Yeshivat Kerem B'Yavneh

נשיאת כפיים לזר

BackBack to Main Page

By: ר' משה יעקב גמליאל

מאמר עיון הלכתי (זמן קיץ תשע"ה)


בעל נודע ביהודה מביא דיון בין שני לומדים, שעסקו בפירוש "מגן אברהם" לשלחן ערוך.


רמ"א מביא בהגהותיו לשלחן ערוך (או"ח קכח) את תמיהת ר"י, בעל התוספות, על דבריו של ר' יוסי:[1] "מימי לא עברתי על דברי חברי; יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן – אני עולה". בעלי התוספות מבינים מתוך לשון ר' יוסי, שהדבר כרוך באיסור; ובכל זאת "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה – שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל".


בעל "מגן אברהם" מביא בקצרה דיון של רמ"א עצמו בשאלה זו, האומר שאמנם מבואר בגמרא[2] שזר הנושא כפיו עובר בעשה, ומציע שהאיסור הוא על הזר העולה בפני עצמו, ואילו ר' יוסי מתייחס לעליה לדוכן עם אחרים, כהנים. מתוך כך חוקר בעל מג"א מנין לנו חילוק כזה; תירוץ אפשרי שהוא מציע משקף את לשון התוספות, "מה איסור יש ... אם לא משום ברכה לבטלה": "דאיסור עשה היינו[3] מה שמזכיר השם לבטלה[4] בברכה".


אחרי תירוצים אחרים – ביניהם הוא אומר שאולי לא אמר ר' יוסי דבר, וחזר לאחוריו בלי לברך – מוצע ב"מגן אברהם" תירוץ נוסף, המבוסס על שיטתו ההלכתית של ר' יוסי: ר' יוסי סובר "נשים סומכות רשות", ואם כן הדעת נותנת ש"רשות לזר לישא כפיו" – והסוגיא האוסרת זאת היא אליבא דר' יהודה, האומר שאין הנשים סומכות. זו היא תמיהתו של ר"י בתוספות, מפני מה לא עשה ר' יוסי כדבריו, ועלה לדוכן![5]


הסבר זה מסתבר בסוגיה, דוקא מפני שראינו עד כמה נמנעו בעלי התוספות מלסמוך על הרשות לנשים לסמוך – וביחוד במקום שהדבר כרוך בברכה, כמו שראינו באריכות. ר"י תמה על ר' יוסי, איזה איסור יש בזה, ומבין שהאיסור הוא אכן הברכה – אותו החשש שבעבורו פקפקו הראשונים בהיתר קיום המצוות על ידי הפטורים מהן.


כאן אנו מגיעים לוויכוח בין שני הלומדים, שבתשובות "נודע ביהודה". על הלשון "דאיסור עשה היינו מה שמזכיר את השם לבטלה בברכה", נחלקו "אם כונת המג"א על הברכה שלפני נשיאת כפים דהיינו אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה, או כונתו על ברכת הכהנים גופייהו, שמזכיר את השם בברכה שמברכין לישראל, דהיינו יברכך ה', יאר ה', ישא ה' וגו'".


הוא מסביר, שנראה היה להם מלשון התוספות – ואולי אף מלשון מגן-אברהם – שהאיסור הוא בברכת המצוות, אלא שהיה הדבר תמוה בעיניהם, "איך אפשר שאין איסור בברכת כהנים לזר מצד עצם ברכת כהנים", שהרי הגמרא במנחות (יח ע"ב) דורשת שחמש עשרה עבודות נמסרו לבני אהרן, וביניהן "נשיאות כפים", במקדש וגם מחוצה לו. מכאן הם מסיקים, שעבודות אלו אסורות לזרים.


"ואני אומר שאין כאן ריח קושיא"; רק מיעוט מפורש – כמו שאנו מוצאים בסוגיות – אוסר על הזרים לעשות עבודות אלו ופוסל את מעשיהם, ואין הגמרא אומרת אלא שהעבודה נמסרה לאהרן ובניו, והם נצטוו בה.


הוא חוזר על מסקנת מג"א, "מצוה בבני אהרן ולזרים רשות", אבל מקשה עליה מכיוון אחר: בתוספות בזבחים[6] אנו מוצאים "מ'והקריבו בני אהרן' דרשינן 'מקבלה ואילך מצות כהונה', מיהו עדיפא משני – לאו גמור, מ'וזר לא יקרב'"; מכאן, שמצות כהונה היא איסור לזרים, גם אם איננה "לאו גמור". הוא אומר שקושיה זו היא קושיה על קושית התוספות, מה האיסור לזרים, כי ממנה משמע שאין האיסור בברכה שאינה צריכה, ומצד הזכרת השם שבה, אלא בנשיאות כפים לברכה, ומצד העבודה שבה. כאן, שאין הוכחה בסוגיה שהיא הולכת בשיטת ר' יהודה ולא בשיטת ר' יוסי, לא יועיל גם הסבר מג"א.


עתה נִגש בעל "נודע ביהודה" להכריע בין שתי השיטות. הוא מקדים ושואל, אם תירוץ מג"א נועד ליישב את שיטת רמ"א – המחלקת בין יחיד לרבים – או שהוא תירוץ העומד בפני עצמו. הוא מסביר שאם האיסור הוא בברכת המצוה, הרי שבעיה זו תיפתר כאשר יברכו כהנים אחרים והוא ישמע את ברכתם; אם האיסור הוא בפסוקי הברכה, אין בכך תועלת – שהרי הוא יצטרך לברך בעצמו. הוא אומר כמה פעמים, שלדעתו ברור שהאיסור הוא בעצם הברכה לקהל, וזו נחשבת ברכה לבטלה. אף שדבר זה נראה מחודש, אין הוא תמוה כל כך: הרי גם ברכות המצוות, שבח הן, ולא נאסרה אמירתן שלא לצורך אלא מפני שהן נאמרות בתורת ברכה המחויבת; אם כן, גם ברכת כהנים יכולה להיאסר כאשר היא נאמרת בתורת ברכה המחויבת.[7]


ביאור מחודד ופשוט מציע ריעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (או"ח קכח). הוא מקדים תמיהה על לשון התוספות, "אם לא משום ברכה לבטלה" – וכי מילתא זוטרתא היא, לעבור על איסור "את ה"א תירא" בהזכרת שמו?[8] מאידך, בלשון ברכת הכהנים עצמה – איזה איסור אנו מוצאים, וכל ישראל קוראים אותה דבר יום ביומו? הוא מתרץ חדא בחברתה: הרי ברור שלא יברך ר' יוסי ברכה לבטלה, שאז מתוך שעובר ומברך קבע את המצוה בחיוב ועשאה בכוונת מצוה, ויעבור באיסור נשיאת כפים של זר; ואם לא יברך ר' יוסי ברכה לבטלה, והרי הוא כקורא בתורה – תמיהה רבה תמה ר"י בתוספות, מה איסור יש.


מצאנו, אם כן, שלש שיטות באיסור המעשי שבנשיאת כפים לזר: שיטת "נודע ביהודה", שהאיסור הוא כבר באמירת הברכה בתורת חיוב, וזו נקראת ברכה לבטלה; שיטת ריעב"ץ, שהאיסור הוא הברכה על המצוה יחד עם איסור נשיאת כפים לזר; והתירוץ המסיים את דברי מגן אברהם, לפיו מדובר שוב במחלוקת ר' יוסי ור' יהודה, אם נשים סומכות רשות. כך או כך, העקרון שקבע "מגן אברהם" מוסכם הוא: דינם של זרים בברכת כהנים כדינם של הנשים בסמיכה ובמ"ע שהז"ג.


(פורסם באשכולות 339 - פרשת נשא תשע"ה)



 





[1] שבת קיח ע"ב. ראיתי פעם דבר חריף על מאמר זה, שעל כך מסיים ר' יוסי ואומר "מימי לא אמרתי דבר", מברכת כהנים, "וחזרתי לאחורי" בלי לברך.




[2] כתובות כד ע"א. לשון הגמרא "נשיאות כפים דאיסור עשה".




[3] ע' מחצית השקל, שזהו דלא כפירוש רש"י שם, שהוא מיעוט: "'כה תברכו' – אתם ולא זרים".




[4] מפרשי מג"א (פמ"ג בקיצור ומחצה"ש באריכות) דנו כאן במקור איסור ברכה לבטלה וחומרתו. ואינו ענין לכאן.




[5] כשלעצמי אני מוצא מקום לפרש, שלא זו בלבד שדברים אלו מיושבים בלשונו של ר' יוסי, דבריו של ר' יוסי אף מתבהרים כמין חומר: הרי זה היה דברו של ר' יוסי, "מימי לא עברתי על דברי חברי"! ואם על בקשת חבריו לעלות לדוכן יסכים, מן האיסור – לדעתם – לקיים מצוות אלה, לא יחשוש? ואם הרשות לפרש, אפרש דבריו כך: אף שדעתי לעצמי שזר נושא כפיו רשות, "מימי לא עברתי על דברי חברי", ש"יודע אני בעצמי שאיני כהן"; אם יתירו לי ו"יאמרו לי חברי עלה לדוכן" – מיד "אני עולה", כמו שרצוני לעשות, לברך את ישראל באהבה.


לשון זו אנו מוצאים אצל ר' מאיר בהקשר כזה (שבת קלד ע"א, ובגליון הש"ס שם מקשר רעק"א בין שתי האמירות): כאשר ר' מאיר חושש לעשות כדבריו, תלמידיו אומרים לו "דבריך יבטלו בחייך?", והוא עונה להם "מימי לא מלאני לבי לעבור על דברי חבירי".


הנה מקום אתי, ואפרש סוגיה שלישית בה מופיעה לשון זו. בעירובין (כא ע"א) אנו מוצאים שר' עקיבא החמיר על עצמו בנטילת ידים אף בספק סכנה (כך מפרשים בעלי התוספות, ומכאן ראיה לשיטתם שמותר להחמיר על עצמו); הוא נוקט "מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי". הלשון "דעת חברי" תמוהה ביחס לנטילת ידים, שהיא תקנה עתיקה; ואני אמרתי בחפזי, שלא לנטילת ידים כיון ר"ע מלותיו, אלא לסוגית בבא מציעא (סב ע"ב): "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים: אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב; דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חבירך". והרי לשון ר' עקיבא כחוזרת על דברי בן פטורא, ולא עשה ר"ע כדבריו.


בסוגיית ע"ז (כז ע"ב), שם מופיע ביטוי זה בפי ר' ישמעאל על בן אחיו שיצאה נשמתו בטהרה, יש לדון – אף שדרשות הפסוקים הן נקודת המוצא של האמור שם, ברור בסוגיה ובמפרשיה שמדובר בהכרעת חכמים, ואולי חכמי אותו הדור – בדומה למעשה בר' אבא המובא בירושלמי (שביעית ד, ב וסנהדרין ג, ה) והביאוהו הראשונים בסוגיה (תוספות שם ואחרים; מלבד גרסאות שונות יש ויכוח מה נלמד מהסיפור, אבל ברור שר' אבא לא ידע את הכרעת חכמי דורו).




[6] זבחים טז ע"א, תוד"ה היכן. בגמרא הביטוי "היכן" איננו מופיע לגבי זר, אבל בהגהות שיטה מקובצת [א] הוא נמצא; גם הנוסח "וזר לא יקרב" הוא משיטה מקובצת [יט], ואילו בתוספות הנדפסים "וכל זר".




[7] יתכן גם, שהביטוי "ברכה לבטלה" הוא ביטוי מושאל, וכוונתו לאיסור נשיא"כ ע"י זר, שהוא ברכה בלא מצוה.




[8] כמובן, יש להשיב שאיסור זה איננו עצמי, ולכן תוספות רואים אותו כטפל.




 

Shiur ID: 6400

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments:




Rav Gavriel Saraf <br> Rosh HaYeshiva
Rav Gavriel Saraf
Rosh HaYeshiva
ע 2
Rav Gavriel Saraf <br> Rosh HaYeshiva
Rav Gavriel Saraf
Rosh HaYeshiva
ע 2
Rav Gavriel Saraf <br> Rosh HaYeshiva
Rav Gavriel Saraf
Rosh HaYeshiva
ע 2
Rav Gavriel Saraf <br> Rosh HaYeshiva
Rav Gavriel Saraf
Rosh HaYeshiva
ע 2
Rav Gavriel Saraf <br> Rosh HaYeshiva
Rav Gavriel Saraf
Rosh HaYeshiva
ע 2
Rav Gavriel Saraf <br> Rosh HaYeshiva
Rav Gavriel Saraf
Rosh HaYeshiva
ע 2
Rav Efraim Rubinstein
Rav Efraim Rubinstein
ע 2