^*השאלה

מתקרבים אנו לימים בהם מתחילים לבער את החמץ (והאבק) מהבית, והרגילות היא לנקות את הכלים והרהיטים, והרבה פעמים משעבדים את הקטנים שירתמו ידיהם למלאכת העבודה. יצחק - אביהם של ישראל ויעקב הקטנים, הטיל על בניו לנקות את חדריהם ולצבוע את קירות הבית, ומכיוון שהוצרך לעזוב לצורך עסקיו - ביקש מראובן בנו של השכן בן ה-12 להיות שמרטף ואחראי על 'בדק הבית' ועל ילדיו. וביקש ממנו גם אם יוכל לרחוץ את מכוניתו, והכל כמובן תמורת תשלום. ראובן באמת הסכים לעסקה, ובמהלך שהותו בבית גם רחץ את המכונית. נשאלות השאלות:

• האם בכלל יש חובה לשלם לקטן (על השמרטפות ועל רחיצת המכונית)?


• לו יצויר שהיה אומר הקטן שיעבוד בחינם - האם יש חובה לשלם לו בכל זאת?


• כאשר סוכם על מחיר עם הקטן - האם ניתן להוזיל את המחיר לשכר פחות שבפועלים?

א. כיצד יש היתכנות לעסקה עם קטן?

גרסינן בגמרא (סנהדרין סח ע"ב)

אמר רבה: קטן אינו מוליד, שנאמר "ואם אין לאיש גואל", וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, ואמר רחמנא: "איש", איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין ואם לאו. קטן - אי אתה צריך לחזור עליו, בידוע שאין לו גואלין.

אדם שגזל גר קטן ואח"כ הקטן נפטר, ברירא הוא שאין לו יורשים והכסף ילך לכהנים. כתבו התוס' (ד"ה קטן) מכאן שיש מציאות מדאורייתא שלגר יש בעלות על רכוש ממוני. ושאלו, כיצד יתכן שיהיה לו רכוש מהתורה הרי אינו בר דעת ואינו יכול לקנות? וכתבו שאין ניתן לומר שזכה לו אדם אחר, משום שדין זכיה הוא מדרבנן.

וכתבו התוס' שבמעשה ידיו במלאכתו ושכר טורחו הווי מדאורייתא - דהיינו שכאשר הקטן עובד ומקבל את שכרו, הרי שהכסף בבעלותו מדאורייתא.

אך איכא לברורי כיצד הדבר פועל? הרי כל התחייבות לקטן שאינה יוצאת מתחת ידו של המתחייב, אין הקטן אינו זוכה אלא ע"י זכייה (שו"ע רמג, יט),^[1] וזכיה היא מדרבנן לפי התוס', והתוס' עצמם אמרו שהרכוש בבעלותו מדאורייתא.

והתשובה בזה היא, שמה שצריך קניין כדי להתחייב היינו לשם התחייבות שאין בה קבלת תמורה, אך התחייבות שהיא לשם תמורה אין צריך קניין, או במילים אחרות: בעסקה כזו שהפועל מקבל כסף עבור פעולתו - אין צריכים מעשה קניין ע"מ להתחייב. וכמו שרוכשים מצרכים ואף ללא מעשה קניין, על הרוכש לשלם דמים למוכר הואיל וקיבל תמורה ממנו. הכא נמי כיוון שהקטן עתיד לקבל תמורה הרי שאין צריך מעשה קניין. משל למה הדבר דומה ליורד לשדה חברו העשויה ליטע ונטעה לו שלא ברשות (בצורה מקצועית), דהדין הוא שצריך לשלם כיוון שנהנה וקיבל תמורה (ב"מ קא). ואין צריך לעשות חוזה ע"מ להתחייב.

אלא שיש בעיה, שאם המחייב לתשלומי קטן הוא מעצם התמורה, הרי שניתן לשום ולאמוד את התשלום, וניתן לשום את השכר - כשכר פחות שבפועלים. כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות שאומדים כמה אדם רוצה לנוטעה (חו"מ סי' שעה, א).^[2] לו יצוייר שאדם השיג פועל עבור 500 ₪ ולאחר העבודה אמר לפועל שמצא פועל אחר העובד בשכר של 300 ₪ - אינו יכול לומר לו הילך 300 ₪ כשכר הפחות שבפועלים, משום שהיה ביניהם הסכם. אבל אצל קטן, כיוון שהתשלום הוא מעצם ההנאה בלבד - הרי שהוא נמדד כשכר הפחות, הואיל ולא היה קניין. אדם שביקש מקטן לנקות את המכונית ודרש 70 ₪, ואח"כ חיפש האיש ומצא שיש מנקים ב-50 ₪, הרי שיוכל לומר לקטן שלא יקבל ממנו אלא 50 ₪ כשכר פחות שבפועלים, משום שלא היה התחייבות והסכם.

ב. כיצד לשׁום הנאה?

יש מקום לחקור: כיצד שׁמים הנאה? האם פועל יכול להגדיר את ההנאה שהוא עושה יותר ממה שמקבלים בשוק, או שהיא מוחלטת. הרב בעל קצות החושן (רמג, ו) דן האם יש זכייה לשוטה? מצאנו שזכין לקטן^[3] (ב"ב קנז ע"ב) מתקנת חכמים. אך בשוטה לא מצאנו לכאורה אזכור בש"ס, האם עשו רבנן תקנה. המגיד משנה הביא הוכחה שיש זכייה לשוטה, על פי הברייתא (יבמות קיג ע"א) וז"ל:

תניא: חרש ושוטה שנשאו פקחות, אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה - אין להם עליהם כלום, רצו לקיימן - יש להם כתובה; ופקח שנשא חרשת או שוטה, אפי' כתב לה מאה מנה - כתובתה קיימת, מפני שרצה לזוק בנכסיו.

ושואל המ"מ, כיצד התחייב לה כתובה והלא היא חרשת, ולמדנו שאין התחייבות לחש"ו? אלא מכאן יש להוכיח שכשם שתקנו זכייה לקטן כך תקנו זכייה לחרש ושוטה.

אך הקצות השיב על הדברים, שאין מכאן הוכחה, דמה שמלשם לה כתובתה אין זה משום שהתחייב לה, אלא שמשום שזוכה היא ע"י עצמה בשכר שהיא שפחה לשמשו. ולמדנו שהתחייבות לחש"ו אינה התחייבות היינו דווקא כאשר אין תמורה עבורה, אך כאשר יש תמורה עבור ההתחייבות הרי שהתחייבות חלה.

אלא שיש לשאול, מדוע משלם לה מאה מנה ולא שכר פחות שבפועלים? אלא שמוכח מהקצות שכיוון שקבע את שווי ההנאה מראש - הרי שאינו יכול לשנותו לשכר פחות שבפועלים. ויש לחוש לשיטת הקצות. ומעתה נשוב אל המקרה שהבאנו לעיל בקטן שדרש 70 ₪ עבור רחיצת רכבו של האדון. וכיוון שהסכים הלה עמו - שוב אינו יכול לחזר אחר שכר פחות שבפועלים.

ג. עבודת חינם

אם אמור יאמר הילד כי יעבוד לו בחינם - האם צריך לשלם לו? דינא הוא שהיורד לשדה חברו ואמר לו 'השדה ביני ובינך מה היא', ומה שעבדתי הרי היא חינם אין כסף, ואח"כ חזר בו ודרש תשלומים עבור עבודתו - הדין הוא שאינו יכול לדרוש את התשלומים. בגמרא מובא (ב"מ כב ע"ב) דיתמי לאו בני מחילה נינהו משום שאין להם דעת למחול. יש לחקור, כאשר אדם יורד לשדה חברו ואומר לו שיעבוד לו בחינם, האם יש באמת נוצר חוב אלא שהוא שמחל עליו או שמתחילה לא נוצר בכלל חוב?

ויש בזה נפק"מ לנידון דידן: אם נאמר שבאמת נוצר חוב אלא שהוא נמחל - מכיוון שמחילת קטן אינה מחילה - עליו לשלם לקטן אע"פ שאמר לו מתחילה שיעבוד לו בחינם. אך אם נאמר שמתחילה לא נוצר כאן כלל חוב, הרי שגם מחילה אין כאן ולא יצטרך לשלם לקטן. ומכיוון שהדבר עומד באיסור גזל,^[4] טוב לחוש ולשלם לקטן בכל אופן.

ד. למעשה

• יש חובה לשלם לקטן, והכסף יהיה בבעלותו מדאורייתא באופן שהוא הועסק, ואין צורך במעשה קניין.


• טוב לחוש לשלם לקטן, אף אם מתחילה אמר שאינו חפץ בדמים.


• אם סוכם על מחיר מראש - יש לחוש ולשלם כפי מה שנקבע.

(פורסם באשכולות 495 # פקודי תשע"ט)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion