^*השאלה

בבית ראובן נפל החשמל ביום שישי העמוס. התברר לו שזוהי תקלה במערכת החשמל הביתית שלו ולא תקלה ציבורית, ולכן  רצה להזמין חשמלאי לביתו. אלא שמיד נזכר בשמעון בן-דודו שהוא חשמלאי מוסמך. כמובן, שמעון עזב את כל עסקיו ותיקן את התקלה. ראובן חשב שבתור קרוב משפחה יעשה עמו טובה בחינם, ובאמת לשמעון 'לא היה לב' לדרוש כסף ולא סיכמו השניים על מחיר. אלא שבשוב שמעון לביתו אמרה לו אשתו: הואיל ועזבת את ההכנות לשבת בשעת העומס, היית אמור לקבל לפחות סכום סמלי. שמעון קיבל את טענת אשתו, ושב אל ראובן לדרוש ממנו משכורת חלף עבודתו.

נשאלת השאלה: לאחר שהסכים שמעון בלבו שלא לקבל משכורת על עבודתו -  האם יכול הוא לשנות את דעתו ולדרוש אותה.

1.  דברים שבלב אינם דברים

דין פסוק הוא בשו"ע^[1] (חו"מ רסט, א): "המגביה מציאה לחברו, אע"פ שלא אמר לו כלום זכה בה", משום שזכין לאדם שלא בפניו. נחלקו האחרונים האם הדבר מותנה באמירת פיו של המגביה בשעת ההגבהה, או שדי בכוונת הלב.

הסמ"ע (שם סק"א) כתב והוא שיאמר בשעת ההגבה בפיו: "הריני מגביה מציאה זו לפלוני" וכו', אך אם חשב בליבו יכול לחזור בו. הש"ך (שם סק"א) חלק עליו, וכתב דאפילו אם לא אמר כלום, אלא עצם זה שהוא מודה שכך הייתה כוונתו, הרי שאינו יכול להתחרט. וכתב שדברי הסמ"ע חידוש הם, ואינם מוזכרים בראשונים.

הרב בעל קצות החושן כתב (שם סק"א) שנראים דברי הסמ"ע עפ"י הגמרא (קידושין מט) וז"ל:

ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי; אמר רבא: הוי דברים שבלב, ודברים שבלב אינם דברים.

דהיינו שאין משמעות למחשבות הלב ליצור דינים משפטיים.

1. מחילה בלב

בכל התורה כולה דינא הוא שמקבל מתנה עליו לעשות קניין, מה שאין כן במִלוה הואיל ולהוצאה ניתנה, המעות אינם בעין ואין הלווה חייב להחזיר את אותם מעות, אלא אפילו מעות אחרות ושיעבוד חוב ההלוואה הוא זה שרובץ עליו.

מהרש"ל (בביאורו לסמ"ג עשין מ"ח) הוכיח שמחילה בלב הויא מחילה מהגמ' (כתובות קד) אלמנה שנמצאת בבית אביה ושהתה כ"ה שנה ולא תבעה כתובתה - שוב אינה יכולה לתבוע אותה. הואיל ושתקה הוי אומדנא דמוכח שמחלה על כתובתה. והקשה מהרש"ל, היאך תועיל מחילתה הרי היא מחילה בלב, ודברים שבלב אינם דברים? אלא על כרחינו שמחילה בלב הוי מחילה.

אך אומר הקצות הקצות (סי' יב, א) דלא דמי, משום שטעמא דמילתא הוא שמחשבה בלב אינה מועילה הואיל ומחשבתו לא התגלתה לעולם, אלא נותרה בתוך חדרי ליבו, והרי שאנו מניין לנו מה הולך בתוך חדרי מצפוניו. אך מחשבה שהיא בליבו ובלב כל אדם, אין כאן משום דברים שבלב, משום שיש אומדנא דמוכח מהי כוונתו שהרי כך היא מחשבת ההמון (כ"כ המרדכי כתובות סי' רנ"ד). ולכן אותה אלמנה ששהתה כ"ה שנה בלא כתובתה ולא גבתה אותה אומדנא דמוכח לעיני כל שמחלה עליה, ואין משם ראיה.

איתא בגמרא (כתובות פג ע"א): אדם שכתב לאשה בעודנה ארוסה 'דין ודברים אין לי בנכסייך' - אינו אוכל פירות אף בחייה, כדברי רבא הסובר שנחלה הבאה לו ממקום אחר ומתנה עליה שלא יירשנה - תנאו קיים. מדייק הקצות, שכל מה שמועיל שם להסתלק מירושה זו ע"י כתיבה בלבד היינו רק טרם שנכנסה ירושה זו לחלקו. אבל לאחר מכן אינו יכול לסלק עצמו בכתיבה בלבד ללא דיבור מפורש, וא"כ במחילה שכבר הדבר משועבד לו, הרי שאינו יכול למחול ע"י מחשבה בעלמא, אלא עליו לומר בפירוש כפי שמצאנו בדין ירושה שכבר נכנסה לרשותו.

הבנת הקצות היא שיש חילוק בין 'סילוק' ל'הקנאה', סילוק היינו שעוד קודם נכנס החפץ לרשותו יכול הוא למאן ולסלקו מעליו. מה שאין כן אם כבר נכנס החפץ לרשותו, שאינו יכול לסלקו מעליו אלא ע"י הקנאה לאחר או להפקר. ולכן מחשבה בעלמא לא מספקת.

הנתיבות כתב דאשתמיטתיה להקצה"ח דברי הרשב"א (קידושין שם) שהקשה כיצד ניתן לומר שדברים שבלב אין להם משמעות הלכתית, הרי תרומה ניתנת במחשבה, דהיינו שאדם יכול להפריש תרומה בעצם מחשבתו שחושב תרומה זו תהא נתונה בצפון ומועילים הדברים. ותירץ:

אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין כנזיר שאמר בלבי הי' להיות כזה שהי' עובר, או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר, הוו דברים, ואין זה בכלל דברי רבא כלל.

היינו, שלעולם דברים שבלב יש להם חשיבות, אלא שאין בכוח מחשבה להוציא מדיבור וממעשה שסותר את המחשבה, אך כאשר אין סתירה בין המחשבה לדבר האחר המחשבה מועילה. לכן אדם שרוצה לבטל את הקניין על סמך דעתו אינו יכול משום שמכיוון שיש סתירה בין מעשה הקניין למחשבתו, אזי שיש כאן חסרון של דברים שבלב. ולפי זה אומר הנתיבות שצודק הש"ך שאין במקרה דנן משום חסרון של דברים שבלב הואיל ואין המחשבה סותרת שום דבר אחר.

בעל שער משפט (סי' צח, סק"א) הקשה מהי קושייתו של הרשב"א הרי מחשבה מועילה גם בתרומה וגם בקדשים כידוע, והוו שני כתובין הבאין כאחד שאינם מלמדים. וא"כ שאלתו אינה מתחלת, משום שכל מה שניתן במחשבה להפריש תרומה ולתת שם לבהמה לעשותה קודש, אין זה דין השווה לכל התורה, אלא הלכה מיוחדת שנאמרה רק במקומות הללו, וכלל בידנו ששני כתובין אינם מלמדים לכל התורה כולה. וכתב שיש להסביר את שאלת הרשב"א באופן אחר, וראשית עלינו לברר מה מחשבת הלב באה לגלות. ניתן לפרש בשני פנים:

• ניתן לפרש, שאין החיסרון של דברים שבלב לעניין החלת הדבר, אלא שהחיסרון הוא בגילוי הדעת שאיננו מבורר לעולם.


• אך ניתן לומר, שיש דברים שצריך להחיל עליהם דבר ע"י דיבור ופירוש, וזה אין בכוחה של מחשבה לעשות, משום שצריך אמירת דברים בחיתוך שפתיים.

וכך ביאר את שאלת הרשב"א: ודאי הוא שיש כאן שני כתובין הבאין כאחד. אלא שהשאלה היא מהו הלימוד המיוחד לתרומה וקדשים? ישנם שני לימודים: א. לימוד שיש בכוח המחשבה לגלות את רצונו. ב. הלימוד המיוחד לתרומה וקדשים הוא שיש בכוח המחשבה גם להחיל שם תרומה וקדשים אף במחשבה. ולימוד האחרון איננו שווה לכל התורה כולה אלא רק לעניין תרומה וקדשים. ומעתה יודע, שתשובת היא שמחשבה יכולה לפרש כוונתו במקום שאין דיבור העומד מנגד, אך גם לרשב"א אין ראיה כלל שמחשבה מועילה להחיל דבר ללא דיבור מפורש. ומעתה אין כל סמך וסעד משיטת הרשב"א.

ולתירוץ שיטת מהרש"ל ניישב: ישנה מחלוקת בין הראשונים האם מחילה היא מעשה הקנאה, דהיינו שהמוחל עליו להקנות את החפץ לרכוש אחר. או שהיא רק בגדר של סילוק זכותו של המוחל מהחפץ אך אין כאן שום מעשה הקנאה. הקצות הבין שמחילה היא מעשה הקנאה המצריך החלה ודיבור ולכן היטיב להקשות שאין ראיה מהגמ' בכתובת ששם הדיון הוא סובב אחר סילוק, מה שאין כן מחילה שהיא מעשה הקנאה. אך מהרש"ל יטען, שמחילה איננה מעשה הקנאה כ"א הסרת זכות הממון ממנו, ובדבר שכזה אין צורך בהחלת דברים בפה כ"א בגלוי דעתא וכשיטת הרשב"א, ומה יפו דבריו להוכיח מהגמ' בכתובות, משום שאין הבדל בין מחילה לסילוק.          

ובשיטת הקצות, הן אמת שהרשב"א אינו עומד בשיטתו, אך מסביר הדברי יחזקאל, שדברי הרשב"א אינם שגורים בפי כל. משום שיש בגמרא (פסחים ו ע"ב) שניתן לבטל את החמץ בלב, והקשה הר"ן (בריש המכילתא שם) כיצד ניתן לבטל חמץ בלב הרי יש כאן חסרון של דברים שבלב. ותירץ, שחמץ משעה שישית הופך להיות איסור הנאה ואינו ברשותו של האדם, "שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן חמץ משעה שישית וכו'. אומר הר"ן, דבאמת החמץ אינו ברשות האדם, וביטול החמץ אינו כמו הפקר, משום שיש כאן דבר שאינו ברשות האדם, והתורה לא תכנס רכוש לאדם שאינו חפץ בו, וגילוי דעתא מהני. דהיינו שיש חילוק בין סילוק להקנאה. ומוכח מהר"ן שדברים שבלב אינם דברים אף שאין בכך סתירה לדבר אחר, ודלא כהרשב"א. ומה שמועיל הדבר בתרומה - משום שהיא גזירת הכתוב (שבועות כו) מהיקשא בין תרומה לקדשים, "כל נדיב לב עולות", ושני כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים. ולגבי צדקה שחשב אדם לתת בליבו, מחלוקת היא בין הרא"ש לר"ת האם דינה כקדשים (עי' טוש"ע יו"ד רנח, יג; חו"מ ריב, ח).  

1. למעשה

מעתה נשוב אל הראשונות: החשמלאי חשב בליבו בתחילה לעשות טובה לראובן, ולאחר זמן התחרט ושב לגבות כספו. לפי הסמ"ע והקצות - מה שחשב בליבו שיעשה בחינם הוו דברים שבלב ואינם דברים, וכיוון שדרך כל חשמלאי לתבוע תשלומין על ראובן לשלם לו את מיטב כספו. אך לש"ך ולנתיבות - אינו יכול לתבוע הואיל ויש סתירה עם מעשה הקניין. ויש כאן חסרון של דברים שבלב.

וכיוון שהדבר תלוי באשלי רברבי, דינא הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ומן הראוי שיעשו פשרה ביניהם.

(פורסם באשכולות 489 # יתרו תשע"ט)

 

---

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site