Yeshivat Kerem B'Yavneh

The Day's Power

BackBack to Main Page

By: Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva

ליום העצמאות

Acrobat Download the Shiur


א. לאומיות ישראלית
זה למעלה מיובל שנים שאנו חוגגים את יום העצמאות, ועדיין רבים שואלים "לשמחה זו מה עושה". יום זה היה צריך להביע את עצמאותנו המדינית ובטחון חיינו, אך העצמאות והבטחון מאתנו והלאה. עדיין אנו נתונים למתקפות טרור, חששות מלחמה ובעיות קיומיות כבדורות עברו, בזמן היותנו בגלות. מהו א"כ יחודו של יום זה?
שרשו של הויכוח הוא במבט על הענין הלאומי. השאלה היסודית היא ראשית הכל, האם קיים מושג לאומיות בהשקפת עולמה של היהדות, שהרי אפשר שעיקר תוכנה של היהדות הוא בחיבור עם אלקים ע"י קיום תורה ומצות, ללא קשר להשתייכות הלאומית ואפשר ליהודי להיות נתין עם אחר, לקיים כל מצות התורה, ולא נגרע ממנו דבר.
על השקפה כזאת כתב הרב גלזנר, מגדולי רבני הונגריה, כאשר פרץ ויכוח בין היהודים שם במפקד האוכלוסין, כיצד לרשום בסעיף הלאום, יהודי או הונגרי. וכה אמר, "דעתי איפוא, שההצהרה על השתייכות לדת ישראל, ויחד עם זה לאומיות הונגרית, גרמנית או סלאוית, כמוה ככפירה גמורה, ואיסורה בגדר יהרג ואל יעבור".
אחד מנכדי בעל החידושי הרי"ם מספר, שבשבת הראשונה אחרי שהניפו הפולנים את הדגל הלאומי שלהם לאות מרד, בשנת תרכ"ג, נכנס הרי"ם לבית מדרשו, וטרם נטל את הכוס לתוך ידיו, נאנח אנחה עמוקה ואמר: חוששני פן חלילה יהא קטרוג בשמים על עם ישראל. אנו רואים איך אומה כפולנים מוסרת נפשה בשביל שחרורה ושחרור ארצה מיד זרים, ואנו – מה  אנחנו עושים?
אלא שגם אם נקבל שקיימת לאומיות ישראלית, עדין נטוש הויכוח על מהותה של לאומיות זו.
יש שטענו שמבחינה לאומית אין הבדל בינינו לשאר העמים, ודרישתנו למדינה יהודית אינה שונה משאיפות כל עם לעצמאות וביטוי לאומי. אלא שאנו התייחדנו בדבר נוסף – תורה מסיני. מושג הלאומיות, אף בישראל, הינו מושג חילוני, המשותף לכל בני תרבות, ואנו איננו שונים בזה משאר העמים.
אך היו גדולי ישראל שראו במושג לאומיות דבר שונה. אין זה אותו מושג המקובל בין העמים, אלא דבר יחודי שיש בו תוכן אלוקי, שאיננו מצטמצם רק במושגים של עם וארץ. ולא זו בלבד, אלא שכל יחודו של עם ישראל - על מושג הלאומיות הוא מבוסס. "כי אין השי"ת מייחד שמו על הפרטי, כי הפרטי בלא הצרוף הכללי, אינו תכליתי כלל".
וכך טען הרב קוק זצ"ל כבר בצעירותו, כשהתוכח עם הרב מרדכי אליסברג בדבר הלאומיות הישראלית. כשהרב אליסברג טען שהלאומיות הישראלית צריכה להיות לאומיות טבעית כראוי ומוכרח לכל אדם לאהוב את אומתו ולהדבק בה. ולעומת זאת טען הרב קוק שהלאומיות הישראלית היא במהותה מיוחדת בתכן קדושתה העליונה והיא שייכת לצורה המיוחדת של ישראל הקשורה באחדות של ישראל, אורייתא וקב"ה. ובתגובה אמר לו הרב אליסברג: רב דזיימל, עם כבוד תורתו יהיו להבא ענינים גדולים בארץ ישראל.
פעמים רבות חזר הרב קוק זצ"ל בכתביו על יסוד זה. "מה שאנו דורשים בשבחה של כנס"י בכלל, היא על דבר הסגולה האלקית הנמצאת בנשמת האומה בכללה, ומצדם של יחידי הסגולה אין אנו מוצאים הבדל בין עם ולשון".
והחרה החזיק אחריו בנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, שאמר שטעות היא לחשוב "כאילו מהותנו המיוחדת שייכת היא לאישינו היחידים ולא לצבוריותנו השלמה, תחת אשר באמת כל עיקרה של התיחדותנו הישראלית היא בהבדלה שבין ישראל לעמים, אשר בחר בנו מכל העמים, הבדיל אותנו מן העמים להיות לו לעם, יצר לו עם זו לסיפור תהלתו, ושם לו עם עולם".
וכך גם בפי תלמידו המבהק של הרב קוק, הרב חרל"פ זצ"ל:
שונה ונבדלת היא לאומיות ישראל מלאומיות שאר העמים. עם ישראל החי וקיים אך ורק על מושגו הכביר בנצחיות עתידו, חש ומרגיש כי אך החיים האלקיים, החיים הנצחיים, הם החיים המקוריים שלו, לא יוכל בשום אופן להסתפק במגמות חמריות וזמניות, היא נדרש דוקא למגמות רוחניות, שנצחיותן קיימת לעד ולעולמי עולמים, ולרומם ע"י זה את המגמות החמריות והזמניות, שתהיינה המעבר למגמות האלהיות וכו'.
הרעיון הלאומי בישראל, הוא הרעיון היותר נאצל והיותר מקיף ורחב אצלנו. בלי הכרת הלאומיות שלנו, לא היינו זוכים לשום מצוה כללית או פרטית, כי כל יסוד קיום המצוות הוא מצד ההתקשרות עם כלל ישראל, וכל מה שאנו מקיימים הוא בשם כל ישראל.
ולזאת אחרי שיצאנו ממצרים והיינו לעם, רק אז נתקרבנו להר סיני לקבל את התורה מן השמים, ועתיד העולם להכיר שכל פרט ופרט ממצות ה' בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, מוכרח להתקיים מצד הצורה הלאומית, וכשם שהכל מודים ומבינים שכל תביעתנו לכל א"י קשורה עם הענין הלאומי שלנו וכו', כן יהיה ניכר ומובן לכל היחס המוכרח שיש לכל פרט מהמצוות לגדלות לאומיותנו. ויותר ממה שאי אפשר לנו להיות עם בהעדר אחת ממצות ה' – יותר מזה אין שום תקומה לשום מצוה מבלעדי היותנו לעם, וכל מה שנזדכך ונתרומם יותר, נתקרב ביותר לקיים הכל מצד הצורה הלאומית, מרום פסגת אחדותם של ישראל.
ומפני זה הרגש הלאומי בישראל וארצו הוא מקורי ונצחי, וכל ההרגשים הלאומיים שאצל שאר העמים, אינם אלא חיקוי בלבד, וגנובים הן אצלם מארץ העברים, ואינן שלהן כלל שכן כל חייהם אינם חיים של אחדות, כי אם של פירוד, "יתפרדו כל פועלי און".
מעתה יש ענין לברר מהם ביטוייה המעשיים של לאומיות מיוחדת זו.
אימרה ידועה מן הברית החדשה תבהיר את השקפתה של היהדות. "תנו לקיסר אשר לקיסר, ולאלקים אשר לאלקים". פירושה של אימרה זו היא הפרדה מוחלטת בין הדת ומדינה. אך יש לה משמעות עמוקה ויסודית ביותר. והיינו שהענין המוסרי והקשר לאלקים, איננו ענין למדינה ולחברה, אלא ליחיד בלבד. משום שאי אפשר לנהל מדינה על יסודות מוסריים. פוליטיקה, שלטון, צבא ושאר עניני המדינה, אינם יכולים להיות מושתתים על יסודות דתיים.
את אידיאל היהדות, המנוגד להשקפה זו, ניתן לראות בפסוק בס' מלכים, כאשר מלכת שבא באה לבקר את שלמה, "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה ומאכל שולחנו וכו' ועולתו אשר יעלה בית ה', ולא היה בה עוד רוח". וציין שם המלבי"ם לדברים המקבילים בס' דברי הימים, ושם נאמר "עלייתו אשר יעלה בית ה'". והיינו, גשר שהיה מחבר את בית המלך עם ביהמ"ק, ודבר זה שהמלך מחובר עם אלקים, לא ראתה מעולם, "ולא היה עוד רוח" מרוב התפעלות.
משמעותו של חיבור זה הוא, שאין תחום חברתי או מדיני שאיננו מובסס על צדק ומוסר. יחידים בעלי מדרגה מוסרית יש גם אצל אומה"ע, אך זהו ענין אישי. חיים מוסריים ליחיד אינם קשים ומסובכים כמו הנהגת אומה. והרי זו היתה טענת הנוצרים מקדמת דנא, שמוסריותם של היהודית נובעת מכך שאין להם צורך להנהיג מדינה. ורק בהיותם יחידים יכולים הם להיות בעלי מוסר גבוה. אך א"א לנהל חברה ומדינה, יחסים בינלאומיים, מלחמות וכדו', ולהתחשב בעקרונות מוסריים.
ואברהם צוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור דרך ה', לעשות צדקה ומשפט, לא רק בחיי היחיד, אלא כעם, וכעם אנו שואפים להראות שגם מדינה יכולה לשמור דרך ה', ובזה מתייחדת לאומיותנו, שכעם אנו חפצים להגשים את האידיאל האלקי, מבלי להפקיע אף לא תחום אחד מעניני המדינה, מהקשר שלו לאלקים.
"ישנם בעולם חסידים, פילוסופים, אנשי קדש ואנשי אלקים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כי אם עפ"י המגמה של האידיאה האלקית העליונה בעולם, כי אם ישראל".
ולשם כך אין די בדרשות והטפות, אלא יש צורך בהגשמה ובדוגמא מעשית, וע"כ יש צורך לעם ישראל במדינה שבה יוכל להגשים את דרכו כעם, כדי להוות דוגמא ומופת בחיי העמים, שהתביעות המוסריות שמציגה התורה, אפשריים הלכה למעשה, לא רק בחיי היחידים, דבר שהוא פשוט ומובן אף לשאר העמים, אלא גם בחיי האומה.
למילואה של שאיפה זו, צריך דוקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית. ברום התרבות האנושית, עם חכם ונבון וגוי גדול, והאידאה האלוקית מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת שלא רק חכמים מצוינים, חסידים נזירים ואנשי קדש, חייים באור האידאה האלוקית. כי אם גם עמים שלמים מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והישוב המדיני. עמים שלמים הכוללים בתוכם את כל שדרות האנושיות השונות. מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה וכו' ועד לפלטריון לכל פלגותיו, אפילו ביותר נמוך ומגושם מזה.
עם ישראל צריך להיות חפשי על אדמתו, כשהשלטון בידיו, והוא מסדר את חייו הלאומיים עפ"י הענין המיוחד שבו. מכאן החשיבות הגדולה של המשפט העברי, הבא להשתית את יחסי החברה, לא עפ"י מוסכמות אנושיות, המתאימות לכל עם ולשון, כדי שלא לבא למצב שאיש את רעהו חיים בלעו, אלא עפ"י הענין האלוקי דוקא. מה שאי אפשר היה להעשות בלא מדינה וכל מכשיריה ומדינה זו חייבת להיות דוקא בא"י.
אלא שמגמה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, וכבר אמר בעל חובת הלבבות "כל מה שירבה הישוב תיקון, ירבה השכל חרבן", והעיסוק בעניני החומר והצורה לעולם מתנגדים הם זה לזה.
“ולפי"ז ישוב העוה"ז והקדושה ביראת השם ואהבתו ומדות יפות ומועילות ועבודת אמת, לא יכונו יחד, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (סוף סדר קדשים) "שבשעה שהם (זקני התורה) מזקינים ונחלשים ויפסד גופם, תרבה חכמתם ויתחזק שכלם ויוסיפו שלמות". וכ"כ חובה"ל "כל זמן שהוסיפה הארץ ישוב, הוסיף השכל חרבן". אמנם באמת אין דבר זה לכלל מוחלט, ואין זה תכלית השלמות, שאי אפשר לומר כלל שענין הגוף וישוב העולם יהיה בעצמו ענין רע, שהרי לעתיד לבא יעמוד הגוף בתחית המתים, ואם היו עניני החומר חסרון מוחלט, איך יהיה זה תכלית נכבד”.
וזוהי המעלה המיוחדת שבארץ ישראל, ששם אין חשש שירבה השכל חרבן בעיסוק החמרי, וכ"כ החתם סופר: ר' ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויים, שהעבודה גופא מצוה משום ישוב א"י, ולהוציא פירותיה הקדושים, וע"ז צוותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה גורן השעורים הלילו, משום מצוה, וכאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, ה"נ לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפי' שאר אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצוה, אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה בין אומה"ע, וכל שירבה הישוב תיקון ירבה השכל חרבן, מודה ר' ישמעאל לר' שמעון בר יוחאי"."התכלית המבוקשת היא, שהגוף יתעלה ויתקרב אל הנשמה, ולא יהיה בהם שום ניגוד ולא יהיו בבחינות דו פרצופין – הנשמה מושכת לכאן והגוף לכאן. ולדרגה זו אי אפשר לזכות זולת בארץ ישראל".
וזו מעלתה של הארץ, "שיעלו בה ישראל לעבודה רמה כל כך, עד שכל מה שיתוסיף להם ברכה בעניני העולם, כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ה' באמת, ולתכלית זו אמרה תורתנו הקדושה תמיד עניני היעודים על טובות העולם הזה, אעפ"י שהן נבזות ופחותות אצל כל בר דעת מצד עצמם, אבל באמת הכל מיוסד על זה הסוד הגדול, שאין פחיתות כלל לשלמות החומר, אדרבא, מעלה היא, אלא שע"י חלישות השכל תהיה במקרה שבה לענין רע, אבל כשתהיה קדושת השכל ברוממות תכליתה, אז זהו תקפו וגבורתו ותפארתו, כשיהיה לו כל טוב עולמו, ועל ידו וחרץ בעניניו לגדל ולרומם עניני הקדושה העליונה למען כבוד שם ה' ית'.
ועל כן "אי אפשר לאור המלכות של ישראל להתגלות בשום ארץ בעולם, כי אם דוקא בארץ ישראל, ואף אם יתקבצו כל האומות וירצו לכונן מלכות ישראל בארץ אחרת, לא תקום ולא תהיה" וכך ביאר הרב קוק זצ"ל מאמר חז"ל על הפסוק "מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק", גנאי הוא לחזקיהו וסיעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה, שנא' מכנף הארץ זמירות שמענו וגו'.
חזקיהו היה צדיק גמור ועיקר מחשבתו היתה רק בענין תורה ועבודת ה'. ואדרבא, ישוב הארץ ירד בימיו בגלל שקידתו בתורה. "והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ושית יהיה". מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.
"אבל רצון ה' היה, שאעפ"י שזהו בודאי דרך מקודש, ואשרי האיש אשר בתורת ה' חפצו באופן כזה עד שישליך עסקי הארץ אחרי גוו, אבל ישוב א"י היא בעצמה דבר קדוש ונשגב, והצלחת ישראל בא"י גורמת טובה גדולה לכל העולם וכו' וזהו ענין "מכנף הארץ", שעם שטבע הארץ להיות מושבה בשפל, מ"מ ארץ ישראל ע"י קדושתה פרחה לעילא, ומוסיפה כח בגבורה של מעשה ע"י ברכתה".
חזקיהו הבין שהנס הגדול שהיה בהצלת ישראל מחיילותיו של סנחריב, לא באו רק להציל את ישראל, שלצורך זה אפשר היה לגרום לסנחריב לעזוב את הארץ, אלא שעיקר הישועה היתה שע"י מיתתם של חיילות סנחריב, מצאו העם שלל רב, וענינו העוה"ז לא נחשבו בעיני חזקיהו סיבה מספקת כדי לומר שירה, ואמנם שבח גדול הוא לצדיק זה שעניני העוה"ז היו פחותים בעיניו, ומ"מ אין זה ראוי להיות משיח, שהמשיח תפקידו לרומם את הכל, ואילו חזקיהו לא הבין שא"י איננה ארץ חמרית אלא בעלת כנפים המסוגלות להתרומם ולומר שירה.
וזה היה חטאם של המרגלים, שאף הם לא השכילו להבין ענינה של הארץ ותכליתם של ישראל בא"י, והעדיפו להמשיך בחיי המדבר, שאינם מחייבים התמודדות עם העולם החמרי.
ונאמר בתנא דבי אליהו "לשמור את דרך" – זו דרך ארץ. "עץ החיים" – מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנא' "עץ חיים היא למחזיקים בה", וכתב ע"ז ר' עקיבא יוסף שלזינגר: וצריך ביאור, איזה דרך ארץ מכוון בזה, ולפי המבואר בילקוט "כי נגרשו מן הארץ, זו א"י, אפשר לומר שקמ"ל לאפוקי מן דעת המרגלים אשר מאסו הארץ, ואמרו תורה מוקדם לא"י, ע"כ ביקשו שלא להכנס לא"י, כי אם להיות נשאר במדבר, ללמוד תורה מפי משה רבנו ע"ה, שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, ע"כ בא לומר לנו כי דרך ארץ וכו' זה הדרך המביא לארץ, הוא מוקדם לתורה, כמו שכתוב בספרו: מלמד שישיבת א"י מכריע את כל התורה.


ב. חורבן הלאומיות
"מפני חטאינו גלינו מארצנו", דבר זה יודע כל תינוק של בית רבן. אך השאלה היא מדוע דוקא עונש כזה, ומדוע אי אפשר היה להענישם בעודם על אדמתם.
אנו מבינים שכשהקב"ה מעניש, אין זה רק סטירת לחי על מנת להכאיב, ובודאי לא מתוך רגשות נקמה. אלא יש בזה ענין של תיקון, וא"כ השאלה, על איזה חטא בא דוקא עונש הגלות ובמה מתקנת הגלות את הקלקול. והתשובה היא, שדוקא בענין היסודי של הגשמת לאומיות ישראלית במדינה יהודית, נכשלנו. בכל תקופת הבית הראשון והשני, לא השכלנו לנהל מדינה המגשימה את חזון הנביאים. חסידים וצדיקים היו, אך השלטון וסדרי החברה היו רחוקים מצדקה ומשפט. די לקרא את דברי הנביאים על המלכים והכהנים כדי להווכח בזה. וכיון שלא עמדנו במשימה, נדחתה המגמה העליונה הזאת לתקופה מאוחרת יותר. ולעת עתה אין עוד דרישה להגשמת האידיאל הגדול של מדינה המבטאת בכל דרכיה אידיאה אלוקית. מעתה הדרישה היא רק רוממותם של היחידים, שזה כאמור משימה פשוטה יותר. ע"כ יעדה ההשגחה האלקית את הגלות, והפקיעה מן האומה את העיסוק בעניני חומר כלליים. תפקיד הגלות הוא לפרק את המסגרות הלאומיות והחברה המדינית, ולהפוך את האומה לקהילות ומשפחות, ובזה הרחיקה את היעד הנשגב של הקמת מדינה יהודית.
מהלך זה של שבירת האומה נעשה בעיקר ע"י הרס האומה וחרבן הארץ, שני יסודות הבונים את המסגרת הלאומית.
הארץ, שהיא הבסיס לקיומה של האומה, חרבה. "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה".  וכך היתה הארץ עד לימינו. כך כתב כומר שעלה לרגל בשנת תרל"ד: רכבנו על פני השפלה שזהרה בגוון ירוק בהיר של ראשית האביב, וכו' אבל היכן התושבים? שפלה פוריה זו העשויה לכלכל אוכלוסיה עצומה, שוממה כמעט לחלוטין. שנים שלשה כפרים זעירים עלובים, לא יותר וכו' מדי יום ביומו למדנו את הלקח שנכפה עלינו כאן, שדברי הנבואה הקדומים נתגשמו בלשונם, "הארץ הנשמה מאין יושב.
חרבן האומה נעשה בשני מישורים. הפיזור החצוני וההרס הפנימי.
הפזור החצוני הוא הרס הריקמה החברתית של האומה."והפיצך ה' אלקיך מקצה הארץ ועד קצה הארץ"האומה מנופצת לרסיסים ומפוזרת בין שבעים אומות, ומאומה הפכנו ליחידים.
אך יש גם מישור שני, והוא החרבן הפנימי. הפחד, הפאסיביות, חוסר המוטיבציה לפעילות לאומית, והחשש מפני האומות. מציאות זו נתנה מקום לספרות ההשכלה להתגדר בה. ברשעות או בטעות הוצג הדבר כאילו זו היא צורתה של היהדות. ולא היא. זוהי מציאות שיעדה ההשגחה העליונה לאומה כדי שהאומה תפסיק לעסוק בענינים כללים, בהעדר מכשירים לאומיים, ותסתגר ותתרכז בבנין הפרטים, תעסוק רק בעניני רוח, ותעבור תהליך של ניקוי והטהרות, עד שתוכשר השעה, נקום מתרדמת החורף הארוכה, ונחדש את הממלכתיות היהודית ביתר הצלחה.
"השביתה הארוכה של עסקי מדיניות וסכסוכיהם, השקיטה לתקופות ארוכות את רוח הכללי, עד שכנס"י במובנה הלאומי היה לה די זמן ודי נסיון להעמיק יפה בחשבון עולמה וכו', גרמה לה אותה השביתה לכנס"י, שהמוסר האלקי הטבעי לה, החל לאט לאט לשוב לחדור לתוך נקודת עצמיותה. הכוחות האלקיים הנרדמים בקרבה שבו לתחיה וכו'".
בזה יובן מאמר חז"ל מפורסם במס' כתובות, שג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל, אחת שלא יעלו בחומה (יחד ביד חזקה – רש"י). ואחת שלא ימרדו באומה"ע וכו', ומסיימת שם הגמ' בדברים חריפים "אמר להם הקב"ה: אם אתם מקיימים את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות או כאיילות השדה", ודבר זה נלמד מהפסוק בשיר השירים "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
מקור זה שימש אסמכתא לכל מתנגדי התנועה הציונית בדורות האחרונים. אלא שרבים דחו את המשתמע ממאמר זה, כאילו יש איסור לעלות לארץ, שהרי לא יתכן שהקב"ה ישביע את ישראל לא לקיים מצוה מרכזית כ"כ, והרי הכלל הוא שא"א להשביע על דבר שאנו מושבעים עליו מסיני, וכבר כתב הפתחי תשובה שכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, הסכימו עם דברי הרמב"ן שמצות העליה לארץ קיימת על כל יחיד, ואף בזמן הגלות.
אלא שמאמר זה לא בא להורות הלכה למעשה. כשחז"ל אומרים שהקב"ה השביע את ישראל, אין לזה תוקף הלכתי, אלא זוהי תכנית אלקית המתקיימת לא כהלכה וכצווי אלוקי, אלא כתהליך מכוון עפ"י מגמה אלקית. כשהקב"ה משביע את ישראל לא למרוד באומות ולא לעלות כחומה, פירושו של דבר שההשגחה העליונה מסובבת את המציאות כך, שישראל יחיו באוירה כזאת שאיננה מאפשרת להם לעלות לארץ, הן משום חורבנה, הן מפאת פיזורם, חוסר יכולתם להתקבץ ולהתאחד לפעולה כזאת, והן משום אוירת הפחד והחולשה המעשית ורפיון כוחות הנפש והתנגדות האומות.
כדוגמא לכך הביא הרב צבי יהודה קוק זצ"ל את  אגרתו של בעל האור שמח, איש הלכה, שכתב באגרת תמיכה לקרן היסוד "אמנם כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסן רמו ניתן צו אשר א"י תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות, וברשיון המלכים קמה מצות ישוב א"י ששקולה כנגד כל המצות שבתורה למקומה. ומצוה על כל איש לסייע כפי יכולתו לקיים מצוה זו.
לא כתב בעל האור שמח שעד עתה היה איסור לעלות לא"י, אלא שהיה פחד מהשבועות, ועתה סר הפחד.
פרשנות זו כמעט מפורשת בדברי הרמב"ם, וכך כתב באגרת תימן, "ולפי שידע שלמה ע"ה שהאומה הזאת באורך זמן גלותה, תפצר להתנועע בלא עתה הראויה, ויאבדו בשביל זה, ויבואו עליהם צרות, הזהירם מלעשות זה, והשביע האומה על דרך משל, ואמר השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
אין השבועה הוראה מעשית, אלא "על דרך משל", אילוצים אלקיים, כדי שלא נקדים להתעורר לשוב ארצה, לפני בוא זמן התיקון והשאלה היא: כיצד נדע שאכן הגיע העת, החטא תוקן, ושוב הותר לנו לחזור לארצנו ולהגשים את מאווינו הלאומיים.


ג. סימני הגאולה
חז"ל מסרו לנו סימנים על זה. סימנים אלו אינם שייכים לאיסור חישוב הקץ, אלא נובעים הם מהבנת המטרה של הגלות וסימניה.
אם מטרת הגלות היתה לשבור את גופנו ורוחנו הלאומי, כדי שנתרכז בהווייתנו הפרטית, הרי שכאשר המציאות משתנה, יש בזה הוראה מגבוה שאכן הגיע העת.
מטרת הגלות היתה כאמור למנוע מן האומה לעלות לא"י לפני הזמן, וע"כ סימניה של הגלות היו, הפיזור של האומה, חולשתה, רפיון הרוח וכוחות הנפש והתנגדות אומה"ע.  ומאידך, חורבנה המוחלט של הארץ, שאיננה יכולה לקבל את בניה. והנה משתנית המציאות בתכלית. הארץ מתעוררת מתרדמתה ומשוממותה ומתחילה לתת פירות. ישראל מתנערים בכל מקומות פזוריהם, הרגש הלאומי מתעורר, וישראל מתחילים להתקבץ, מתמלאים עוז וגבורה, ואומה"ע מסכימים עמהם – כל אלו אותות מן השמים שאכן נתמלאה הסאה והגיע זמנה של כנס"י לקום מעפרה. וזהו שמסרו לנו חז"ל: ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנא' "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". וכ' שם המהרש"א: לפי שכל זמן שאין ישראל על אדמתם, אין הארץ נותנת פירותיה כדרכה, אבל כשתחזור ליתן פירותיה, זהו קץ מגולה, שקרב לבא זמן הגאולה שיחזרו ישראל על אדמתן.
וכך קבעו אנשי כנה"ג בסדר התפילה, ברכת קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים. ואמרו בגמ' ומה ראו לומר קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים, דכתיב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא". (אלמא קיבוץ גלויות בעת ברכת השנים היא –ר ש"י).
וכתב הרמב"ן ענינו שיצוה להרים לשאת פרים כאשר יקרב קץ ישראל לשוב טרם בואם.
וכל זה מורה על שייכותה של הארץ לישראל בלבד, ואף כשגלו מעליה, לא נתנה פירותיה לעם זר, וכהבטחת הכתוב "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה", ונאמר ע"ז בתו"כ: זו מדה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים, הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנא' ושממו עליה אויביכם היושבים בה, שאף האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת.
כ"כ הרמב"ן שם: היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
ובסגנון מליצי כתב הרמב"ן דברים דומים בתפילתו שנשא על חרבות ירושלים:
דימיתיך הורתי ליולדת שמת בנה בחיקה,
והחלב בשדיה למכאובים, ותיניק את גורי הכלבים,
ואם כל זה מאסו בך עוגבים, ושממו עליך אויבים,
ובמרחקים יזכרוך, ויתפארו בעיר הקדושה לאמר לנו נתנה למורשה,
וכאשר יבואו אליך ומצאו כל מחמדי עין, יברחו כמפני אויב ורודף אין,
ורבה העזובה בקרב הארץ השמנה והרחבה,
כי הם אינם הגונים לך, וגם את אינך ראויה להם וכו'.


קיבוץ גלויות וא"י נותנת פירות, אלו סימנים מעשיים וגלויים, שדרכם נדע שהגיע לקיצו עידן הגלות. שכן אלו הם שני היסודות שעליהם בנויה האומה – עם מאוחד בארצו. הגלות הרסה אותם, ועתה משנבנו מחדש, אות היא לתחיית האומה. וכדי שלא נטעה בהגדרת קיבוץ גלויות נתנו לנו גדולי ישראל סימנים ברורים. "ואין ספק כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה" "ואצלי כבר ברור שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד אדמת הקדש בסך ק"ל משפחות שתהיה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך". ובספר קול התור מספר ששאלו את הגר"א איך יפתרו את הבעיות הרבות והקשות שבסידור הישוב. "אחרי עיון רב בשאלה זו ענה לנו רבנו, אם יהיה אפשר להעביר לא"י ס' ריבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זאת מיד, כי מספר זה של ששים ריבוא כוחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים, ואז תשתלם הגאולה מיד". וכך חזר על חשיבות מספר זה כמה פעמים שם.
וכ"כ הרב קוק זצ"ל, על ההלכה שכשרואים ששים ריבוא בארץ ישראל יש לברך "ברוך חכם הרזים", "והאוכלוסיה שתהיה לא בארץ הגלות, כי אם בא"י, ובמספר הראוי, ששים ריבוא, תהיה תחילת צמיחת קרן לבית יעקב, ובה הננו בטוחים שתהיה נאמנה עפ"י רוח ה' אשר עלינו, להקים עדות ליעקב ותורה לשום בישראל, להיות לעם לפני ה' והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו".
ובאמת מקור הדברים הוא במדרש חז"ל, עה"פ "וענתה שמה כימי נעוריה" – "מה יציאתם ממצרים בס' ריבוא וכניסתן לארץ בס' ריבוא, כן לימות המשיח בששים ריבוא".
וכבר נתפרסמו הדברים, שבשנת תש"ח, כשהוכרזה המדינה היהודית, היו בה עפ"י דו"ח ועדת החקירה של האו"ם שש מאות עשרים וחמש אלף יהודים.וזאת לאחר ששלשים שנה לפני כן, בשנת תרע"ח, זמן הכרזת בלפור, היו בארץ חמישים ושש אלף יהודים בלבד.
יש שהעירו שמקור המספר ששים ריבוא הוא ביציאת מצרים, ושם היו ששים ריבוא גברים מבני עשרים ומעלה, ואילו בשנת תש"ח היתה האוכלוסיה הכללית ששים ריבוא. אמנם בהקדמה לזהר בראשית כתב שאין הקב"ה נכנס לירושלים של מעלה עד שאוכלוסיה של ישראל תכנס לירושלים של מטה, והגמ' בברכות אומרת שאין אוכלוסיה פחות מס' ריבוא. ואוכלוסיה אין משמעה דוקא גברים מבני עשרים.
אלא שהרב כשר בספרו התקופה הגדולה כתב, שלפי מפקד האוכלוסיה הרשמי בישראל, אכן היו בשנת תשכ"ז, בזמן שחרור ירושלים, שש מאות ושבעים אלף גברים יהודים למעלה מעשרים שנה.
ועל השאלה, האם תתכן גאולה בלא תשובה, כבר דנו חז"ל בדבר, וחלקו בזה תנאים ואמוראים במס' סנהדרין: אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים (אם כל ישראל חוזרין בתשובה יבוא הגואל, ואם לא, לא יבוא – רש"י). ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו (דיין לישראל צער הגלות, דאפי' בלא תשובה נגאלין – רש"י), ומביאה שם הגמ' מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע. שר' אליעזר אמר אם ישראל עושין תשובה  נגאלין, ור' יהושע אמר לו: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה וחוזרין למוטב. והביאו ראיות לשיטתם, ולבסוף מסיימת הגמ' "ושתק ר' אליעזר, ואמר ר' אבא אין לך קץ מגולה מזה שנא' ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". וכתב הרמב"ן שהעיקר כדברי ר' יהושע,   שנצחו לר' אליעזר ששתק. וכ"כ בפ' האזינו שהבטחת הגאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה, והיא מובטחת לבא עכ"פ. וכן מורים סדר הפסוקים בפ' נצבים ובס' יחזקאל, "ואמר ר' יוחנן אמר הקב"ה לישראל, אעפ"י שנתתי קצבה לקץ, בין עושין תשובה ובין אין עושין, בעונתה היא באה, ואם עושין תשובה אפי' יום אחד אני מביא אותה שלא בעונתה, הוי "היום אם בקולו תשמעון".
ואף שר' יהושע הזכיר ג"כ בדבריו תשובה, כבר ביאר המהרש"א שכוונתו לתשובה שאינה רצונית, אלא מתוך הצרות שיבואו עליהם. ולא תהיה זו תשובה שלמה, ומבוארים הדברים בס' אורות התשובה, שזהו החילוק בין תשובה "עד ה'" לתשובה "אל ה'" המזכרים בפרשת נצבים, שתהיה בתחילה תשובה שלא לשמה ורק אח"כ תהיה תשובה לשמה. ואלו דברי התוס' במס' שבת, שאף שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה,
"וכל עיקרה של ברית אבות, שאיננו פוסק אפי' כשתמה כבר זכות אבות, הוא בא מצד כח הסגולה, ובעקבות משיחא מתגבר ביותר כח הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות". וזהו שאמר הכתוב "לא למענכם אני עושה בית ישראל, אלא למען שמי הגדול אשר חללתם בגוים אשר באתם שמה".
וכ"כ גאון המקובלים בדורנו, רבי שלמה אלישיב
אמנם התקוה העתידה דכל חמדת ישראל, שהם כל היעודים אחרונים דימות המשיח וחיי העוה"ב, הנה הם תלויים באמת רק בברית ולא בזכות, והיא ברית אבות וישראל, והברית לא תופר לעולם וכו' מבואר שם כמעט בפירוש שהגאולה האחרונה אינה תלויה בתשובה ומעשים טובים כלל, והיא בטוחה עכ"פ וכו' והרי לנו מכל זה כי הגאולה העתידה אינה תלויה בזכות ומעשים כלל".
ודברים נמרצים כתב האור החיים "ואומרו ואם לא מצאה ידו די השיב, פי' אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל, שהיא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז ויצא בשנת היובל ושב לאחוזתו, כי הקץ ישנו אפי' יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו", והאריך בזה הרד"ק בפירושו לס' ישעיהו, ושם כתב ענין מחודש, "כי רוב ישראל ישובו בתשובה אחרי שיראו סימני הגאולה". הרי שסימני הגאולה הנזכרים למעשה יבואו לפני חזרתם של ישראל בתשובה.
"והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק ע"ד מלכות שמים, ע"ד הטוב האלקי המוחלט, מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה, הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלקי הכללי. אבל עכשיו שוב קרואים אנו לגשמה בחיים – זהו דבר התחיה, אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון".
מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ-ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחית האומה תתעורר לבא. השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות, שמוכרחת להולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטיה כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם.


ד. תוקפו של יום
וכאן הגענו לברור ענינו של היום הזה. אין זה רק ענין לעצמאות מדינית ובטחון, אלא שביום זה עברנו את המחסום המבדיל בין גלות לגאולה. עדין רחוקה הדרך, אך אנו מעברו השני של המתרס. תמה תקופת הגלות ואנו צועדים בדרך הגאולה. הותר לנו מן השמים לחזור לממלכתיות וללאומיות הישראלית, שוב אין אנו דוחקים את הקץ, לא עולים בחומה ולא מורדים באומות. ומעתה יש לנו. היכולת להקים מדינה, להשליט בה משטר וסדרי חברה כנדרש מאתנו מפי הגבורה. שוב יכולים אנו לחבר את הקיסר עם אלקים ולבנות עלייה אשר תעלה בית ה'. גם אם רחוקים אנו עדין מן הפסגה, מ"מ המניעות ששמה בפנינו ההשגחה במשך אלפים שנה, סרו. הכוחות שנצברו בתוכיותנו משך הגלות הארוכה יתעוררו, וסוף סוף נבוא אל חפצנו – הקמת מדינה יהודית שתגשים את האידיאל האלקי בחיי האומה, לעיני כל העמים.
על הערך המרכזי של קיבוץ גלויות בא"י, עוד לפני התגשמות החזון הרוחני, ועל הפיכתה של א"י ללב האומה, ותפסת תפיסת המקום החשובה של מדינה יהודית כמקום המאחד את כלל ישראל, עמד בעל אם הבנים שמחה, וז"ל:
ונראה לי להוסיף על דבריו הקדושים. ולבאר איך יגרום הקיבוץ שיהיה נעשה תחילה בארץ ישראל, אף בלי בנין בית המקדש, למעט פיזור הגליות. אף דאי אפשר בתחילה לקבץ את כל האומה בכללה בארץ ישראל. עד שנזכה שהארץ תתפשט עורה לאסוף עליה את כל בניה. כמו שאמרו ז"ל. שארץ ישראל דומה לצבי כידוע, ועל כרחך ישארו עוד ישראל בארצות הגוים עד עת בא דברו לקבץ בתוכה כלל כל ישראל. וכמו שכתב הרמב"ן על דברי ישעיה שאמר "נאם ה' אלקים מקבץ נדחי ישראל. עוד אקבץ עליו לנקבציו" – פירוש. שמתחילה יקבץ רבים מנדחי ישראל ולא כולם, ואחר מלחמות גוג אמר "עוד אקבץ עליו לנקבציו". שיתקבלו שנית על הנקבצים שנקבצו כבר. נראה לי, דבזה שיעשה קיבוץ ישראל בתוככי ירושלים וארץ ישראל, יהיה נעשה ע"י זה מרכז כללי לישראל בכלל, עד שאפילו אלו שישארו בגולה יהיו עיניהם ולבם שם, ויהיו אגודים וקשורים בכל נימי נשמותיהם למרכז הכללי שנתיסד בארץ ישראל, עד שזה יהיה מאחד ומאגד אותם יחד אף בגולה, ולא יהיה פיזורם נחשב לפיזור כלל, כי כולנו אגודים ומאוחדים יחד למרכז אשר בארץ ישראל. משא"כ עתה, שה פזורה ישראל, וכשה אובד בין העמים. ואין לאף אחד שותפות עם חבירו ישראל. והמה כאברים המדולדלים בכל מקומות מושבותיהם מבלי איגוד ואיחוד עם הפרט, וכל שכן עם הכלל. על כן, הוא פיזור באמת ובתכלית  הרע, רחמנא ליצלן, כי כולנו ממש הפקר כדגי הים, כמו שראינו בשנים הקשות האחרונות – שכל פחות וגרוע כפר ידו בנו, ועשה עמנו מה שלבו חפץ מהשפלות והרציחות מבלי גבול ומבלי שום קבלת אחריות על מעשיו שעשה עמנו. כי אין לבן בליעל הזה למי לתת דין וחשבון על מעשיו שעושה עמנו. משא"כ אם נייסד בעזר ה' מרכז כללי בארץ ישראל. ותתרומם קרנינו בכבוד נגד כל עמי הארץ. ונחשב לאומה יקרה וחשובה בכלל. וכדאיתא במדרש (שיר השירים) על פסוק "הבו לה' משפחות עמים, הבו לה' כבוד ועוז" – כשתהיו מביאין אותן לא תביאו דרך בזיון אלא בכבוד ועוז, ועיי"ש. אז, אף הפרט שישאר בגולה – לא יהיה הפקר מבלי אחריות. כי כל הרוצה לעשות איזה דבר חמס בנו, ידע שיהיה מי שיבקש ממנו דין וחשבון על מעשיו, ויקבל אחריות על פעולותיו, על כן יהיה בשב ואל תעשה, ולא יעשה דבר שאינו הגון עמנו. נמצא, דע"י הקיבוץ שיהיה נעשה בארץ, נצא מתכלית הרע אף בגולה, וזה אמת וברור. וגם יגרום קיבוץ לבבות כל ישראל אף בגולה, ויהיה שלום בינינו ונשיג האחרית והתקוה הטובה לבוא על ידה לגאולה שלימה בב"א.
"אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המונה האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול".]

 


זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו!

Shiur ID: 4373

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments:




Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע K
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
E
Rav Avraham Rivlin
Rav Avraham Rivlin
E
Rav Mordechai Greenberg <br> Nasi Hayeshiva
Rav Mordechai Greenberg
Nasi Hayeshiva
ע 2 P
Rav Aharon Friedman <br> Rosh HaYeshiva
Rav Aharon Friedman
Rosh HaYeshiva
ע 2 P
Rav Zion Luz
Rav Zion Luz
ע K
Rav Avraham Rivlin
Rav Avraham Rivlin
ע K