אסמכתא בכתיבת חוזה

By: Rav Gavriel Saraf
Rosh HaYeshiva

מאמרים בדיני ממונות (זמן חורף תשעט)

*השאלה

ראובן השכיר בית לשמעון, ובבית ישנו מנגנון חשמלי לפתיחה ולסגירת התריסים. במהלך תקופת השכירות ההורים השאירו את ילדיהם בבית, ומינו את האח הבוגר לשמור על הקטנים. בהיעדר ההורים, על אף שהוזהרו הילדים ועל אף שאחיהם הגדול היה עימם בבית, שיחקו הילדים עם מנגנון התריס ונהרס, לאחר שחזרו ההורים לביתם השתוממו שעה חדא למראה הנזק, וכמובן מיד התקשרו לבעל הדירה להודיעו על הנעשה, וכפי המצופה ביקש לתבוע מהם שיתקנו את המנגנון. אך הם בסופו של דבר לא תיקנוהו, ובתום תקופת השכירות עזבו אף מבלי לשלם על דמי התיקון.

הסיפור איננו מסתיים כאן. שיק הפיקדון שחתמו עליו ההורים בתחילת ההשכרה נשאר אצל המשכיר ועתה בא לשאול, האם מותר לו לגבות תשלומי תיקון הנזק מהשיק, מחד גיסא ההורים טוענים: "לא אנו שהזקנו, אלא הילדים הקטנים", ולעומתם טוען המשכיר שבחוזה השכירות יש סעיף האומר שהשוכר מקבל על עצמו להחזיר את הבית כפי שקיבלו, ונכלל בזה שיתוקנו הנזקים שנעשו.

ואע"פ שחתמו הצדדים על חוזה, עדיין יש לברר זאת מחמת בעיית אסמכתא,^{^[1]} דהיינו כאשר אדם מתחייב בהתחייבות מותנית על סמך אומדנא עתידית, ואין באומדנא התחייבות גמורה, "כל דאי לא קני" (ב"מ סו) ואינו גומר בדעתו באמת להתחייב,^{^[2]} והלכה היא שאסמכתא לא קניא. ולשם כך צריך לאלם את ההסכם בבי"ד, או באופן שיש סעיף בחוזה האומר שאין בתנאים חסרון של אסמכתא. ובמקרה דנן לא היה את הסעיף המנטרל בעיית האסמכתא.

חיוב מדין שומרים

ועתה נרד לעומקו של דין. אמת היא שמדין מזיק לא ניתן לחייב את ההורים, משום שאין חיוב על קטן המזיק,^{^[3]} אך יש לדון מצד שוכר שהוא מארבעת השומרים, שגם אם נאמר שלא הייתה רשלנות גמורה מצדם של ההורים, שסוף סוף השאירו אח גדול לפקח עליהם, מ"מ מקרה דנן לא גרע מחיובי גניבה ואבידה ששוכר חייב בהם.

אמנם עדיין לכלל חיוב לא באנו, משום דהשו"ע כתב (חו"מ סימן שא), שאין שומרים חייבים אלא בדבר המטלטל ומקורם של הדברים הוא מהגמ' (ב"ב נז). ולכן קרקעות וכדו' אין עליהם תביעת חיובי שמירה, הואיל ולא ניידי. ואפילו אם קיבל אדם דירה בשאילה ונשרפה כליל, אע"פ שבד"כ שואל חייב באונסין, פטור בזה משום שאין חיוב אלא בדבר המטלטל, וכ"פ הרמ"א (חו"מ שא, א) דהשואל בית ונשרף פטור, דהו"ל קרקע ואינו משלם.

והנה, אע"פ שהתריס איננו קבוע כקרקע אלא תלוש ונייד, קיי"ל דתלוש ולבסוף חיברו הו"ל מחובר (רמ"א סימן צא) וא"כ התריס מוגדר כקרקע לעניין זה, וא"כ גם אם נעמוד לחייב מעצם זה שלא גרע מגניבה ואבידה, יהיה פטור. ומעתה כל החיוב שיתכן הוא בעקבות הסעיף שבחוזה שעליו חתומים ההורים, אלא שעדיין בעיית האסמכתא במקומה עומדת וא"כ החוזה אינו מהווה עילת חיוב להורים.

מנהג הסוחרים בכתיבת החוזה

יש לדון מצד המנהג, שכך כותבים בכל השטרות ויש בזה גמירות דעת (קניין סיטומתא שהוא מנהג הסוחרים). דעת החתם סופר, שקניין סיטומתא יכול לגבור על בעיית האסמכתא. אלא שעפ"י דיוק בדברי הרמב"ם יתכן אחרת, דהא איתא בגמרא (ב"מ כט) אדם שקיבל שדה בחכירה^{^[4]} וסיכמו השניים דמי חכירה אלא שבסופו של דבר החוכר לא עבד את השדה, וכיון שעושים תנאי שאם 'אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא'^{^[5]} חייב לשלם. הסמ"ע מוסיף דאף אם לא כתבו סעיף שכזה בשטר חייב לשלם. והנה אע"פ שהיא אסמכתא, כתב הרמב"ם כיון דתקנת חכמים היא חייב לשלם. וצריך לשאול מדוע היה הרמב"ם זקוק לנימוק הלזה, תיפוק ליה משום שהוא מנהג הסוחרים ולכן אין חסרון של אסמכתא, אלא ע"כ שלא סבר הרמב"ם כשיטת החתם סופר.

מבואר, שלפי הרמב"ם מוכח שבעיית אסמכתא איננה נופלת אף שהוא מנהג הסוחרים. וא"כ סעיף בחוזה במקרה דן אינו מהווה עילה לחיוב.

אך עדיין ניתן למצוא פותחת לסיבת חיוב עפ"י דברי בעל חידושי הרי"ם שכתב: במה דברים אמורים שהתחייבות מותנית לא חלה (בגלל בעיית אסמכתא), היינו דווקא שההתחייבות לא הייתה בתמורה למשהו, אבל אם יש התחייבות בתמורה למשהו הוא חייב. ונביא זאת לראיה: המוכר בית לחבירו והתברר שהבית הוא משועבד לבנק ולכן על הלוקח להתפנות מביתו, אע"פ שלא פירש המוכר שמתחייב באחריות – חייב. אע"פ שלא כתבו אחריות בשטר משום שזה המנהג בכך. בד"א שהמוכר חייב, דווקא אם הוא באשמת המוכר שבאמת היה חייב לבעל החוב, אך אם באו אנסים בדבר פשע על לא שום דבר, פטור. אא"כ התנה עִמו בכל מקרה אונס שיש לו אחריות שחייב, (שו"ע חו"מ רכה, ג). וצ"ב מדוע חייב לשלם, הלא הוי אסמכתא? ועפ"י יסוד דברי חידושי הרי"ם מובן היטב שאין כאן חסרון אסמכתא, משום שהקונה קיבל אחריות תמורת התשלום ששילם למוכר.

ומצאנו חברים לשיטת חידושי הרי"ם, הלא הוא בעל קצות החושן (סי' שלב, סק"ו). הרמב"ם כתב שהמחייב עצמו בדבר שאיננו קצוב (כגון שהתחייב לפרנס אדם למשך כל חייו) אין ההתחייבותו חלה.^{^[6]} והקשה הקצות, הרי יעקב אבינו ע"ה עשה תנאי עם לבן, שהתחייב ליתן לו את העקודים ונקודים שהיא התחייבות שאיננה קצובה^{^[7]} חֵלף עבודתו אשר עבד לו, וכיצד קנה יעקב מידי לבן? ותירץ הואיל והתחייבות באה תמורת שכירות יעקב, ואפילו לרמב"ם חייב לשלם^{^[8]}.

ברם אין לכחד שהדבר נתון במחלוקת. הש"ך כתב ששוכר הרוצה להתחייב ב'מתה מחמת מלאכה'^{^[9]}, עליו לעשות כן בקניין ולא מספיק דיבור, והרי שלא ס"ל שכל שבאה התחייבות תמורת דבר אין בו משום חסרון אסמכתא, והדברים נעוצים הדק היטב בדברי מהרשד"ם ומהר"י באסן, ואכמ"ח.

ולדינא נראה, דאע"פ שנחלקו בזה רבוותא, נראה שיוכל המשכיר לגבות את דמי התשלומין מהשיק משום שהוא המוחזק, ויכול לומר קים לי כדעת המחייב.

נזק שביום האחרון

במידה ויש תקלה בתחזוקת הדירה כתוצאת בלאי משימוש סדיר, וכמובן לא בגין נזק - כגון שהתקלקל המזגן, דוד השמש וכדו' - על המשכיר לתחזק את הדירה. בד"א? במהלך תקופת השכירות, שעל המשכיר 'לשרת' את השוכר ע"מ שיוכל להשתמש בדירה, ולא ישלם מכספו על דירת המשכיר. אך אם ביום האחרון לתקופת השכירות, השתמש השוכר בהאיר הבוקר בתריס החשמלי ונמצא שהוא תקין, ולאחר זמן-מה כשהגיע המשכיר לבדוק את תקינות הדירה ניסה המשכיר לתפעל את התריס, בדק ומצא שאיננו פועל - ולו יצויר שמאמין המשכיר לשוכר שפעל התריס בתחילת היום, הואיל וכבר לא יגור השוכר עוד בדירה - ממילא חובת התחזוקה של המשכיר פגה, וכיון שהתחייב השוכר להחזיר את הדירה למשכיר כמו שקיבל, אחריות התחזוקה רמיא עליו.

(פורסם באשכולות 475 # נח תשע"ט)

* השיעור נכתב ע"י אחד התלמידים, ע"פ הבנתו ובאחריותו.

[1] אסמכתא פירושה התחייבות מותנית כגון "אם לא אעשה כך וכך אשלם לך בתורת קנס" ואין התחייבות זו מועילה, משום שהיא גוזמא ואינו גומר בדעתו באמת שיקרה הדבר, אלא שרק רוצה לגרום לצד השני שבעסקה להרגיש בטוח שיעמוד בעסקה.

[2] ושיק הביטחון אינו הכרח לגמירות דעתו של השוכר, שאפשר שנועד לחיוב בעיית נזקים בידיים שאירעו בטעות שבודאי חייבה התורה עליהם מדין מזיק.

[3] כדאיתא בגמרא (ב"ק פז.) ובשו"ע חו"מ (תכד,ח). ועסקנו בזה לגבי נזקי צימר ומלון.

[4] פירוש למושג חכירה, היינו עיסקה שאדם עושה עם בעל שדה, החוכר עובד את השדה ומוציא יבול, ובתמורה לרשות שניתנה לו מבעל השדה להשתמש בשדהו, מקבל בעל השדה קיצבה שנתית ומכס מהחוכר, וליתר ביטחון מתנה בעל השדה עם החוכר שאם לא יעבוד את השדה, ויהיה בכך הפסד לבעל השדה, שישלם לו החוכר את מלוא הריוח שהיה אמור לקבל אם הייתה השדה מילאת יבול.

[5] דהיינו שמתנה החוכר מראש ע"מ שיהיה נאמן לבעל השדה, שאם לא יתפעל את השדה, ויעשנה שממה, שישלם לו את מלוא סכום יבול השדה שהייתה אמורה להוציא.

[6] אך השו"ע חלק על דבריו.

[7] ועוד הקשה שהוא דבר שלא בא לעולם.

[8] ולגבי הקושיא הרי דבר שלא בא לעולם הוא מתרץ הקצות, ששכירות ניתנה בדיבור.

[9] הדין הוא שאם מתה פרה שאולה מחמת בלאי תוך כדי עבודתה, אע"פ שבד"כ שואל חייב באונסין, גזירת הכתוב היא שפטור השואל מלשלם.

Shiur ID: 8297

Scan to load the shiur on the KBY website: