Yeshivat Kerem B'Yavneh

אבות ותולדות

BackBack to Main Page

By: Rav Moshe Stav

בבא קמא ב ע"א - מאמר עיון (בלכתך בדרך 22 - חורף תשסד)


בגמ' (ב"ק ב.) מבואר שכשם שנאסרו בשבת אבות מלאכה, כך נאסרו תולדות. ולכאורה, דין תולדות לרבות לאסור נלמד מפסוק[1]. מאידך, בגמרא במו"ק (ג. ) יש דרשה הממעטת תולדות בשביעית, משמע שלולי המיעוט היו תולדות אסורות ממילא בשביעית.


ולכאורה יש להבין: האם מסברא תולדות אסורות או מותרות? אם נאמר דמסברא שרי, מ"ט צריך לימוד בשביעית להתיר? ואם מסברא אסור, מ"ט צריך לימוד בשבת לחייב? (וע"ז היה מקום ליישב דבעינן לימוד לכל דבר, כדי שלא נלמד שבת משביעית או להיפך. )


ועוד יש לדון: בכל מקום אחר בתורה, האם תולדה הוי בכלל האיסור או לא?


ובשער המלך (פ"ט מהלכות רוצח) הסתפק לענין איסור זריעה בנחל איתן, מה דין תולדות? והוכיח שתולדות אסורות מהסוגיא במכות (כא:) המחייבת חורש בנחל איתן משום מחפה, אף דרש"י בפסחים (מז. ד"ה ושביעית) קרי לחיפוי בדרך זריעה תולדה דזורע.


אמנם לכאורה צע"ג בזה (ובשעה"מ עצמו האריך בזה), שהרי בגמרא שם מבואר דחורש חייב בשביעית משום חיפוי, ובשביעית הרי נקטינן בכל מקום דתולדות מותרות. ואם נאמר דהגמ' אזיל למ"ד תולדות אסורות בשביעית (עי' סוגיא ריש מו"ק ב:), א"כ מדוע מבארת הגמ' שחרישה אסורה משום מחפה, הרי למ"ד שתולדות אסורות בשביעית לוקה על חרישה עצמה, כמבואר במו"ק (ג. ויג:). ומוכרחים לאמר כדברי המאירי, דחיפוי לא הוי תולדה אלא זריעה ממש, וצ"ע ליישב דברי רש"י בפסחים הנ"ל.


לעומת זאת, בבכורות כה. (תוד"ה ואמר ר"ל) הקשו בתוס' במאי דמשווה הגמ' תולש ביו"ט לתולש צמר בבכור דעובר על לא תגוז, וז"ל: "ותימה, מה הוא מקשה, אע"ג דלענין בכור לא מחייב ביה משום לא תגוז [כשתולש, דתולש לא הוי גוזז], לענין שבת יש לחייב משום תולדה דגוזז". מבואר בתוס' שבלאו ד"לא תגוז" שנאמר בבכור לא כלולה תולדה. ומכאן הוכיח האבנ"ז (או"ח ח"א סי' ע' ס"ק א', ד'), דבסתם לא אמרינן שתולדה אסורה.


ועי' בשטמ"ק (ב"ק ב. ד"ה עוד שם) מתוס' מהר"י כץ, וז"ל: "ותימה לרבי, מ"ש דתולדה בשבת ילפינן מקראי, ובנזיקין לא ילפינן מקראי אלא מסברא? ונראה למהר"י כץ אי לאו קרא, הוי ממעטינן תולדות [בשבת] מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן", יעו"ש. הרי שבסברא תולדות אסורות, לבד מתולדות דאיסורי שבת שהיה טעם להתיר לולא קרא. ולכאורה הדברים סותרים לדברי התוס' בבכורות שהזכרנו קודם.


עוד יל"ע האם יש משמעות להגדרת תולדה בנזיקין, דהיינו, האם יש חילוק אם מזיק הוי אב או תולדה? דהנה הראשונים בריש פ"ב דב"ק נתקשו על הגמ' (יז:) הלומדת שחיה חיייבת בנזיקין מזה שחיה בכלל בהמה, וביארו שלולא לימוד זה היינו מחשיבים חיה כתולדה דבהמה, וע"י הלימוד חשיב כאב. וצ"ע מה צורך הלימוד בזה, דמאי נפק"מ איכא אם היינו מחייבים נזקי שו"ר של חיה מדין תולדה דשו"ר של בעירו, או בגלל שחיה בכלל בהמה - בשני האופנים התוצאה לדינא שוה!


[ובדרך אפשר י"ל, דהנה מצינו שבכל מזיק ישנם הלכות מיוחדות, למשל פטור כלים בבור. ויל"ע במקום שמחייבים משום בור באופן שלא הוי בדרך תקלה, אלא שהמזיק הזיק ע"י מעשה, האם נחלק מכח סברא ונחייב כלים? ומוכח מהסוגיא מח: בבהמה שנפלה לבור, שפטור על המים משום דחשיב כלים ולא מצינו בור שחייב על הכלים, דהשור שמת חשוב בור לגבי המים. מבואר, דאף דלא הזיק בתורת תקלה אלא בתורת מעשה, בכ"ז אי אפשר לחייב יותר מאשר בור. ונראה הטעם שאין מקור לחייב שלא בגדרי האבות, והיינו היות ואין מקור לחייב על המים אלא מכוח בור - אי אפשר לחייב בלא השוואה לאחד מהאבות.


וכן יש מקום לדון לפי"ז, דמועדים מתחילתם להזיק לכאורה אין מקום לחייב משום קרן - דאין קרן מועדת מתחילתה בתורה! ובאמת ישנם ראשונים שס"ל כך, אמנם לראשונים דפליג וס"ל שיש קרן מועדת מתחילתה ומה"ט חייבו בבע"ח שמועדים להזיק מדין קרן, מהיכן נלמד? ואולי אפשר לומר דהיות ושור הוי לאו דווקא אלא כל חיה בכלל ממילא אפשר לומר שלגבי חיה הוי קרן מועדת מתחילתה, ובזה יהיה נפק"מ אם חיה חייבת בתורת תולדה, דאז אין אפשרות לחייב שלא בתורת החיוב שמצאנו בשור. ודו"ק].


ובבית הלוי, הובא בחידושי הגרי"ז (הל' נז"מ), באר נפק"מ האם חיה הוי תולדה האם יאמרו בהם ההלכות המיוחדות שבאבות, שהיינו אם חיה לא הוי בכלל בהמה אלא נלמד מִבַּמֶה מצינו לא נאמר בה דין שור שפטור ברה"ר, יעו"ש באורך. ומדברי הגרי"ז מוכח שכל שדרכו להזיק ושמירתו עליך חייב בכל ענין, ורק ע"י שדומה לא' מהאבות נאמרו בו ההלכות שבאותו אב. אמנם אילולא היה בכלל א' מהאבות, היה חיובו כולל יותר, וצ"ע, שלפי"ז מושג האב לקולא ולא משמע כן בהרבה מקומות. ועוד יבואר בהמשך.


ולבאר כ"ז נראה להקדים מהו מושג "תולדה". ונלע"ד שתולדה אינה מוגדרת בכל מקום באותו אופן. דהנה מצינו בהלכות שבת שפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' שבת ה"ג) שזמירה הוי אב מלאכה ולא תולדה, ואף שבהלכות שביעית (פ"א מהל' שמיטה ויובל ה"ג) מבואר שזמירה נחשבת תולדה.


ולגבי פאה אין חילוק בין קוצר לתולש, אף שתלישה חשיבה תולדה בהלכות שבת. אמנם בלקט מיעט תולש דבר שדרכו לקצור (פ"ב ה"ב), ומבאר דהוי מיעוט ולא מדין תולדה, וכן בקוצר למלילות שפטור מפאה היות ולא חשיב קצירה. מבואר דמהמלה "קצירה" לגבי שבת תלי אם ביד או בכלי, ולגבי פאה ומתנות עניים תלי אם הוי באופן שרגילים לקצור, דהיינו בכמות גדולה להביא לגורן. ונלע"ד דלגבי שביעית החילוק בין הקצירה האסורה והמותרת נלמדת מהמושג "קציר".


לפי"ז נלע"ד הטעם דס"ל לתוס' שתולש צמר לא הוי גזיזה במקום שנאמר איסור גזיזה כמו בקדשים, לא מטעם דהוי ביד ולא בכלי, אלא דהגדרת גזיזה הוי לקיחת הצמר, ותלישה צורתה ואופיה היא ניקוי.


וכן מוכח לשון רבינו גרשום על המלים "כלאחר יד" היינו שלא לשם עקירה אלא לצורך שחיטה דאין דרכו בעקירה אלא בגזיזה, מוכח דהיתר דתולש משום דלא הוי כגוזז לצורך הצמר אלא מתקן העור לשחיטה, ולא הוי בכלל צורת הגזיזה שתכליתה לצורך הצמר. ויתכן שאם יתלשו את כל הצמר - ייחשב כגזיזה גם לענין קדשים, היות והוי לצורך הצמר ולא מצינו פטור כלאחר יד באיסור זה.


לפי"ז תולדה אסורה באופן שתהיה כלולה באיסור, ותלויה בהגדרת האיסור.


ובזה מבואר מדוע בשבת בעינן לימוד לחייב תולדה, היות והאיסור הוא לעשות מלאכה, דהיינו לעבוד, והתעסקות האדם חשיב מלאכה. ובזה י"ל שיש לחלק בין אב לתולדה, דלא הוי מלאכה מצד האדם, היות ואב ותולדה הן שתי פעולות שונות, וממילא שתי מלאכות שונות. אמנם באיסור אחר, שהעיקר התוצאה, לא משנה צורת הפעולה כ"כ.


ולאור זה יש לדון כיצד מגדירים תולדה בנזיקין. ואפשר לומר שכל פעולה הדומה לאב תיחשב כתולדה וחיובה יהיה משום דדומה לאב, אמנם א"כ נצטרך למצא מקור או לימוד לכך שתולדות דאב המזיק מחייבים. אמנם אם נלמד בדרך אחרת, דהיינו ע"י בנין אב וכדו' שאותה הסיבה המחייבת באב קיימת גם בתולדה - הרי היא חייבת כמו האב ממש, ולא משום תולדה, ולשון תולדה באופן זה הוי לאו דווקא.


ונלע"ד דזה ביאור דברי רש"י (בד"ה הכא מאי): "מי אמרינן תולדה כיו"ב דל"ש אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם, או דילמא לא". והקשה הגרי"ז: אם לא משלם, במה נחשב לתולדה? ובמהלך הגמרא, בביאור דברי רב פפא בלשון "מ"ש" שמופיע בגמרא, ביאר רש"י: "מ"ש דמוקמת לר"פ בהכי", דהיינו מ"ש שן דמוקמת לר"פ בשן דייחשב תולדותיהן לאו כיו"ב.


דמצד הלשון "מ"ש" היה מקום לומר שמשום מה (דהוי ממונך ושמירתם עליך) יחשב כתולדה היות ודומה לאב. אמנם, מרש"י מוכח דחשיב כתולדה מצד הדמיון לאב בשבת בצורת הפעולה, ומצד שמירתן עליך וכו' הוי חייב בנזיקין. מבואר ברש"י שאם היינו מוצאים תולדה שעל אף הדמיון לאב לא היו התנאים של הוי ממונך או דרכן להזיק או שמירתן עליך - היה פטור אף דהוי דומה מצד הפעולה לאב. ממילא הטעם שחייב הוא משום במה הצד.


ובזה מתורצת קושיית הגרי"ז, דזו גופא שאלת הגמרא האם תולדות חייבות בנזיקין, היות ואין לימוד בכך א"כ מוכרח שכלול ממש באב ע"י במה הצד, וחייב מצד שדומה ממש. ואם לא היתה אפשרות לחייב ע"י במה הצד היה פטור אף שנחשב תולדה מצד דמיון הפעולה.


ועתה נבא לבאר האם יש נפק"מ בכך שנגדיר חיוב מזיק בתורת תולדה.


הנה נחלקו רב ושמואל (ב"ק כח:) באבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם, האם חייב משום שור או משום בור. ונאמרו בזה ביאורים שונים בראשונים. ובדעת רב שמחייב באסו"מ שלא הפקירם משום ממונו דומיא דשור, יש לכאורה שתי אפשרויות לבאר: הא', דע"י שלא הפקירם הוי שור, וכל הצורך בחידוש התורה בבור הוי רק באופן דלא הוי שלו. אלא שאז אפשר להקשות מפירכת הגמ', "מה שור שאין דרכו לילך ולהזיק", ומה"ט לא דמי בור לשור כלל! ונצטרך לבאר שאחר שלמדה התורה שבור חייב, אז הסברא שאין דרכו לילך ולהזיק אינה פוטרת כלל, וממילא באופן דהוי ממונו דמי טפי לצורת המזיק של שור.


אמנם אפשר לאמר באופן אחר, דהיות והתורה מיעטה "שור" - ולא אדם, "חמור" - ולא כלים (ב"ק שם), א"כ דווקא באופן שלמדנו מבור מיעטה התורה, וכשיש אפשרות ללמוד משור על בור אין מיעוט. ובאופן זה לכאורה יש להקשות על כל הפטור שבכל המזיקים, שאפשר ללמד ע"י במה הצד לחייבם בכל ענין, כגון שו"ר ברה"ר נלמד חיובם מבור, ונצטרך לבאר שבמקום שדמי לאב מיעטה התורה את חיובם רק באופן המבואר.


וז"ל הרמב"ן במלחמות פ"ג (דף יג: מדפי הרי"ף בא"ד ועו"כ): "אבל רב ס"ל לעולם היכא דלא אפקריה שורו הוא, ואע"ג דבור שחייבה עליו תורה בור ברשותו נמי הוא [כונתו לאפוקי מרש"י שכתב שרב ס"ל שבור שחייבה עליו תורה רק ברה"ר, ולכן המיעוט מכלים לא מתיחס לבור ברשותו], אסו"מ איכא לדמוינהו לשור, הלכך לשור מדמינן לחייבו על הכלים". ובהמשך דבריו, אחר שביאר דרב שחייב על ההבל א"כ בהכרח לא הוי ממונו, דלית ביה ממש, א"כ לא מצאנו שחייבה תורה ממונו משום בור אלא משום שור ולכן מדמינן לשור, יעו"ש.


ובראב"ד (חידושים דף כח. ד"ה ורב ה"מ היכא דאפקרינהו) אחרי שהאריך להקשות מהיכן נחייב אסו"מ, הרי לא דמי לא לקרן ולא לשן ורגל, תירץ ב' תירוצים: דימה לקרן, עיי"ש, א"נ הכי אמר רב היכא דלא אפקרינהו מזיק דממונו הוא ואהני פשיעת גופו לחייב נ"ש ברה"ר. ופשטות לשונו שבאמת אין הגדרה מסוימת ושם למזיק, אלא פשע באי שמירת ממונו ומה"ט חייב. ולכאורה נראה מדברי הרמב"ן והראב"ד שאפשר להתחייב גם בלא להגדיר את המזיק תחת אב מסויים.


מאידך במסכת ב"ב (כו. ) דנו הראשונים בנטע אילן והלכו השורשים והזיקו ברשות חבירו אי חייב לשלם, ונחלקו בזה הרמ"ה והרמב"ן. והרמ"ה כתב בפירוש שכדי לחייב צריך לדמות שורשים לא' מאבות הנזיקין, שאל"כ א"א לחייב. והרמב"ן שחלק עליו ופטר ס"ל שלא דמי לאף אחד מאבות נזיקין ולכן פטור.


וליישב זאת, הנה התוס' בב"ב (כו. ד"ה זיקא) הקשו על הברייתא שליבה וליבתה הרוח שפטור משום גרמא, למה לא נחייב משום אש? וביארו התוס' שאינו מתחייב משום אש אלא כשע"י מעשיו הכין מזיק גמור, ואח"כ מוליכו הרוח, אבל במקום שהרוח מסייעת לעשיית המזיק נחשב גרמא.


וביאור הענין נראה פשוט, שבלא פרשת נזיקין כל נזקי ממון היו פטורים משום גרמא בעלמא, וחידשה תורה שאי שמירת מזיק הוי מעשה המחייב. ממילא, דווקא באופן שע"י פשיעתו או מעשיו הכין מזיק גמור, אבל אם ע"י מעשיו לבד לא נגמר שם "מזיק" לא חשיב שעשה מעשה המחייב, ופטור. לפי"ז אין מקום להתחייב מדין ממון המזיק או הכנת מזיק אלא כאשר יש למזיק שם של "מזיק".


ומה"ט פטור ברקתא וכדו' (עי' ב"ב כו. ), היות ובשעת עשייתה אין עליו שם "מזיק", דגוף הפעולה שעשה אינה מזיקה בעצמה, אלא כתוצאה ממנה נגרם נזק חדש, בצירוף הרוח.


לאור זה אבות נזיקין הם הגדרה כוללת למושג "מזיק", וכל שאינו כלול בהם לא יכול להיחשב מזיק אלא גרמא בעלמא.


ושן ורגל שפטורים ברה"ר, ואש שפטור בטמון, ובור על הכלים, אינם רק הלכות בפטור בעלים, אלא הגדרה שדוקא באופן זה חשיב וקרוי "מזיק". ובור על כלי לא חשיב מזיק, וכן שו"ר ברה"ר, ממילא לא שייך ללמדם ע"י במה הצד. שכל מה שלמדה הגמ' בבנין אב מהני רק לברר שחייבים על מזיק אפי' באופן שיש בו חסרון מסוים, אבל באופן שאין לו שם "מזיק" - בכה"ג לא שייך לחייב.


ובזה נחלקו רב ושמואל. שאחרי שלמדנו במה הצד או מהפסוק שבור חשיב מזיק אף שאין דרכו לילך ולהזיק, ס"ל לשמואל שצורת המזיק של בור מצד דהוי תקלה, ובכה"ג פטרה תורה מכלים. ולכן, אף דהוי ממונו לא יתחייב בכלים, דסו"ס אין לבור שם מזיק לענין כלים. ורב ס"ל שצורת המזיק המחודשת שבבור היא כשאינו שלו, שחדשה תורה שגם על הכנת מזיק חייבים ובזה פטרה על כלים, אבל כשאפשר לחייב בשמירה משום דהוי ממונו אף שהוי חידוש שחייב כשאין דרכו לילך ולהזיק, אבל כשאפשר לחייב משום ממונו - הוי שם מזיק חדש משום ממונו שחייב גם על כלים.


ולפי"ז, האבות מגדירים מה נחשב למזיק, וכשנלמד מזיק ע"י במה הצד, הרי שצורתו ושמו נקבעת לפי גדר צורת המזיק שבו ומסברא דנים למי דומה. אמנם עדיין צריך לימוד במה הצד ללמד שאין לו חסרון המעכב מלהיות מזיק.



(פורסם ב'בלכתך בדרך' מס' 22 # חורף תשס"ד)



 





[1] כך הבינו כל הראשונים, אך לענ"ד יש מקום להסתפק בזה, שאין הדבר מוכרח כ"כ בגמ', דאפשר לומר דבאמת חיוב תולדות בשבת הוי מסברא, ורק לענין חילוק חטאות בעינן פסוק. אמנם בראשונים מבואר שעצם חיוב תולדות נלמד מפסוק.



Shiur ID: 8241

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: