א. תנן (פסחים צט ע"ב): "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי". משמע, שיש מצוה כללית של הסיבה, ואינה קשורה לשום מצוה פרטית[1].
הרמב"ם בפ"ז מהלכות חמץ ומצה כתב, שהחיוב הוא "להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (ה"ו), וזמן המצוה - "כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות" (ה"ז). "ואימתי צריכין הסיבה, בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך" (ה"ח).
ומבואר, שיסוד ההסיבה היא בחיוב סיפור יציאת מצרים ('הגדה'), אלא דאין זו צורה בגוף ההגדה כי אם בזיכרון, אשר הוא המחייב של הסיפור, כמבואר בהל' חו"מ פ"ז ה"א[2].
א"כ, לפנינו חובה וצורה מדברי סופרים, שנועדו כדי לקיים חיוב דאורייתא.
ולפ"ז, המבואר בברייתא (קח ע"א) דהחיוב הוא בשעת מצה, מתפרש כמצמצם את החיוב לפעולות מסוימות. ז"א, שעיקר הסעודה המחויבת היא אכילת מצה ולא אכילת מרור ושתיית ד' כוסות, ומהא משמע דכל אלו אינם מחויבים בפני עצמם, כי אם כחלקי סעודת הערב.

ב. דבר זה, דהמצה והיין מוגדרים כחלקי סעודה, מתברר במקום אחר:
בשו"ע (או"ח סי' תעב סעיף א) נפסק, שלא יאמר קידוש בליל פסח עד שתחשך. ועי"ש בט"ז (סק"א) שטעם הדבר הוא משום דבעינן קידוש במקום סעודה, ועיקר הסעודה הוא המצה, והיא נאכלת רק בלילה, ועל כן יש לקדש רק משחשיכה. ומזה נראה שזוהי הצורה של קיום עונג יו"ט, וע"י כך מתקיים "במקום עונג שם תהא קריאה" [פירוש זה מבורר, ומש"כ בהגדת 'שיח הגרי"ד' דוחק]. ועי"ש לשונו, "דמצות אכילת מצה היא בכלל הקידוש ובשבילה בא הקידוש" – וביאורו, דיסוד הקידוש הוא קביעת הסעודה על היין.

ג. אולם במג"א שם כתב בטעם הדין שלא יקדש על שתחשך, "דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות וכולן צריכים להיות בלילה".
ובביאור הגר"א ציין לתוס' פסחים צט ע"ב (ד"ה עד), שכתבו שדין מצה כקרבן פסח שיש לאוכלה משחשיכה. וסיים: "ועין ט"ז ומג"א". וכוונתו, ששתי הסברות נכונות: עצם הענין שאכילת מצה היא בכלל הקידוש כדברי הט"ז ברור הוא, ובמה שציין לדברי מג"א, כוונת הגר"א, שחובת שתיית ד' כוסות היא דווקא בזמן אכילת קרבן פסח, משום דד' כוסות הם חלק מסעודת המשתה, שעיקרו הוא קרבן פסח שנאכל על המצה.
ועי' עוד בזה לרמ"א (סי' תעז סע"א) בשם הר"ן (פרק ע"פ וסוף פ"ב דמגילה), שגם קריאת ההלל צריכה להיות קודם חצות. והגר"א שם כתב: "בשביל כוס ד', ועי' סי' תעב, דלא כתוס' דמגילה שם" (כא ע"א, ד"ה לאתויי). והנה במש"כ דטעם אמירת הלל הוא "בשביל כוס רביעי" - הדבר צ"ע, שהרי בפשטות עיקר ההלל הוא מדין שירה בשעת אכילת מצה, כמבואר להדיא בלשון הרמב"ם בפרק ח' מהל' קרבן פסח (הט"ו), שכתב: "וכבר ביארנו בהלכות חמץ ומצה שהוא טעון הלל בשעת אכילתו", ומזה שציין להלכות חמץ ומצה ומבואר כנ"ל, שזהו דין באכילת מצה. ומעתה בדין הוא דזמן ההלל הוא עד סוף זמן אכילת קרבן פסח - עד חצות.
ועי' שו"ת רשב"א (ח"א סי' תמה) בסו"ד: "ואפי' בקריאת הלל החמירו בתוס' (מגילה שם) שלא לקרות לאחר חצות, ואע"פ שאינו חמור יותר מקריאת שמע לרשב"ג דפסקי כוותיה". ועי' חידושי רשב"א וריטב"א ברכות ט ע"א, דהיינו טעמא משום זמן מצה וקרבן פסח, אלא שלא כתבו הטעם דהלל מתחייב ממצות האכילה. ואמנם התוס' מגילה (שם) נסתפקו בזה, וע"כ לא ס"ל כנ"ל, וזו כוונת הגר"א במש"כ "דלא כתוס' דמגילה". ובדעת תוס' צ"ל בטעם דין זה דבעי' לומר הלל עד חצות דווקא, היינו בהיותו צורה בסיפור יציאת מצרים - עי' סהמ"צ לרמב"ם מ"ע קנז, וחינוך מצוה כא, דסיפור מחייב הודאה. ואמנם זהו יסודו של פרסומי ניסא - עי' ר"מ חנוכה פ"ד הי"ב. ומה"ט יש למכור כסותו בשביל להשיג ד' כוסות, עי"ש מג"א. וכן הוא לשון ההגדה "לפיכך אנחנו חייבים להודות" וכו'. וע"כ יתכן דזמנו עד חצות, שזהו זמן עיקר הסיפור, דבעינן "זמן שמונחים לפניך". ע"כ בדעת תוס'.
ונשוב לדברי הגר"א שציין לסימן תעב - ודאי מרמז למש"כ המג"א הנ"ל, דבד' כוסות יש דין חשיכה כקרבן פסח ומצה, ופירושו, שזמנם של ד' כוסות הוא כזמנם של ק"פ ומצה. ובפשוטו טעמו של דבר, הואיל וד' כוסות הם 'צורה' של הסיפור כולו - ע"כ זמנם הוא זמן הסיפור[3]. ע"כ ביאור דברי הגר"א בסי' תעז.
ומש"כ בס' דמשק אליעזר על אתר לפרש בד' הגר"א (דדין ד"כ הוא מדין זכר לק"פ, ומש"כ ציין לסי' תעב, דהו"א שיכול לכאורה לשתות כוס רביעי לפני חצות קודם הלל, וע"ז תי' מסי' תעב דבעי' כסדרן), נראה דהרחיק מנקודת האמת, והפשוט כמו שנתבאר.

ד. ומעתה, שכן הוא גדרה של מצות ההסיבה - צורה של חירות בסעודת הערב (ועיקרו באכילת מצת הסעודה ושתיית יין הסעודה וכנ"ל) - יש להבהיר שאין זו סתם צורת סעודה, אלא אופי מסוים בקביעת שם הסעודה - כקביעות של משתה סעודת חירות, והוא - במקור הביטוי 'הסיבה':
עי' בראשית (כז, יט), "קום נא שבה ואכלה מצידי". ופירש"י "שבה - לשון מיסב על השלחן". ועי' תרגום אונקלוס "ואסתחר". ויסודו מבורר מלשון "סחור" - סביב, עי' ערוך ערך מסיבה. וע"ע שמואל א' פרק כ (כד-כה): "וישב המלך", ושם בתרגום "ואסתחר", ועי"ש רש"י ורד"ק [רש"י שם ביאר דאין דרך הבן להסב אצל אביו - ר"ל סמוך לו, וע"כ החליף מקומו עם אבנר. ומ"מ מבורר דהך ישיבה ר"ל הסיבה, ולא היה להם ישיבה ע"ג כסא מול השולחן כדידן].
ועי' משנה דברכות (ו, ו): "הסבו", ועי"ש בפירוש רע"ב, דישיבה הינה ארעית והסיבה היא צורה של קבע. וע"ע תוס' ברכות מב ע"א ד"ה הסבו. ומכל זה משמע דעניינה של הסיבה היא צורה בקביעות הסעודה - לעומת אכילת ארעי.
ועי' בירושלמי דפסחים (פ"י ה"א): "אמר רב לוי, לפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד, וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות". וכן עי' בפירוש המשנה לרמב"ם וז"ל: "וחייבוהו לאכול (היינו סתם אכילות) כשהוא מיסב כדרך שאוכלין המלכים והגדולים, כדי שיהיה דרך חירות". ונראה דבוודאי יש בהסיבה היפוך הארעי - העבדות, וכנראה יש בזה גם נופך של "גדלות". ועי' בראב"ן לפסחים (קסד ע"ב): "והם היו נוהגין לישב על המיטות ולהסב בהסיבת שמאל, אבל אנו שאין אנו רגילין בכך יוצאין אנו כדרך הסיבתינו ואין לנטות ימין ושמאל". הרי מבורר מכל זה דדרך ישיבתנו מהווה תחליף לצורתם. והביאור, דזוהי צורת האכילה שיש בה קביעות, עי' תוס' ברכות הנ"ל. וע"ע בראבי"ה (ח"ב אות תקכה) "ובזמן הזה שאין רגילות בארצנו להסב (וי"ג "שאין רגילות בני חורין להסב", ורומז לירושלמי הנ"ל), ישב כדרכו". ובוודאי כוונתו ע"ד סבו-זקנו הראב"ן, שמקיים עיקר הדין דהסיבה - קביעות סעודה - ע"י צורה הנהוגה השתא[4].

ה. ומעתה ברור, דאי יסודה של הסיבה ביצירת אופי וקביעות לסעודה, הרי דבר זה מתחייב בכל הסעודה לעשותה סעודת בני חורין, ולכה"פ בסעודה המתחייבת, דהיינו אכילת מצה ומרור, בכדי לאשוויי להו סעודה קבועה דבני חורין, ולא סעודת ארעי דעבדים. וא"כ עולה מבורר מש"כ בריש דברינו, דיסוד הדין כמבואר במשנה היינו דווקא "לא יאכל", וברייתא דמצה (דף קח ע"א), אינה מחדשת חיוב במצה (ולא מסתבר שיש כאן שתי הלכות שונות, דאין זו סתימת הסוגיא), כי אם מצמצמת את חיוב הסיבה לסעודה המתחייבת.

