Yeshivat Kerem B'Yavneh

הכוונה המהפכת

BackBack to Main Page

By: Rav Yishai Buchris

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם)

מאמר לפרשת כי תבא (זמן אלול תשס"ב)

פרשתנו פותחת בפרשת הביכורים, ובפרשת ביעור מעשרות.


בקטע זה מובאות שתי אמירות. בפרשת הביכורים (דברים כו', ה') נאמר- "וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך, ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב וכו' ". בפרשת וידוי מעשרות מובא- "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו, ואמרת לפני ה' אלוקיך, בערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה, ככל מצותך אשר ציויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי ..." (פס' יב'-יד').


מעיון בפסוקים עולה, שנותן המעשרות מתהדר בקיום מצות ה' במלואה, וכל פרטי המצוה נעשו על ידו כהוגן, ומתוך כך מתקשים אנו בהגדרת אמירה הזו על ידי חז"ל, "וידוי מעשרות", מה ראו על ככה, להגדיר התפארות זו כוידוי.


והנה, הרמב"ם (בפרק יא' מהל' מעשר שני הלכה א'-ב') כותב: "מצות עשה להתוודות לפני ה', אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר, ואין מתוודין וידוי זה אלא אחר השנה, שמפרישין בה מעשר עני שנאמר 'כי תכלה לעשר ואמרת לפני ה' אלוקיך בערתי הקודש מן הבית' ".


גם הרמב"ם שלשונו זהב נוקט את הביטוי "וידוי מעשר".


וכאמור לעיל, צ"ע – מה פשרו של וידוי זה? הרי הנותן כלל לא חטא? ואדרבה, בדבריו, מתפאר הוא שעשה ככל אשר נצטוה?


במשנה במסכת סוטה דף מז': מובא: "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשרות". ולפ"ז – י"ל שוידוי מעשר משמעו הודאת מעשרות, ולא במשמעות של וידוי על חטא כלומר אמירת מעשרות, ובלשונינו הודעת מעשרות. אלא שהשאלה רק מתעצמת – שכן לפ"ז מדוע חז"ל נקטו לשון "וידוי מעשרות", ולא כדמשמע מלשון המשנה "הודאת מעשרות"?


ועוד, מה שייך לומר "להתוודות לפני ה' " אם המשמעת היא הודייה?


וע"כ שבביטוי "וידוי מעשר" גלומה כוונה פנימית וכפי שיתבאר.


כמו כן, צ"ע, מדוע ישנו הבדל בין פרשת הביכורים הקרויה "מקרא ביכורים" לבין פרשתינו הקרויה "וידוי מעשר"? ועוד צ"ע – הרי דווקא בפרשת הביכורים מזוכרים פסוקים שכל עניינם הוא הודאה לה', וא"כ הביטוי "וידוי" במשמעות של הודיה שייך יותר במקרא ביכורים ולא בפרשת המעשרות?


להלן נביא מספר ביאורים בענין פשרו של וידוי המעשרות:


הספורנו בפרשתינו פס' יג' מבאר: " 'בערתי הקודש מן הבית' – בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות, כאומרו 'ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם' (יחזקאל כ', כ') וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו ז"ל. 'וגם נתתיו ללוי' – טעם 'גם' כטעם 'אף על פי', כמו 'גם הייתי הלילה לאיש, וגם ילדתי בנים' (רות א', יב') יאמר אם כן: מודה אני כי גדול עווני, שגרמתי לבער הקודש מן הבית, ואע"פ שנתתיו ללוי וזולתו במצותך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה, הראויה לעווני".


על פי פירושו של הספורנו – מובן השימוש בביטוי "וידוי מעשרות" שכך אנו מתוודים על סילוק תפקיד העבודה מן הבכורות אשר נגרם כתוצאה מחטא העגל, ואשר בעטיו הועברה העבודה אל הלויים.


ומכיוון שהמצב לא תוקן – הרי שאף אנו שייכים במימד מסויים לחטא זה. רעיון זה מבטא גם את רעיון ההתרחקות מן האידיאל של חיבור הקודש אל החול.


ואולם – ב"משנה ראשונה" על מסכת מעשר שני פרק ה' מביא לדחות את פירוש הספורנו וז"ל: "מ"ש תוספות יום טוב בשם ר"ע ספורנו, שהוידוי היא שהוצרכנו לבער לבלתי תת אותם לבכורות וכו', לא נהירא, דהא תרומה לבדה, אינו חייב להתוודות ואינה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות, כדתנן פ"ב דביכורים מ"ב ואי משום בכורות הרי תרומה עיקר בזה שהכהנים נכנסו תחתיהם אלא הוידוי הוא למי שהשהה המתנות אצלו ולא הפרישן, או הפרישן ולא נתנם לבעליהן מיד, ומעשר שני וביכורים שלא העלן לבית הבחירה, והלכך תרומות, שהם לכהנים, לא שכיח דמשהי להו משום תקלה, ויכול ליתנם לכהן מיד בלא טורח, אבל מעשר, שמותר לזרים, אינו בהול ליתנו מיד, וכ"ש מעשר שני וביכורים שא"א לו להעלותן מיד. ואשכחן, שהתורה לא דברה אלא במידי דשכיח ...".


אלא – שגישה זו של הפרשנים המחפשת את ה"חטא" כדי להצדיק את הלשון "וידוי מעשרות" צ"ע, שכן בדברים הנאמרים על ידו, לא מזוכר כלל עניינו של וידוי!


המלבי"ם מבחין בין מקרא ביכורים לבין וידוי מעשרות, וז"ל: " 'ואמרת'- מה שלא נאמר 'וענית' כמו בביכורים, מפני כי אם להטעים, שבשביל שמקרא ביכורים נאמר רק בלשון הקודש, אבל וידוי מעשר נלמד ממה שלא נאמר 'וענית ואמרת' שנאמר בכל לשון, ולפי הטעם שבמקום שיבוא שאלת מה זאת יאמר בפתיחת הדברים לשון עניה, לכן כאן שלא היה שם מעשה קודם הוידוי כי הביעור היה קודם יום טוב והוידוי ביום טוב, לא בא לשון עניה. ובאמת, כי לשון עניה לא יבא רק בדברים שיבואו להישמע בפרסום, ולכן יכונה בשם מקרא ביכורים, שבא לפרסם שלא בחרבם ירשו ארץ כנ"ל. ומאמר המעשרות, הוא רק לפני ה', א. שיאמר איך התנהג בענין המעשרות. ב. תפילה שיברך ה' את ישראל ואת האדמה, וכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצות ה', והן שעשה כמצות ה', נקרא בשם וידוי, שעניינו דברים הנאמרים בלחש לפני מלך המשפט, כי אם עבר על מצות ה', אם ישמיע לאחרים, הלא אמרו חז"ל 'חציף עלי מאן דמפרסם חטאיה', ואם כשעשה כמצות ה' אם ישמיע – הרי הוא כמתיהר וגם שיבא לדבר שקרים מפני הבושה".


והר"י אברבנאל כתב טעם לענין הוידוי – "מפני שהמעשרות הם דברים שבממון ואין לו תובעים והאדם עלול ליכשל בהם, לכן ציוה ה' על הוידוי, מפני כשידע האדם שמחוייב לומר בבית ה' מהתנהגותו במעשרות- יזהר שלא יהיה דובר שקרים נגד ה'…" .


מלבד חיפוש החטא בענין וידוי המעשרות, מעלה האברבנאל בפירושו בפרשת כי תבוא שאלה נוספת וז"ל: "מה הוצרך לספר בו כל המעשים אשר עשה ואשר לא עשה, כי כאשר יעשה האדם מצוה כהוגן מה צורך שיתהלל האדם בפיו, על מה שעשה. ואם היה צורך בוידוי הזה למה לא ציוה עליו בפרשת "ראה אנוכי", כשציוה על המעשר- שמה יצוה על הוידוי, כמו שכאן במצות הביכורים ציוה על ההגדה שיעשה המגיד בהבאתם, לא שיצוה שם על המצוה וכאן יצוה על הוידוי"?


ועי' בזה באורך בדברי האברבנאל על אתר.


ועוד יש להקשות – מדברי המדרשים של חז"ל על פרשת וידוי מעשרות, מתבאר, שכל אמירה, שנאמרת בוידוי זה כוללת עניינים רבים. וז"ל הספרי בפרשת "כי תבוא": " 'בערתי הקודש מן הבית' - זה מעשר שני ונטע רבעי. 'וגם נתתיו ללוי' – זה תרומה ותרומת מעשר. 'לגר ליתום ולאלמנה' – זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה אע"פ שאין מעכבים את הוידוי. 'מן הבית' זו חלה. ד"א 'מן הבית' – כיוון שהפרשתו מן הבית אין אתה נזקק לכל דבר. 'ככל מצותך' – שאם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתוודות. 'אשר ציויתני' – לא נתתיו למי שאינו ראוי. 'לא עברתי ממצותיך' – לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. 'ולא שכחתי' – לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. 'לא אכלתי באוני ממנו' – הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתוודות. 'ולא בערתי ממנו בטמא' – בין שהוא טמא ואני טהור, או הוא טהור ואני טמא. 'ולא נתתי ממנו למת' – לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, דברי ר"א ...".


והנה מבואר שחז"ל דרשו הרבה פרטי דינים על הפסוקים המפורטים בפרשת וידוי מעשרות – וצ"ע למה לי כולי האי? והרי גם פסוקי התורה עצמם מפורטים למדי ומה הצורך להתוודות על כל פרטי הפרטים הנ"ל, והרי בפשטות היה מספיק לכאורה לומר שהביא את מעשרותיו כראוי?


ובגמ' מסכת סוטא דף מז': - מח'. מובא: "יוחנן כהן גדול העביר הודיית מעשר" – והקשו בגמ' וז"ל: "מאי טעמא? אמר ר' יוסי בר' חנינא לפי שאין נותנין אותו כתיקונו, דרחמנא אמר דיהבי ללווים ואנן קא יהבינן לכהנים".


והיינו – שעזרא העניש את הלויים שלא רצו לעלות לארץ ישראל ותיקן לתת את המעשרות לכהנים . (שהרי הם גם לויים).


והכסף משנה מבאר שתיקן לתת גם לכהנים.


ועכ"פ צ"ע – וכי בגלל שלא נותנים את המעשרות כתיקונם ומצרפים גם את הכהנים למעשרות – ביטל יוחנן כה"ג מצוה מדאוריתא של וידוי מעשרות? ואע"פ שיש כוח לחכמים לעקור מצוה מן התורה בשב ואל תעשה – עדיין יש לברר מדוע הוצרך לכך?


במדרש רבה פרשת כי תשא מובא עה"פ בשמות לא', יח': "ויתן אל משה ככלותו", וז"ל: "כך פתח ר' תנחומא בר אבא (דניאל ט', ז') 'לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים' מהו כן? אמר ר' נחמיה: אפילו בשעה שאנו עושין את הצדקה מביטים אנו מעשים שלנו ויש לנו בושת פנים, אין לנו שעה שאנו באין בזרוע, אלא בשעה שאנו מוציאים את מעשרותינו, שנאמר (דברים כו', יב') 'כי תכלה לעשר' מה כתיב בסוף (שם, טו') 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים'. אמר ר' אלכסנדרי גדול כוחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה "השקיפה" לשון צער הוא כמה דאת אמר (שמות יד', כד') 'וישקף ה' אל מחנה מצרים' וכן בסדום שנאמר (בראשית יט', כח') 'וישקף ה' על פני סדום'. חוץ מזו, אמר ר' אלכסנדר גדול כוחן של מוציאי מעשרות שהם הופכים דבר ארורה לברכה, שנאמר 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך'. אמר ר' נחמיה אפילו בשעה שאנו מביטים במעשינו יש לנו בושת פנים, כיצד הוא הדבר?


אלא בנוהג שבעולם אדם נותן שדהו לאריסות והוא נותן זרע ונותן פעולה, והוא חולק עמו בשוה, אבל הקב"ה ישתבח שמו ויתעלה זכרו אינו כן, אלא העולם וכל אשר בו שלו, כמה דאת אמר (תהילים כד', א') "לה' הארץ ומלואה", הארץ שלו, הפירות שלו, והוא מוריד גשמים, ומפריח טללים כדי לגדלם, והוא משמרם, והוא עושה כל דבר, אמר להם הקב"ה לא אמרתי לך שתתן לי אלא אחד מעשרה מעשר...".


הדרשן הנ"ל התקשה בפירוש הפסוק "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים", והעלה שפסוק זה קשור לענייני המעשרות. ומשמיענו, שעל אף שאנו עושין את הצדקה – יש לנו בושת פנים. ואפשר שכוונתו שבושת הפנים נובעת מאיכות הנתינה, זמן הנתינה, כמות הנתינה וכיו"ב.


עכ"פ המדרש מתייחס גם למילה "השקיפה", שהיא היא המהפכת קללה לברכה. ועי' בנצי"ב מוולוז'ין שפירש "שהמביא ביכורים מתפאר במעשיו שעשה הכל על צד היותר טוב, על כן בא לבקש רחמי שמים שיברך את ישראל והאדמה. ובאמת אין לאדם להיות בטוח במעשיו שתהיה תפילתו מש"ה ראויה להישמע, דבלי ספק עוד יש איזה פגימות. על כן קבע הכתוב נוסח התפילה בלשון "השקיפה ממעון קדשך". פי' השקפה לרעה ... על כן "השקיפה עלינו מן השמים וברך" ולא תקפיד ברחמיך על איזה שגיאה ...".


עדיין קשה קושית האברבנאל – מדוע נמצאת פרשת וידוי מעשרות בסמוך לפרשת מקרא ביכורים ולא במקומה – בפרשת ראה שם נצטוינו על עצם מצות המעשרות?


הרמב"ן מבאר שהטעם לכך הוא- כדי שנערוך השוואה בין מקרא ביכורים לבין וידוי מעשרות, ונעמוד על ההבדל ביניהם. ומשום כך סמכו פרשה אחת לחברתה.


ביכורים – היינו נתינת הפרי הראשון. מעמד הבאת הביכורים מתואר בחז"ל בססגוניות רבה, וכך שנינו במשנה במסכת ביכורים פ"ג משנה ב'-ד': "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר (ירמיהו לא', ה') 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוקינו'.


הקרובים מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועיטרו את ביכוריהם. הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: 'אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום'. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית – אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה, ודיברו הלויים בשיר: 'ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי' (תהילים ל', ב')".


ססגוניות זו מאפיינת את כל הטקס של הבאת הביכורים, ולשם המחשה – יש לדמות את נתינת הביכורים לזוג שנישא, ונותן מתנה לשדכן אשר שידך בין בני הזוג. מתנה זו נועדה להכיר טובה לשדכן, אך ברור הוא, שהשידוך הוא בין בני הזוג.


וכך בביכורים – אומר מביא הביכורים תודה להקב"ה על שנתן לו את האדמה, ובכך איפשר לו לעבדה ולנוטעה ולהוציא פירותיה.


לעומת ססגוניות זו, נתינת המעשרות ניתנת מתוך הרגשה אחרת לגמרי. במתן המעשרות אין נתינה מדגמית בלבד אלא אחוזים רבים מהיבול צריכים להינתן לכהן, ללוי, לעני. לכן הקושי בנתינה גדול, ולא זו בלבד, אלא שההרגשה הפשוטה שהנתינה היא עבור הכהן הלוי וכו' לצרכיו האישיים, מה שאין כן בנתינת הביכורים שמובאת לבית המקדש, התחושה היא, שזה ניתן כביכול לקב"ה. משום כך לפני נתינת המעשרות, יש להפנים בתוכנו שבעצם כל התבואה הינה של השי"ת.


ודווקא התפיסה שהכל ניתן לי מאת השי"ת – היא המכשירה את הנתינה, ומאפשרת את נתינת המעשרות כראוי.


לאור זאת יובן המינוח "וידוי מעשרות" בנידוננו שכן – הנוסח של "בערתי הקודש מן הבית וגם נתתי ללוי לגר ליתום ולאלמנה וכו' ", מעיד על הצהרת הנותן שקיים את כל חובותיו ונתן מעשר ראשון, שני, עני וכו' . אך הנתינה לבד אינה מספיקה שהרי הנתינה זוקקת כוונה, רעיון, ועל חסרון כוונה זו אנו אומרים "וידוי מעשרות".


כאשר הנתינה נעשית רק "ע"פ הספר" – היא חסרה את ה"נשמה" של המצוה ומעידה על חסרון גדול. התפיסה של "אמור לי מה חובתי ואעשנה", היא גופה ההצדקה לביטוי "וידוי מעשרות".


לאור זאת תובן הנהגתו של יוחנן כהן גדול שהעביר את הודיית המעשר – שכן מכיוון שנעשה שינוי ואין נותנים את המעשרות כתיקונם – שוב אין זה "לפי הספר", וממילא אין לומר וידוי מעשרות.


ונסיים בדברי הרב קוק באורות התשובה וז"ל: "כשם שצריכים להעלות את המידות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המידות והמחשבות הקטנות, אע"פ שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שורשן, ולהאירן באור של גדולה. וכשם שמועילים לעולם כולו בעליית המידות והמחשבות הנפולות, כך ויותר מועילים ומטיבים לעולם ע"י העלאתן של המידות והמחשבות הקטנות כשעולות לאורה גדולה. ומידה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה, והיא התשובה הגמורה שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי התשובה".


ומבואר – שתיקון המחשבה, הכוונה, יכול לרומם גם את המעשים הטובים שאדם עושה לדרגה הגבוהה ביותר.


ובאורות התשובה פרק יד' אות ח' מביא הרב זצ"ל: "כל עצבון בא מפני החטא, והתשובה מאירה את הנשמה ומהפכת את העיצבון לשמחה. העיצבון הכללי שבעולם מקורו הוא בזוהמת הכלל הנמצא בחללו של עולם, מחטאת הרבים והיחידים, ומחטאת הארץ הכמוסה שיצאה לפועל בחטאת האדם, שצדיקים יסודי עולם, ומשיח ביחוד, שבים בתשובה על מהות חטא זה ומהפכים אותה לשמחה".


ומבואר – שתשובת הצדיקים אינה רק על חטאים, אלא הם מעלים את הדברים הקטנים לגדלות אין קץ, וזאת ע"י תיקון הכוונה, וע"כ הם מהפכים את העצב לשמחה.


ובנידוננו – הכוונה הטובה הופכת וידוי מעשרות למקרא מעשרות. והשימוש בביטוי "וידוי" מלמדנו שיש כאן דבר נסתר, שכן מלבד האמירה על ביצוע הנתינה כהלכתה – בולטות חסרונם של הכוונה, הפנימיות, הרוח והרעיון הפנימי של המצוה. ולכן – מביא המעשרות מתפלל "השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך" ומבקש מאת ה' עזרה להפוך את הרע לטוב, וזאת ע"י תוספת הכוונה.


וזוהי בעצם תשובת הצדיקים – שלא רק שהופכים מעשה רע למעשה טוב, אלא הופכים מעשה טוב למעשה טוב יותר.

Shiur ID: 2384

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: