^*ההלכה היא (כלים פ"א, פסחים סח ע"א רמב"ם בית הבחירה פ"ז) שטמא מת אסור להיכנס למחנה שכינה [וכל שכן מי שנטמא בטומאה היוצאת מגופו]. למחנה לויה - מותר להיכנס לטמא מת, ואסורה לנטמא בטומאה היוצאת מגופו עד שיטהר. בשיעור זה נדון בהיבטים ההלכתיים של כניסה למקום המקדש בזמננו.

א. קדושת מקום המקדש בזמן הזה

הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה הי"ד) פוסק דקדושה ראשונה לא בטלה, וירושלים קדושה גם עתה, ד"גם בשעה שהם שוממים קדושתם עליהם". אמנם קדושת א"י ומצוות התלויות בה הם מדרבנן בלבד כאשר אין רוב יושביה עליה, כי קדושת עזרא חלה רק אם רוב יושביה עליה. וכן דעת כמעט כל הראשונים, שבמקום המקדש קדושה לא זזה ממקומה.

היחיד מרבותינו הראשונים שחולק על כך להדיא הוא הראב"ד, בהשגותיו לרמב"ם בהלכות בית הבחירה שם, וז"ל: "סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו, ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י" וכו'. לדעתו ירושלים לא התקדשה ע"י עזרא, "לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם", ולכן סובר הראב"ד שעזרא קידש קדושה זמנית רק כאשר המקדש בנוי, ולא קדושת עולם.

ומפורסמים סוף דברי הראב"ד: "כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת" [הרב חיד"א כתב בפתח עינים (ב"מ פו) בשם מהרח"ו, שאליהו זכור לטוב נגלה להראב"ד, וכמו שכתב כעין זה בהלכות לולב פ"ח ה"ה "כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו"]. אמנם הרדב"ז (על הרמב"ם בהל' בית הבחירה) כתב על כך: "אם נגלה הדבר אליו בסוד ה' ליראיו, אני מאמין, אבל לא הייתי סומך על עצמי ליכנס למקדש אפילו אם היה נגלה אלי, כי הייתי אומר לא בשמים היא" (ועי' שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כו אות ו).

ואכן רוב הפוסקים ככולם סוברים כהרמב"ם שיש חיוב כרת בכניסה למקום המקדש גם בזמן הזה. וגם להראב"ד - יש שכתבו (שו"ת בנין ציון סי' ב, הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן סי' צו, ועוד) שאמנם לדעתו אין חיוב כרת, אבל איסור לאו איכא. ויש חולקים (עי' יבי"א שם).

ולכאורה מצאנו חבר להראב"ד, והוא המאירי בחידושיו למסכת שבועות (טז ע"א) שהביא את דברי הרמב"ם והראב"ד, והוסיף וכתב: "והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו", וא"כ הרי לנו עדות שנכנסים ואין חוששים לכרת ואף לא לאיסור כלל. ונאמרו שלוש דרכים כיצד להתמודד עם 'עדות' זו:

1. גם אם בתקופתו של המאירי היה מנהג כזה, נמנו וגמרו לבטלו מטעם פשוט - שמנהג זה נסמך על דעה יחידאה. וכ"כ בשו"ת בנין ציון הנ"ל.


2. ייתכן שעדות זו אינה מוסמכת, כי מבוססת על שמועה, כלשון המאירי "כפי מה ששמענו", וכנגד זה יש עדויות של בעל כפתור ופרח ועוד קדמונים, שהמנהג פשוט שלא להיכנס. וכ"כ רבינו עובדיה מברטנורא באגרת משנת רמ"ח, לפני כ-550 שנה, שאין נכנסים למקום המקדש.


3. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' א) מסתמך על דברי החזו"א (מועד סי' סז אות יב) שכתב שאין לסמוך בצורה ודאית על כתבי יד שנתגלו ונדפסו לאחר שכבר מסורים בידינו מאות שנים פסקי גדולי הראשונים, וזאת מפני שיתכן ויש טעויות שנפלו בהעתקה, והרי כתבים אלו לא היו למראה עיניהם של גדולי הדורות, שהגיהו ברבות השנים את הספרים מכל מכשול. והנה ספרי רבינו המאירי התגלה ונדפס לפני פחות ממאתים שנה (בסביבות שנת ה'ר'), ויתכן מאד שהשתרבבה שם טעות ונשמטה תיבת "לא", וצ"ל "המנהג פשוט לא ליכנס שם לפי מה ששמענו". והיינו שאחר שהציע השיטות כותב שהמנהג כהרמב"ם. ולפ"ז נפל פיתא בבירא.

לכן נקטו כל הפוסקים כדעת הרמב"ם וסיעתו שמקום המקדש עומד בקדושתו.

ב. כניסת כהנים למחנה שכינה

בזמן הזה כולנו כידוע טמאי מתים, ויש לשאול האם כהנים שנזהרו שלא להטמא למת, אחר שנטהרו מטומאה היוצאת מגופם - יוכלו להיכנס למחנה שכינה? בשו"ת חת"ס (יו"ד ח"ב סי' שמ) כתב שקשה להזהר מטומאת פתחים וזיזים (עי' שו"ע יו"ד סי' שעא), ולפ"ז יש לחשוש שהכהנים אף הם טמאי מת.

ואמנם במציאות ימינו רחוק לומר שהכהנים מוחזקים כטמאי מת מהטעם הנ"ל, כי הבניינים מנותקים זה מזה וקל להיזהר בזה. אך יש כמה נימוקים אחרים: א. גם הכהנים נולדים בבית חולים, ויש שם נפלים או מתים המטמאים. ב. הרמ"א ביו"ד (שסט, א) הביא מחלוקת אם כהנים אסורים ליטמא בחרב שנטמא במת, וסיים שנהגו להקל ולא להזהר בזה. כלומר שנוגעים במתכות שנגעו במת. ולפ"ז גם הכהנים טמאי מתים וצריכים אפר פרה. ג. שיטת הרמב"ם שגם בגדי המת שהיו על גופו בשעת פטירתו מטמאים טומאת שבעה וטעונים אפר פרה, ובזה ודאי לא שמים לב ליזהר.

אם כן סתמא דמילתא שכולנו טמאי מתים, ואסור להיכנס למחנה שכינה אפילו אחר טבילה.

ג. כניסה למחנה לויה

עתה נדון בגבולות הר הבית, כדי לברר היכן מסתיים 'מחנה שכינה' ומתחיל 'מחנה לויה', המותר בכניסה לאחר טבילה.

במשנה כלים (א, ו-ט) נמנו עשר קדושות, ומבואר שעד פתח העזרה - היינו שער ניקנור - הוא מחנה לויה, ומשם פנימה הוא מחנה שכינה ויש בו חיוב כרת מדאורייתא לטמא מת. במשנה במסכת מדות (ב, ו) מבואר, ששטח העזרה הוא קפ"ז אמה ממזרח למערב, קל"ה אמה מצפון לדרום. עזרת נשים - שטח מרובע של קל"ה על קל"ה. החיל מקיף את כל שטח עזרת ישראל והיה עשר אמות. רש"י ביומא (טז ע"א) וכן הברטנורא ועוד פירשו ששטחו הוא עשר אמות, אך הרמב"ם כתב שהכוונה לגובה עשר אמות.

לסיכום: השטח הכללי הוא שמ"ב אמה (ממזרח למערב) על קנ"ה אמה (מצפון לדרום), וסימנך "קנה בֹשם".

ולפי זה מצאנו באחרונים היתרים להיכנס להר הבית בזה"ז לאחר שטבל:

1. הרדב"ז (ח"ב סי' תרצא) כתב: "כי הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק הנקרא אצלם אלסכרא", ולפי דעתו אפשר לשער את כל השטח, ובצורה ברורה נדע שבשאר השטח מותר למי שטבל מטומאת הגוף להיכנס, כי שטח זה הוא חוץ למחנה שכינה.


2. מהרי"ט (תשו' ופסקים עמ' קפד בהוצ' מכון ירושלים) מסתמך על המשנה במדות (ב, א) לגבי מדות העזרה. וכתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"ה ה"ו): "העזרה לא היתה מכוונת באמצע הר הבית, אלא רחוקה מדרום הר הבית יתר מכל הרוחות וקרובה למערב יתר מכל הרוחות, ובינה ובין הצפון יתר ממה שבינה ובין המערב, ובינה ובין המזרח יתר ממה שבינה ובין הצפון". דהיינו שהמיקום של כל העזרות בתוך מרחב הר הבית לא היה באמצע. לפ"ז יש לחלק את השטח הפנוי לשנים - 172.5 אמה, ועתה אם ניקח מהכותל הדרומי לכה"פ 170 אמה, בוודאי מחנה שכינה לא היה שם. כמו כן מהצד המזרחי עד 70 אמה - גם שם אינו מחנה שכינה (אם נוריד מהשטח הפנוי שמ"ב אמה יוצא 138, ואם נחלק ל-2 יוצא 79, אולם מהרי"ט לקח 'מקדם ביטחון' ולכן כתב 70).

אולם גדולי הדורות לאורך השנים לא רצו לסמוך על ההיתרים הנ"ל:

1. לגבי שיטת הרדב"ז - לא ברור שהסלע הזו היא אכן אבן השתיה, וא"א לסמוך על עדות זו כי לא דרך שם יהודי אלף שנה ויותר. וכ"כ מהר"ח אלפנדרי בס' מגיד מראשית (קונטרס דרך הקודש), שנפטר כ-160 שנה אחרי פטירת הרדב"ז: "והנה היום לא ידענו מציאות אבן השתיה הזאת כיצד היא עומדת, כי הגוים פיהם דיבר שוא זה אומר בכה שהיא גבוה מן הארץ ותלויה באויר וזה הפך התלמוד עד ישקיף וירא ה' משמים תגלה ותראה מלכותו עלינו". וגם הרדב"ז עצמו שם כתב כמה פקפוקים בזה. ובפרט שמדובר באיסור כרת החמור, איך נסמוך על עדות כזו שלא נחקרה כל הצורך. ועוד, שהרדב"ז סותר דברי עצמו, שבאותה תשובה זיהה את הכותל הדרומי של העזרה עם אחד הכתלים ב'מסגד אל-אקצא' ("הנקרא בנין שלמה"), וכמה אחרונים (מנחת יצחק ה, א; צי"א שם, אות סג) העירו שדבריו בזה סותרים, עיי"ש. ועוד, שבעל כפתור ופרח שקדם לרדב"ז כמאתים שנה כתב (פרק ו) שנהגו שלא להיכנס להר בשום צורה.


2. לגבי מש"כ מהרי"ט - הדברים מבוססים על שיטת הרמב"ם בפירושו למשנה מסכת מידות (שפירש שדברי המשנה הם על השטחים הפנויים), אך הרא"ש כתב להיפך, שמדובר על השטחים הבנויים, וא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו, שבכל מקום יש איסור כרת לפי הדעה החולקת.  ויש עוד קשיים בזה.

גם אם נסכים עם שיטת רדב"ז ומהרי"ט, שמותר להיכנס לשטח מסוים בהנחה שהוא 'מחנה לויה' לאחר טבילה, עדיין יש נידון נוסף לגבי אופן ההיטהרות המועיל. בציץ אליעזר שם כתב בשם ספר חזון נחום (פ"א דכלים מ"ו), שבזה"ז כולם ספק זבים, שאין יודעים להבחין בזה, וממילא לא עולה לו טהרה ע"י טבילה והערב שמש. לכן צריך שבעה נקיים (ועי' תוס' שבת טו ע"ב ד"ה ועל). [אמנם צ"ע בזה, שהרי יש חזקת כשרות. ולכאורה יש גם ספק ספיקא ע"פ המשנה (זבים ב, ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב, שאם אחד מהם שייך בו אין זו זיבה. וכן יש מקום לדון דניזיל בתר רובא שאינם זבים. וצ"ע]. ועוד, שיש חוששים למ"ד (עי' כריתות י ע"א) שמחוסר כיפורים דזב דינו כזב (כדין 'אינו ראוי לבילה'), ולא יצא הדבר מכלל מחלוקת. ולפ"ז אם חוששים לזיבה כדברי כמה ראשונים (ע"ש בצי"א), א"כ לא די בספירת ז' נקיים אלא צריך קרבן, וממילא אין שום דרך להיטהר בזמננו. ועוד, דעת רבי שמעון בתוספתא דכלים (א, יד) "כשם שאין זבין זבות נדות יולדות נכנסין להר הבית כך משכבן ומושבן כיוצא בהן", ויש שפסקו כן להלכה, או שאין כרת אבל יש עכ"פ איסור לאו (עי' רמב"ם ביאת מקדש ג, טז), וא"כ אפשר דצריך לטהר גם את הבגדים ע"י טבילה (אמנם רבים חלקו וכתבו שאין הלכה כר"ש בזה, ומש"כ הרמב"ם הכוונה שהכניס בגדי זב למחנה שכינה, אבל מידי מחלוקת לא יצאנו).

ויה"ר שנזכה במהרה לבנין בית קדשנו ותפארתנו בירושלים הבנויה, ושם נעלה ונראה בקדושה ובטהרה.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion