במאמר הקודם הובאו מספר מקורות בחז"ל ובהם סימנים לזיהוי חילזון התכלת. בדורות האחרונים זוהה הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת. בחלק זה של המאמר נתמקד בראיות לטובת חילזון זה מתוך מקורות מחקריים קדומים ובני זמננו^[1] ומקבילות להם בתורת חז"ל.

א. הקבלה בין ספרות חז"ל לספרות המדע מהדור העתיק

אחד הדברים החשובים, שמטילים את עיקר כובד המשקל על זיהוי הארגמון קהה קוצים הוא שהיוונים כתבו ספרי מדע ותיארו את בעלי החיים שהיו בארץ ישראל לפרטי פרטים. ישנם תיאורים בספרי אריסטו ופיליניוס הרומי^[2] של משפחת חלזונות בשם פורפורא^[3], שבהם השתמשו אז לצביעת אדום, סגול וכחול. הם תיארו במפורט את החילזון ארגמון קהה קוצים, מקום הימצאותו, אופן הצביעה של התכלת, ועוד^[4]. ומדבריהם עולה באופן ברור וחד משמעי שהחילזון הוא הארגמון, ממנו הכינו גם את צבע התכלת וגם את צבע הארגמן.

גם בספרות האחרונים למרות הפסקת השימוש בתכלת כחלק ממצות ציצית, נמצאים איזכורים לפורפורא כחילזון התכלת. כך כתב היעב"ץ בספרו מטפחת ספרים (פרק ד), החוות יאיר (סי' יח סע' ב) ו'מוסף הערוך' על ספר הערוך (ערך 'פורפורא'). נצטט כאן מדברי הרב אברהם הרופא פורטאליאוני שחי באיטליה^[5] בשנת ה'שע"ב בספרו 'שלטי גיבורים':

המילה הזאת בלאט"ה יש לה שתי משמעויות כפי הפרש הלשונות, כי בלשון לאטינו רוצה לומר עש האוכל הבגד, ובלשון יון רוצה לומר רמש הים הנקרא פורפורא, והוא החילזון שצובעים בו התכלת.

גם הראבי"ה בברכות (סימן כה) כתב "בין תכלת לכרתי בין פורפורין ובין פריפינין, והוא מעיל שקורין בלשון לעז פורפורא ויש שדומה לו קצת".

ולכאורה אכן ניתן להביא ראיה מלשונות העמים לענייני הלכה, כמו שמצינו בגמרא שבת (כ ע"ב): ולא בכלך: "אמר שמואל שאלתינהו לכל נחותי ימא ואמרי כולכא שמיה". וכך מוכח מדברי הרמב"ן שנוספו לסוף פירושו על התורה בעניין זיהוי השקל , שהוא סמך על הכותים בקריאת האותיות בעברית עתיקה שעל גבי שקל עתיק שמצא, ולא חשש שהם טועים בקריאתם או שיש כתבים שונים או שהמטבע זויף וכדומה.

אם כן, זיהוי זה של חילזון התכלת עם ארגמון קהה קוצים מתאים למה שכתבו סופרים קדמונים יווניים ולטיניים מתקופת חז"ל ואחריה כשהם מסיחים לפי תומם.

ב. ממצאים ארכאולוגיים

א. בחפירות ארכאולוגיות שנעשו בכעשרים אתרים שונים ברחבי ארץ ישראל, ובפרט באזור נחלת זבולון (אזור העיר עתלית כיום), נמצאו מבנים עתיקים ששימשו בתי חרושת לייצור צבעים, ועל ידם התגלו מצבורים רבים של אלפי קונכיות ארגמון קהה קוצים. ואם כן, זו עובדה ברורה שבימי קדם שימש הארגמון קהה הקוצים כחומר גלם לצבע התכלת. כאן המקום להעיר שאין בראיות אלו בכדי להוכיח שבזמן חז"ל צבעו את פתיל התכלת בארגמון. אך עם זאת מהווה הדבר משקל נוסף בעיני הפוסק על מנת להכריע בסוגיה.

בתגובה לכך כתב הרב הרצוג:

בכל הכבוד וההערצה שלבנו הוגה לגאון המדע היווני אריסטו, אין אנו מושבעים להרימו למדרגת אדם עילאה שכל רז לא אניס ליה. וממה שאין חכמי יוון ורומי מפרטים את המין המיוחד שממנו היו מוציאים את החומר אין פירכא של כלום. לא מפיהם אנו חיים, ומה שאמרנו על אריסטו נאמר בקל וחומר על הבאים אחריו שלא הגיעו לקרסוליו.

אך לכאורה נראה שיש להקשות על כך, שמכל מקום היוונים מתארים את התיאור המדעי שהיה בזמנם, ולצורך כך לא צריך להיות "אדם עילאה". ועוד, שלפי הרב הרצוג צריך לומר שהיו שתי צביעות של חילזון: התכלת של היוונים והרומאים, שהיא מהארגמון, ועוד מצבעות של הינטינות שהם נמחקו והם היו של היהודים, אך ההנחה זו מאד קשה. יתר על כן יקשה, שאם אכן היה סוג אחר של חילזון איתו צבעו תכלת, לא היו צריכים להזכיר את הקלא אילן כזיוף של תכלת, אלא את הארגמון. ולכן נראה שכאן "לא ראינו" היא כן ראיה^[6].

ב. בשנות החמישים נמצא ממצא ארכאולוגי בסיביר, ליד גבול סין, המתוארך למאה ה-4-5 לפנה"ס, קבור מתחת לשכבת קרח ששמרה אותו בתנאים טובים במיוחד. הממצא היה אוכף איראני מצמר, בן כ2500 שנה (תקופת בית ראשון). ניתוח כימי של הצבע הכחול והסגול באוכף הראה כי מקורם בחילזון הארגמון.

ממצא זה מלמד אותנו כמה עובדות חשובות. בימי קדם אכן ידעו להפיק צבע כחול מארגמון^[7]. בנוסף לכך עמידות וטריות הצבע למשך תקופה ארוכה כל כך מזכירים את תכונת עמידות הצבע שהוזכרה אצל חז"ל.

ג. בשנת תשע"ג התגלה ממצא ייחודי וחשוב ממערות מורבעאת שבמדבר יהודה. בד המתוארך למאה השניה, שנצבע בחומר שהושג מן החילזון הימי מורקס טרונקולס בצבע כחול, וממוצא ישראלי מקומי.

ג. כי היכי דליציל צבעיה

סיוע נוסף לזיהוי הארגמון, מדברי הגמרא בשבת (עה ע"א) שנהגו לפצוע את החילזון לפני הוצאת דמו "כי היכי דליציל צבעיה", ובאמת כך הדבר בארגמון. שלאחר מיתת החילזון לא מופרשים האינזימים שמאפשרים שהצבע יהיה צלול ועמיד. ולכן העדיפו הצבּעים להוציא את הדם דווקא לפני שהארגמון מת, שאז מופרשים האנזימים הללו, והצבע צלול ועמיד יותר.

ד. עמידות הצבע

העמידות של צבע הארגמון היא גבוהה ביותר. וגם לאחר כביסות וחומרי ניקוי וכדומה, לא יורד הצבע כלל.

לסיכום: תגליות אלו אין בהם כדי להוכיח שהשתמשו בחילזון זה לצביעת תכלת לציצית. הראיות הנ"ל מלמדות על שימוש בארגמון קהה קוצים לצביעת תכלת במיני בגדים שאינם ציצית. הטענה בעניין זה היא: אם נרצה לומר שבימי קדם, כאשר הייתה מצויה התכלת בציצית, הייתה נפוצה וידועה שיטת צביעה נוספת מחילזון אחר, שאף הוא נדיר, יקר, מצוי בנחלת זבולון, שימש ללבוש מלכות, נאסר ללובשו בגזרת הקיסר הרומאי, שמו דומה אצל חז"ל ואצל חכמי האומות (פורפורא), עמידותו גבוהה [ועוד], היה על חז"ל להודיענו על קיומו כדי שלא נבוא לטעות בו^[8]. עצם העובדה שהוא אינו מוזכר בשום מקום, מלמדת על כך שהוא הוא החילזון שהיה מצוי אצל חז"ל.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion