א

פרשת תפילין נכתבה פעמיים בספר שמות: בפרשת קדושת בכור אדם שבפרק י"ג, פסוקים א'-י' היא מכונה: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך". ואילו בפרשת קדושת בכור הכללית שבפרק י"ג פסוקים י"א – ט"ז היא מכונה: "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאך". היינו, בפרשת בכור אדם הם קרויים על שם מטרתם, "זכרון", "למען תהיה תורת ה' בפיך". ואילו בפרשת קדושת בכור הכללית, הכוללת קדושת בכור בהמה. הם קרויים על שם צורתם: "לטוטפות בין עיניך". שינוי זה והסברו, הוא העומד לדיון.

ראה ספר גבורות ה' למהר"ל מפראג ז"ל פרק ל"ט שהעיר הערה זו, וז"ל: "והטעם שכתוב בפרשת קדש, ולזכרון בין עיניך, הוא כמו שכ' בפרשה זאת זכור את היום הזה אשר יצאתם. כי אצל קדושת הבכורה, שייך מידת זכירה. והבן זה מאד". ע"כ. אל הבנה זו אנחנו חותרים. ביטוי זה של מידת הזכרון, ז"א לא ככשרון שכלי כי אם כ"מדה" – אורח חיים, מופיעה בספר חובות הלבבות שער הפרישות ריש פרק ד', וז"ל: "אבל תנאי הפרשות המיוחדת כאשר אמר קצת החסידים: הפרוש צהלתו על פניו ואבלו בלבו כו', מיושב, זכרן, מודה, רב בושת" וכו'. ע"כ.

הרי שתפס את הזכירה כמידה של הפרוש.

ואמנם מצאנו כעין זה בברייתא דמסכת דרך ארץ זוטא סוף פרק ג': "ט"ו מידות נאמרו בתלמיד חכם. ואלו הן: נאה בביאתו כו' כונס וזכרן" כו'. הרי שהזכרנות היא "מידה" בתלמיד חכם, ומידה זו עלינו לבארה ולהגדירה.

ב

ראה ספר משלי פרק י"ח פסוק ב': "לתאוה ובקש נפרד, ובכל תושיה יתגלע". ופירש שם החסיד רבינו יונה מגירונה וז"ל: "כי המבקש תאות לבו והולך אחריה, נפרד הוא מכל ריע, אשר לא יוכל איש לכלכל ולסבול מדות חברו" וכו'.

והרחיב בנושא, בספרו שערי תשובה שער ראשון אות לא: "פירוש, מי שמבקש ללכת אחר תאותו ורצונו, נפרד מכל חבר ועמית. כי ירחקו ממנו אוהב ורע. כי, תאות בני אדם ומדותם חלוקות. אין רצונו של זה כרצונו של זה.. אכן, אם ילך בדרך השכל. אז יתחברו לו החברים. ויהיו אוהביו רבים... ובעבור שמבקש ללכת אחר רצונו, למען זאת מרעהו רחקו ממנו" וכו'.

ביאור דבריו: התאוה היא רצון שאינו מושרש בשכל ומוגדר על ידו. רצון זה אין לו קיום עצמי במהות; כל קיומו הוא סובייקטיבי, ביחס שבין הכוסף והנכסף, החושק והנחשק, הרוצה והרצוי.

מעתה, אין קשר תוכני בין תאות איש ואיש. אף שיתאוו לאותו דבר, אין רצונו של זה כרצונו של זה. ומשום כך, מבקש התאוה, הוא "נפרד". אכן אם ילך בדרך השכל אז יתחברו לו החברים. בדרך השכל יש שיתוף וחיבור בין איש לרעהו, כי הדעה הנכונה קיימת קיום עצמי ומהותי. הוא אינו עושה אותה כי אם משיגה. אינו מחיה את החכמה כי אם "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב). ומשום כך כל אלה, החיים חייהם בצלה של החכמה, יש ביניהם חיבור ושיתוף.

התאוה היא ייחודית ופרטית ואילו החכמה היא אחת וכללית, כלשון הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק טז: "אין פרט בשכל ואין כלל בחוש". ראה דרך ארץ זוטא ריש פרק ד: "ת"ח נאים בחבורה". וכן בבא בתרא (עד עמוד א): "אין חברים אלא תלמידי חכמים". וכל זאת, משום שאנשי החכמה משותפים ומחוברים בבקשת האמת האחת.

ג

"יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום" (קדושין ל עמוד ב). פירושו על פי הנ"ל: הרצון שאינו שאוב ממעין החכמה, מציאותו תלושה ונעדרת קיום עצמי. היא קיימת רק ברוצה עצמו, ואינה קיימת כלל מחוץ למסגרת ההווה – הכאן והעכשיו, שהוא מסגרת הצירוף שבין הרוצה והרצוי. כל שאין לו קיום עצמי מהותי, מתחדש הוא. וכפי שכתב המהר"ל מפראג בספר נתיבות עולם נתיב כח היצר פרק ב: "לפיכך נחשב היצר הרע שהוא מתחדש על האדם בכל יום. כי אין לומר כי יש לו מציאות הראשון. כי אין מציאות אליו" ע"כ. נמצאנו למדים, כי המבקש תאוה, חייו חיי פירוד. וכשם שנפרד מרעיו וחביריו כך נפרדים עתותיו ושעותיו. אין המשך ורצף בחייו. כי רגע מחודש הוא רגע נפרד. המקרה לא יתמיד אלא יתחדש, ורק העצמי - כוחו מתמיד ונמשך. בחייו של מבקש התאוה אין זיקה מהותית וקשר תוכני בין העבר, ההווה והעתיד. ואמנם, "לתאוה יבקש נפרד".

וראה משלי פרק ט"ז פסוק כ"ח: "איש תהפוכות ישלח מדון" תהפוכות – פירוד הזמנים, מדון – פירוד הנפשות, שורש אחד להם.עולמו של איש תהפוכות שטוף כמיהות בנות חילוף, תמורה, גירויים ותגובות. חייו הם פרפור וטלטול מתחדש. קיומו מפורר ומפורד. וכלשון ר"א אבן עזרא בפירושו למשלי פרק י"ח פסוק י"ג. "החכמה ותהפוכות שונאים זה את זה. כי לא יעמדו בנושא אחד". ע"כ. וראה מחזה לישרים תהלה לרמח"ל, חלק א' דבור ד: "על תם וישר הלעג ילעיגו כו' (באמרם) רשע – תבונה, אף תהפוכות – דעת". וכבר אמרו חז"ל. "רשעים מלאים חרטה" (שבט מוסר פרק כ"ה). לא כן האיש אשר חייו יוסדו בחכמה. חיי החכמה רצופים ונמשכים מחוברים ומהודקים. כי קיומם, קיום עצמי ומהותי, קבוע וקיים. וכפי שניסח רבינו ישראל מסלנט בספר אור ישראל סוף סימן ל' בהערה: "ואם כי כוחות נפש האדם ישתנו בכל עת לא יפול שנוי בדעת שכל האדם, המטהר שכלו בדרך הישר, מצד כוחות נפשו".

ד

כח זה של רציפות ומקום שמירת העבר בהווה הוא הוא כח הזכרון.

מי שחייו חיי זכרון, הוא הנע תמיד ברצף העבר וההוה ומביט לעבר העתיד. וזוהי ההבנה בדברי החובות הלבבות הנ"ל, שמדרכי הפרוש להיות זכרן. הפרוש - עברו קיים ואינו כלה. העבר מחייה את ההוה, ושם אורחותיו. כי הפרוש אינו מבקש התאוה המפרידה, ואינו ברשות היצר המתחדש בכל יום. חייו הם חיי החכמים אשר לבם ברשות החכמה הקבועה, ומתעלים המה בנסיון העבר, ולכן הפרוש הוא זכרן. ואמנם דקדק בעל חוה"ל לכתוב "מיושב וזכרן" - דהיינו קביעות והמשך. וכן לשון חז"ל בברייתא: "כונס זכרן" – כלומר: חיבור, איחוד והמשך.

ה

איתא במסכת בבא קמא צו עמוד א: "מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד. בחור ובתולה מצד אחר". היינו רציפות הדורות. חיבור העבר להווה וממנו עתיד. "תחת אבותיך יהיו בניך" (תהילים מה, יז). "ברא כרעיה דאבוה" (עירובין ע' עמ' ב). "מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן נאמרה בו שכיבה. יואב שלא הניח בן נאמרה בו מיתה" (בבא בתרא קטז עמוד א). מתוכה של המשכיות עצמית זו נובעת ההמשכיות החיצונית בהעברת קניניו החומריים של האב לבנו בהלכות ירושה. בכור נוטל פי שנים בנכסי אביו (ב"ב קכב עמוד ב, בכורות נא עמוד ב), ובודאי שורשו נעוץ בהיות הבכור נוטל פי שנים ברוחו, בהיותו ראשית ביכורי המשכת והשפעת אביו. ראה מאמר אדמו"ר הזקן זצ"ל בסדור עם דא"ח (שער התפילין ד"ה רבי יצחק), וז"ל: "הבכור כולל בעצמו מכל האורות שיוצאים מן האב אח"כ באחיו. ועל כן נוטל פי שנים כידוע" וכו'. וביתר ביאור: הרי האדם עד שלא הוליד היה תוצאת העבר וקיים בהוווה. ורק על ידי הולדת הבכור מתהפך הוא להיות סיבת העתיד. הבכור הוציא את האב ממרכז הבמה כשחקן ועשאהו יוצר ומפיק העתיד, ועל כן הוא עיקר המשכו של האב והוא הקם תחתיו פי שנים מאחיו.

הרי נתבאר שמדת הזכרון הוא מידת ההמשך והקיום הקבוע, ומכאן שהבן הבכור הקם תחת אביו מבטא את ענין הזכרון כמבואר בדברי המהר"ל הנ"ל. אצל קדושת הבכורה שייכת מידת הזכרון, כי יסוד קדושת בכורה הרי היא קדושת הקבוע והקיים, ששייך בו, רצף מהעבר לעתיד דרך ההווה – קדושת הזכרון.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion