Yeshivat Kerem B'Yavneh

היסטוריוסופיה בציווי המשכן

BackBack to Main Page

By: ר' אבי קלמנטינובסקי

מאמר לפרשת ויקהל (זמן חורף תשע"ו)

בתקופה זו אנו נמצאים במהלכן של פרשיות המשכן והקרבנות. האם פרשיות המשכן נאמרו למשה בעלייתו לקבל התורה? שאלה זו שנויה במחלוקת הפרשנים, והיא חלק מסוגיית "אין מוקדם ומאוחר בתורה" הנידונה במספר מקומות. בפרשת יתרו ביארנו כיצד מסתדר שם הצד הסובר שהתורה כסדר עם פשטי המקראות. במאמרנו זה נבאר את הצד השני – הסובר שאין התורה בציווי המשכן כסדר, ונפליג אל עבר היסודות הרוחניים והמטא-היסטוריים של דעה זו.


כאשר מתחילה התורה לתאר את חטא העגל מבאר רש"י בצורה מפורשת: "אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה" (שמות לא, יח). לעומתו הרמב"ן נוקט בגישתו לצמצם את הכלל הפרשני הנ"ל, וכך עולה מפירושו בפתיחת פרשיות המשכן: "כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצוות... והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל" (כה, ב).


מקובל לפרש מחלוקת פרשנית זו כמחלוקת עקרונית – האם המשכן לכתחילה או בדיעבד. האם "המזבח רצונו" (רמב"ן שם כח, ב) וציוויו נובע מהיות עמ"י "קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם" כפי שראינו ברמב"ן, או שציווי המשכן הינו רק "הערמה האלהית שנמחה זכר ע"ז" (מו"נ ח"ג לב) ולכתחילה לא היינו צריכים לעבודת ה' כה מוגשמת ובעלת סממנים פגאניים.   אלא שביאור זה בדעת רש"י – שציווי על בית ה' הוא דיעבד – נסתר מפסוקים מפורשים.


הרב מנחם ליבטאג מראה שהתורה מדברת על ייצוג פיזי של ה' בקרב עם ישראל,כבר קודם חטא העגל[1]. בשירת הים שר העם "תבאמו... מקדש ה' כוננו ידיך". ראייתו המוחצת היא מציווי התורה שלכ"ע כבר ניתן בסיני – "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך". הרב ליבטאג מבאר ע"פ האמור, שרעיון המקדש הוא לכתחילה, אלא שרש"י סובר, שהיינו רק בתור בית קבע בא"י. חטא העגל יצר מצב, שעמ"י דורש שיקום רוחני, ולכן צווה ה' להקדים, ולבנות לו בית כבר במדבר.


אלא שביאורו של הרב ליבטאג ברש"י קשה מדברי רש"י עצמם. חומרי הבניה למשכן כללו את עצי השטים, ואת רש"י הטרידה השאלה מניין היה להם שטים במדבר. מביא רש"י:  "פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים" (כה, ה). ורש"י חוזר על ביאור זה במקום אחר ומוסיף "אמר להם, שעתיד הקדוש ברוך הוא לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם. הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו טס מטע מזורזים קורות בתינו ארזים, שנזדרזו להיות מוכנים בידם מקודם לכן" (כו, טו). מכאן מוכח, שעניין המשכן במדבר היה עוד קודם חטא העגל, ובנ"י נושאים את השטים כבר מיציאתם ממצרים בידיעה שהולכים לבנות משכן. לכן עלינו לבאר אחרת.


לאחר סיום בנית המקדש שלמה מתפלל אל ה'. תשובתו של ה' לתפילה מופיעה בתנ"ך פעמיים – מל"א ט, ודה"ב ז. הפתיחה לתשובת ה' שונה בין שני המקומות, ומראה לנו את הדואליות שבתכלית המקדש. במלכים: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת  הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם" (ט, ג). ובדברי הימים: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי לְבֵית זָבַח" (ז, יב). כלומר המקדש משמש להיות מקום השראת השכינה מחד, ומקום עבודת הקרבנות מאידך. יש במקדש צד רוחני ומופשט של "לשום שמי", וצד גשמי של קרבנות. 


ועלה בדעתי, לתרץ על פי יסוד זה את קושיותינו. אף רש"י מודה שמשכן-בית ה' היה מתוכנן להיות עוד קודם חטא העגל, בתור מקום השראת השכינה, מקום רוחני. זהו "מכון לשבתך" של שירת הים. זהו המקום אליו עולים בשלשת הרגלים להקביל פני שכינה. ואף את הביכורים יש להביא לבית ה', בתור מעשה סמלי כדי להודות לה' על התוצרת החקלאית. לא בתור מנחה לה', ולעת עתה אף לא בתור מתנת כהונה[2]. ניתן לראות שעוד לפני ציווי המשכן עצמו לפי רש"י, היה קיים "אהל מועד", שמטרתו היתה השראת שכינה ומקום המפגש הרוחני בין ה' לאדם. "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות לג, ז). וכך פירש שם רש"י בפירושו השני: "אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום שכינה, חבריהם אומרים להם הרי הוא באהלו של משה". אך בשלב זה המשכן נטול סממנים גשמיים. לכן אין קרבנות במשכן, ואין מושג של עבודת הקרבנות בקרבנות חובה [3] [4].


לאחר חטא העגל התחדשו הסממנים הגשמיים שבמקדש, ובראשם הקרבנות. עמ"י עדיין שקוע בתוך העבודה הגשמית לאל של המצרים, וחוטא בעגל, ולכן נצרך לתיקון בצורת עבודה גשמית, שתהיה מכוונת לה'. כך אנו מוצאים ברש"י קרבנות שבאו לכפר על חטא העגל – הפר במשיחת אהרן ובניו (רש"י שמות כט, א), הפר ביום השמיני למילואים (ויקרא ט, ב), ופרה אדומה (במדבר יט, כב). וכן מצאנו בחז"ל, שמחצית השקל המיועדת לקרבנות הציבור ניתנה גם היא ככפרה על חטא העגל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג). ואף מצאנו במדרשים שציווי הקרבנות בכללותו בא כתוצאה מחטא העגל – "שור או כשב או עז. למה אמר הקדוש ברוך הוא להקריב שור, לכפר על תבנית שור, שנאמר הסולח לכל עוניכי" (תנחומא אמור).


אמנם מצאנו עניין הקרבנות עוד קודם חטא העגל – "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ" (שמות כ, כא), אך אין כאן ציווי להקריב, אלא רק הוראה אם תרצה להקריב – כך עשה. ויתכן אף שבשלב זה התורה מתירה להקריב מחוץ למקדש. ואם כדברינו האחרונים, נוכל להבין עוד שינוי, שנעשה לאחר חטא העגל. רש"י מבאר שהלוים נבחרו לעבוד במקדש, מפני שלא חטאו בעגל (דברים י, ח). ומכאן, שעד חטא העגל, כל אחד יכול היה להקריב קרבן בביתו, ובכל בית הבכור היה הממונה על כך. משחטאו בעגל, הפך המקדש מקום הקרבת הקרבנות לכל עם ישראל. ולכן עבודת הקרבנות עברה ממסגרת המשפחה ע"י הבכורות, למסגרת העם ע"י שבט לוי.


ישנו סממן גשמי נוסף, שנוסף לאחר חטא העגל – הזהב. כך כותב רש"י: "התנדבו למשכן ויבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל" (שה"ש א, יג). כלומר קודם חטא העגל היה אמור להיות משכן פשוט – ללא זהב. רק לאחר חטא העגל, כאשר עמ"י חוטא בהגשמת האל, נכנס הזהב כחלק מעבודת התיקון הגשמית לה' במשכן. אם המשכן היה להשראת השכינה, הרי שהכלי היחידי לשם כך הוא הארון. ויתכן שהיה נעשה ארון מעץ בלבד, ללא זהב, כפי שמצאנו שעשה משה בשביל הלוחות השניים לדעת רש"י (דברים י, א).


יסוד זה בדברינו, שעניין הקרבנות אינו לכתחילה, ולא היו אמורים ישראל להצטוות עליו, נמצא כבר בדברי הנביאים. כאשר ירמיהו מוכיח את ישראל על היותם מקפידים על הקרבת הקרבנות, בעודם חוטאים בכל פשע אפשרי, אומר הוא: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח" (ז, כב). רוב הפרשנים – וביניהם הרמב"ם (מו"נ שם) נוקטים שכוונת ירמיהו, שלא ציווה ה' על הקרבנות כעניין עצמי, ועיקר העניין הוא השמיעה לקול ה'. אך האברבנאל על הפסוק מעיר, שקשה להלום פירוש זה בפשט הפסוק. הרמב"ם מביא פירוש נוסף, שבמצוות הראשונות שנצטוו בנ"י לא היה ציווי הקרבנות. אך גם על פירוש זה מקשה האברבנאל, מה משנה מספרה הסודר של מצוות הקרבנות. לכן מבאר האברבנאל, שאין כאן רק דיוק היסטורי של מתי נצטוו ישראל על הקרבנות, אלא עניין עקרוני. כאשר נתן ה' תורה בהר סיני, לא ציוום על הקרבנות. רק לאחר מכן, כאשר חטאו בעגל, "ראה ה' יתברך שרירות לבם הרע... הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם" בציווי הקרבנות. ופירוש הפסוק עולה יפה עם ביאורנו בדעת רש"י.


ומצאתי ראיה ניצחת לדבריי בדעת רש"י מפירוש רש"י לתהלים. כך מזמר דוד: "זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ " (מ, ז). וכך מפרש שם רש"י: "זבח ומנחה לא חפצת - ביום מתן תורה כענין שנאמר ועתה אם תשמע בקול ה' וגו' , וכן הוא אומר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה או זבח"[5]. חפשנו מה התחדש בציווי המשכן לאחר חטא העגל לדעת רש"י. כעת אנו רואים שהחידוש הוא בקרבנות, שהרי במתן תורה "זבח ומנחה לא חפצת", ורק לאחר חטא העגל ציווה על כך, כי העם היה צריך תיקון בעבודה גשמית לקב"ה.


(פורסם באשכולות 370 - ויקהל תשע"ו)



 





[1] מאמר לפרשת תרומה, בית המדרש הווירטואלי הר עציון.




[2] כפי שתצווה התורה בפרשת קרח, שהרי בשלב זה עוד אין העבודה בכהנים, כפי שנראה להלן.




[3] קשה על דברי, שהרי ציווה ה' על קרבן הפסח ועל זביחת בכור בהמה. אך ניתן לומר שעיקר קרבנות אלו בשביל שחיטתם, כמעשה סמלי להוכחת אפסות ע"ז, ולא בשביל עבודת הקרבן. שהרי בקרבן הפסח מצאנו "אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך אין ישראל יוצאין מכאן, עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם, שאין אלהיהם כלום" (שמ"ר בא, טז). ואף הקרבת בכור בהמה כנגד בכורות הבהמה שנהרגו במכת בכורות, ואלו נהרגו "שלא יאמרו המצרים ... קשה יראתנו שלא שלטה בה פורענות" (מכילתא דר"י, מסכתא דפסחא יג). וכך גם תירץ הרמב"ם לגבי קרבן פסח. (מו"נ שם)




[4] קושי נוסף הוא מהברית בהר סיני ששם זבחו – "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים" (שמות כד, ה). אך ניתן לבאר בשני אופנים: 1. ה' אמנם ציווה על הברית, אך משה מעצמו הורה להקריב את הקרבנות. ברית נחתמת בדם, וממילא היה צריך לשחוט לשם כך. לכן החליט משה, שמן הראוי להקריבם. 2. בפסיקתא רבתי (פסקא ה) נכתב על הקרבה זו "אין למדין מן התורה, שחידוש דבר היה על פי שעה". ואף בגמרא מופיע דעה שהיה זה ללא הפשט וניתוח (זבחים קטו ע"ב). כלומר לא היה זה קרבן רגיל, אלא הוראת שעה כחלק מהברית בהר סיני – "כורתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה וראה רש"י), שכן דרך כורתי ברית לעשותה בדם.




[5] ישנה גִרסה המוסיפה לפירוש זה, אך היא מוקשה ואינה מובנת והשמטתיה.



Shiur ID: 6981

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments:




Rav Ben-Zion Elgazi
Rav Ben-Zion Elgazi
ע 2
Rav Ben-Zion Elgazi
Rav Ben-Zion Elgazi
ע 2
מאור דוד בראל
ע K
Rav Zechariah Tubi, Rosh Kollel Rabbanut
Rav Zechariah Tubi, Rosh Kollel Rabbanut
ע K
Rav Zechariah Tubi, Rosh Kollel Rabbanut
Rav Zechariah Tubi, Rosh Kollel Rabbanut
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
ר' יאיר בכר
ע K