזהו העיקר שביקש הקב"ה להנחיל כאן:


"...ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר, שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה, אין אתה משלח כו'? 'ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' [ולמען ספר שמי בכל הארץ], (שם שם טז) - כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה תחילה ברצונו" (שם).


כאן העמיד בידנו הרמב"ם, את המפתחות הפנימיים של הפרשה, ולימדנו, שאין פרק האמונה נשלם, בלא ידיעת עיקר מופלג זה: "שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב". שלא די שנכיר ביכולתו של הקב"ה ובהשגחתו, ולא סגי שנשנן, שהרשות נתונה לאדם, לבור את דרכו עלי חלד. שאין אולפן האמונה נשלם, עד שנדע גם כן, כמה רבה אחריות האדם למעשיו. שהגם שצר לו הקב"ה צורת פרצוף "בדמותו ובצלמו", ונתן לו שליטה בעולמו, והעניק לו כח של בחירה - עלול הוא לפגום כל כך את הצלם הזה, עד שיסור מעליו לגמרי, ועד שתישלל ממנו הבחירה ויאבד ברשעו.


ואף ישראל עצמם נזקקים לאולפן זה:


"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב).


האותות והמופתים והזרוע הנטויה, אמנם ניתבו לפני ישראל את דרך האמונה. והכרה זו שנחקקה בלבותם, אכן משמשת אבן היסוד ל"אנוכי ה' אלוקיך - אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (להלן כ, ב). והכרת הטוב לאל מוציאם, היא התשתית לכל עבודתם של ישראל ועבדותם לבורא ית'. אבל בין קפלי מקרא זה, גנוזה ההארה, שגם דבר זה ש"התעללתי במצרים", הינו לקח לדורות ישראל גופם. ואלמלא אולפן זה, לא תהא אמונתנו ועבדותנו לבורא ברורה.


 


ג. צדיקים ונביאים?!



והנה דברים אלה שאמרנו, אמנם פותחים לפנינו צוהר בהבנת פרשתנו ועוד פרשיות רבות אחרות שבתורה ובנביאים. אבל הם נראים כדברים שאין להם כלפינו אנו, שום השלכה מעשית. שהלא הם אמורים, דוקא במי שחטא "חטא גדול, או חטאים רבים". כגון פרעה והכנענים וסיחון, שהם "חטאו ברצונם, והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה". וכגון ישראל עובדי עבודה זרה שבימי אליהו, "לפי שהרבו לפשוע". ומפתיעים מעתה מאוד, דברי הרמב"ם בהמשך ההלכה:


"וכעניין זה, שואלין הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה' - לעזרם על האמת. כמו שאמר דוד (תהלים פו, יא): 'הוריני ה' דרכיך [אהלך באמיתך, יחד לבבי ליראה שמך]' ־ כלומר, אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכן וייחוד שמך.


"וכן זה שאמר (שם, נא יד) [לב טהור ברא לי אלקים, ורוח נכון חדש בקרבי. אל תשליכני מלפניך, ורוח קדשו אל תקח ממני, השיבה לי ששון ישעך] ורוח נדיבה תסמכני' - כלומר, תניח רוחי לעשות חפצך, ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי, עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת..." (שם).


והרינו תוהים להבין, כיצד נוגע עיקר זה, ל"צדיקים ונביאים"? וכי חשדו הם בעצמם, שמא "הרבו לפשוע", או שחשו שמא ישקעו חלילה להבא כולי האי בחטא, עד "שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון כו'; שמונעין ממנו התשובה" ? אתמהה[1].


 


ד. דרך האמת



אבל לכשנדקדק בלשון הרמב"ם, נמצא שכתב: "וכעניין זה, שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם כו'". כאן מתבאר, שאכן אין הצדיקים חוששין לעצמם שמא ישקעו בחטא עד ללא מוצא, אלא שהם מבקשים על דבר הדומה לו. ועלינו ליתן את הדעת, ולברר מהו ה"כעניין זה", הנוגע לנו הלכה ולמעשה, ונוהג אפילו בצדיקים גמורים?


וכדי להבין עומקן של דברים ולהעמיד דבר על בוריו, עלינו להתבונן בדקדוק לשונות הרמב"ם בעניין. שכך ניסח את דרך תפילתן של נביאים:


"...אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך וייחוד שמך כו' ואל יגרמו לי חטאי למונעי מן התשובה, אלא תהיה הרשות בידי, עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת".


כאן מתבאר, שאין הדברים אמורים בעניין סגולי-שמימי. שפשיטא, שאין פתחי שערי תשובה העליונים עלולים ח"ו להטרק בפניהם, ולא הפרגוד השמימי, להינעל עליהם. אבל חששם מתמקד, בשמא לא יבינו וידעו את דרך האמת. ועוד מדוקדק, שלא נצרכו הצדיקים לבקש מאת ה', שיאיר את דעתם להשיג את עצמה של אמת, אבל הם מפגיעים בקב"ה בתחינת שועה, על הכרת "דרך האמת".


 


ה. כהיתר!



וסודן של דברים, נעוץ במימרא דרב הונא:


"כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר" (קדושין מ, א).


ש"כל דרך איש ־ ישר בעיניו" (משלי כא, ב). ומעשים גלויים בכל יום, שחטאים גמורים, פושעים לפי כל קנה מידה אנושי, חשים עצמם בבירור, כאנשים הגונים לגמרי. צא ובדוק בכל בתי הסוהר, ותמצא, שכולם, לפי דעתם, צדיקים גמורים, היושבים אסורים על לא אוון בכפם! "נעשית לו כהיתר"!


ונמצא, שהחטא מעוות עיני פקחים, ומעשה עבירה החוזר ונשנה, מוליד בהכרח טעויות בדעת! שכלל גדול הוא בהנהגת האדם בעולמו, שכשם שדעותיו מעצבות את מעשיו, כך מעשיו מתחמים את תודעתו:


"כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד, אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל ייצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו, וישים השתדלותו ופסקו בהתמדה, בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו, ימית היצר הרע. כי אחרי הפעולות - נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור, ולבבו ישר ותמים חפץ בתורה ובמצוות, אם אולי יעסוק תמיד בדברים של דופי כו', ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו, להיות רשע גמור. כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו" (ספר החינוך ט"ז).


ונמצאת למד, שאם עשה אדם מצוה - מתעצמת דעתו. ואם חלילה עבר עבירה, היא מוקלשת. וכשם שכמה שהשגתו ודעתו של אדם מתחזקת עליו, גדלה תשוקתו לקיים מצוות ולדקדק בעשייתן. כך אם חלילה מעשיו משתבשים - אף נ נגרעת. וכיוצא בזה כתב רבינו הרמב"ם:


"וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות (-במידות) אלו עד שיקבעו בו. יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה, על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו" (הל' דעות א, ז)


"יעשה וישנה וישלש כו', ויקבעו הדעות בנפשו"!


ואדם מתוכן לתשובה, דוקא כאשר הוא מכיר בפגמו. שאין אדם שב ממעשים הנראים בעיניו העכורות - מצוות.


ועל אחת כמה, כמה קשה 'פשפוש' המעשים. מי שאינו עובר עברות להדיא, אלא שאין מעשיו מדוקדקים כראוי. מי שהמעשים טובים שלו, טעונים תיקון - אם בדקדוק עצמו של מעשה, או בכוונתו. או מי שמעמיד עצמו על שורת הדין, ואינו נותן דעתו, שגם ה"לפנים משורת הדין, מצוה גמורה הוא – "ועשית הישר והטוב - זו פשרה ולפנים משורת הדין" (דברים ו, יח ורש"י). דרכו של זה, ודאי סלולה מנותבת לפניו, הוא שלם בעיניו, וממה ישוב?


גברא זה שאינו מכיר בחסרונו, חסר בהכרת 'דרך האמת'. כי דרכו ישרה בעיניו, ואינו מבחין בסטיה שפנה מדרך המלך.


ודבר זה, נהוג ובא בדקות, גם אצל צדיקים. ואפילו אצל הנביאים. כל חד, כפום דרגיה דיליה. וכל שכן, שהם "ילכו מחיל אל חיל", ודבר זה עצמו, שהיה נחשב אמש, מעשה שלם בתכלית - כהיום, כפי דרגה עילאה שחזרו להשיג, הוא חסר ולקוי. וכיון שכבר הורגל מנעוריו בעשיה החסרה, לא חלי ולא מרגיש, שלפי עומק ההכרה של היום, יש בה צד של פגימה.


 


ו. יצרו גדול



ועלול אדם לשקוע כל כך בחטא, עד שנעשה זה, ח"ו, חלק ממהותו, נדבך מרכזי כל כך באישיותו, שאין לו עוד מנוס ממנו! והיא זו האמורה אצל רשעים גמורים, אלו שחטאו "חטא גדול, או חטאים רבים" [ומי מעמנו יודע להעריך, כמה זה "רבים"?! ומי יודע, אימת מתמלאת הסאה?...], עד שנגזר עליו "שיהא הפרעון... על חטאים אלה שעשה ברצונו ומדעתו - שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו".


ו"כעניין זה", נוהג אף אצל הצדיקים הגמורים. בדקות. כפי גובה דרגתם. בודאי אין הפרגוד ננעל לפניהם ח"ו, ואדרבא, "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים". אבל כמיהתם העמוקה להשיג את 'דרך האמת' מדרבנת אותם לפשפש כל שעה במעשיהם, ולהוסיף ולהתחנן בפני בוראם, שיכירם וינחה אותם בנתיבה זו, מעלה מעלה.


וזהו סוד מאמר חכמים: "כל הגדול מחברו - יצרו גדול הימינו" (סוכה נב, א). וביאר אדוננו הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל, שהגדול מחבריו, אף יצרו בא עליו, "בגדלות". אין הוא בא להשגותו בפשוטות. בעברות של ממש. יודע היצר דרכי איש, וברי לו, שלא ידבירו בכך. אבל הוא בא אליו בפניות של דקות. "כתלמיד חכם נדמה לו" (חולין צא, א).


 


ז. גלותו של יעקב



ואם ברצוננו להשיג עד היכן דברים מגיעים, בידינו להציב משל מופלא בעניין, ולדלות לקח, מעובדין דיעקב שלמתא. שמצינו שהוא נענש שתי פעמים, על שריחק את עצמו מעשיו אחיו:


"ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונפל בפניה, אמר, רשע זה (-עשיו) עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה, ויקח אותה ממני. רב הונא בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר, אמר לו הקב"ה: 'למס מרעהו חסד' (איוב ו, יד) - מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דאילו איתנסיבת לגברא לא זינתה כו'" (בר"ר וישלח עו,ט).


דרשו כאן חכמים סמוכים, שסמכה תורה פרשת דינה, לפרשת מפגשו החוזר של יעקב בעשיו. ומכאן למדו, ששגגה ששגג יעקב בפרשה ראשונה - שחפן את דינה בתו מפני עשיו -הביאה עליו את השניה. וברי, שיעקב לא נענש על שמנע את דנה מעשיו, במצב הרשע בו היה מצוי. יעקב נתבע, על שבחזרתו לארץ ישראל בשוך חמת אחיו, עשויה היתה דינה בתו לשמש פתיון עבור עשיו. היתה זו איפוא הזדמנות לנסות לקרבו, וכמעשה דר' יוחנן עם ר' שמעון בן לקיש (עי' ב"מ פד, א). ומשלא ניצלה, נענש במעשה דינה.


וכבר קדם יעקב ונתבע על כיוצא בזה, בפרשה הקודמת:


"ויצא יעקב מבאר שבע וילן חרנה" (בראשית כח, י) - ילמדנו רבינו, ההורג את הנפש בשגגה גולה לערי מקלט, לשלוש ערים שבעבר הירדן ושלוש שבארץ כנען. ויעקב אבינו גלה לחרן. בורח בנפשו, ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשיו אחיו" (תנחומא ויצא א')


והדברים מתמיהים, וכי היכן מצינו שהרג יעקב את הנפש בשגגה, עד שנתחייב גלות? ודבר הלמד מענינו הוא. שגלות זו שגלה יעקב לחרן, הלא מפני עשיו אחיו היה בורח. ואם בפרשת גלייה לעיר מקלט עסקינן, מתבאר ממילא, שעשיו שימש כאן בתפקיד גואל הדם. ונראין הדברים מעתה, שעשיו את נפש עצמו ביקש לגאול:


"כי בריחת יעקב היה כמו גלות למי שהורג את הנפש בשוגג, כי נחשב לו לחטא, מה שנדחה עשיו על ידו. כי היה לו לקרב גם אותו" (שפת אמת).


גילו כאן חכמים, שיעקב אבינו היה בכחו לסול דרך לעשיו אחיו, ולקרבו אל תחת כנפי השכינה. ומשלא עשה כן, נידון כהורג את הנפש. אלא שהוא נידון כשוגג, מפני שפגימה זו נבעה, מזה שיעקב, בענוותנותו, לא העריך את כוחותיו כראוי, וסבור היה שאינו כשר ומסוגל למשימה רבתי זו.


ואנו בודאי, עלינו להרחיק דרכנו מאוהלי רשעים, כמטחוי קשת. שאין דעתנו שלנו שליטה בנו, וחפונה לנו סכנת נפילה עמוקה, שלא נתקרב, חלילה, אנו אליהם, ונגרר אבתרייהו. אבל יעקב מפאת שלמותו, אדרבא, הוא היה לו לנסות לקרבו לעשיו אחיו, ואף לנסות לפתותו, באמצעות דינה בתו. ושגגת דעת זו, עלתה לו בעשרים ושתיים שנות גלייה, ובמעשה דינה.


 


ח. ברכת הדעת



והרינו מבינים מכאן את עומק ליקחה של פרשה דנן:


"ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' - כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב כו'. וכעניין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה', לעזרם על האמת כו'".


שאלמלא נהא משיגים עומק דברים אלו, הן לעולם לא נהא יכולים לנתב לדרך האמת.


ומכאן אנו משיגים את הארת מאמר חכמים:


"אחרי ארי ואחרי אשה ־ יילך אחרי ארי. אחרי אשה ואחרי עבודה זרה - יילך אחרי אשה" (ברכות סא, א).


שהליכה אחרי תאוות ־ "אשה" - ודאי חמורה מפיקוח נפש. שכאן הוא מסכן את גופו בלבד, וכאן הוא מפקיר את נפשו. ואף על פי כן, אחרי אשה - ולא אחרי עבודה זרה! שהכשלות הנהיה אחר תאוות, יש לה תקנה בתשובה. אבל טעות בדעות - "עבודה זרה" ־ אין לה תקנה!


ובכל ברכות שאנו אומרים בתפילת עמידה, אנו מבקשים תחילה, והדר מודים. "השיבנו אבינו... ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". "סלח לנו... ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח". וכן כולן. יצאת מן הכלל ברכת הדעת, שאנו מודים בה תחילה, ואחר כך מבקשים: "אתה חונן לאדם דעת... חננו מאיתך כו'".


ומתיין עלה משמיה דהרה"ק מקוצק זצ"ל, שבכולן, אנו מכירין בחסרונן, ואנו בשלים לפגוע בקב"ה שיחננו. לא כן הדעת. שאיננו חשים כלל שאנו משוללים מידתה. ועל כן עלינו לעורר תחילה את האהבה, לעורר את המידות בהודאה, ורק בתר הכי, משהושפע לנו קו דק של הארה, קו של השגה בנחיצותה לנו, הדר בידינו לחוש בחסרונה ולבקש עליה מאת המקום: "חננו מאיתך".


נתבונן!


 


(פורסם באסופת מערכות, פרשת וארא עמ' קג-קיא)



 





[1] ועוד הדברים מתמיהים. שמזה שהקשה הרמב״ם אנפשיה, שאם אכן נשללה הבחירה מפרעה ומצרים, ״למה היה [הקב״ה] שולח לו ביד משה, ואומר, 'שלח ועשה תשובה'״? - הרינו למדים מכללא, שאף התפילה נמי, אינה מועלת עוד לחוטא זה. [שאילו היתה תפילה מועלת, מאי קא קשיא ליה, הלא אפשר שנשלח אליו משה, כדי לעורר את לבו לתפילה לה', שיפתח לפניו דלתות תשובה], וכיון שכן, כיצד כתב כאן: "וכעניין זה, שואלין הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה', לעזרם על האמת״ - האמרת, שאף תפילה נמי, אינה מועלת לו עוד? [הערת עורך]



Shiur ID: 8438

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments:




Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
ע K
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
ע K
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
ע K
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
E K
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
E K
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
E K
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
E K
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt
Maran Hagaon Rosh Hayeshiva Harav Chaim Yaakov Goldvicht, zt"l
E K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
צוריאל שושן
ע K
יונתן פולנאור
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Zechariah Tubi, Rosh Kollel Rabbanut
Rav Zechariah Tubi, Rosh Kollel Rabbanut
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע
ר' אלירן אבודרהם
ע K