ו. ואכן, כדברינו מבואר בירושלמי על אתר: "ר' סימון בשם ריב"ל, אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח, צריך לאוכלו מיסב". והפי', שלכה"פ אותו כזית בעי הסיבה, דאי נימא דפירושו דזהו דין בכזית המצה דבעי הסיבה ובלעדיה אין קיום מצות אכילת מצה, הול"ל בלשון אחרת, ד"מצה בעי הסיבה", ומדוע ניסח הירושלמי בלשון "אותו כזית שיוצא בו" (ועי' בכתבי תלמידי הגר"ח לש"ס). ועוד, דלא קאי רק אמצה, אלא גם אפסח, עי"ש בפני משה (הרמב"ם בפ"ז מהל' חו"מ ה"ח השמיטה הסיבה באכילת ק"פ, ועי' פמ"ג או"ח סי' תעז סע"א, וע"ע ר"מ שם פ"ח ה"ז שהשמיט טיבול בחרוסת בק"פ).

ז. בשו"ע (סי' תעז סע"א): "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד, זכר לפסח הנאכל על השובע, ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהא זהיר לאכלו קודם חצות". ועי' בביאור הגר"א שכתב, שאף לדעת הרא"ש בסוגיין, דס"ל דאין הסיבה כי אם במחויב, ומדין המחויב, מ"מ יש דין הסיבה באפיקומן, אע"פ שכבר קיים מצות מצה - משום "שבזמן הבית היה עיקר אכילתה". ופירושו, שעיקר אכילת המצה היתה עם הפסח, וע"כ צריך להסב בשעת אכילת האפיקומן אע"פ שאין זו מצת החובה. ולכאו' פירושו, דבאפיקומן יש מחייב חדש של הסיבה - זכר לעיקר אכילת המצה.
ועי' בגמ' (קח ע"א) במימרא דריב"ל "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא". והרמב"ם הביא דין זה בפ"ז ה"ח, רק לענין זה שהשמש יוצא ידי חובת הסיבה בכזית שיוצא בו, וא"צ להסב בכל הסעודה, היות ואינו יכול. ומזה יש ללמוד דהמסובין מסבים כל הסעודה, וכסתימת המשנה. וזהו מקור נאמן לרמב"ם שם. ועי' אמנם ביאור הגר"א סי' תעב סע"ז, על דברי הרמ"א שפסק דלכתחילה יסב כל הסעודה - שציין "מדאמרינן שם השמש כו' משמע דיעבד, ובמתני' לא יאכל כו' משמע כל הסעודה". והוא כמו שכתבנו.

ח. ומעתה יל"ע בהך דינא דד' כוסות: האם פירושו, דריב"ל פליג אדר"נ וס"ל דד' כוסות אינם צריכים הסיבה, וע"כ לדידן יתחייב השמש בהסיבה בשעת מצה וד' כוסות. או דילמא ס"ל לריב"ל דדין הסיבה הוא דין במצה ודין בד' כוסות, כל אחד בפני עצמו, וע"כ שפיר במימרא זו לא דיבר כי אם לענין חובת ההסיבה הנובעת ממצות מצה - וזה דלא כמ"ש עד כה.
גישה זו השניה יש בה שני קשיים: חדא: ריב"ל לא קאי במפורש אכזית מצה, ועי' פני משה שם דקאי ג"כ אקרבן פסח. שנית: איך שיהיה, אין אלו דברי הרמב"ם. ושמא זוהי דעת הרא"ש, שפסק דהאוכל מצה מבלי הסיבה לא יצא ידי חובת מצה. ודייק דין זה מברייתא דשמש, ופירש "יצא" - היינו י"ח מצה[5]. אבל עכ"פ הרמב"ם לא כן עמו, וס"ל דאין הסיבה מעכבת במצוות הערב, ואין מצה וד' כוסות כי אם זמני הסיבת החיוב. ויוצא לפ"ז דריב"ל ר"ל ידי חובת הסיבה.

ט. אמנם עי' לרמ"א סי' תעב סע"ז, שפסק דינו של הרא"ש דהסיבה מעכבת בכוסות. ועי"ש לגר"א שציין מקורו בברייתא דריב"ל גבי שמש. ומעתה לפ"ד הגר"א נראה, דהרמ"א מזכה שטרא לבי תרי, דמחד גיסא פסק כהרא"ש, ופי' דברי ריב"ל לענין מצוות הערב, ומאידך גיסא כ' דלכתחילה מצות הסיבה בכל הסעודה. והגר"א נמקו ע"פ דינא דריב"ל וקאי אמצות הסיבה ולא אמצוות מצה ויין.
ובד' רמ"א היה נראה, דמקור מצות הסיבה לכתחילה (היינו בכל הסעודה) הוא במשנה דידן, וכמ"ש הגר"א, וברייתא דריב"ל פי' כרא"ש, דקאי אמצות מצה. וכמו כן, הך דירושלמי פירש אמצה דווקא, וע"כ השמיט ד' כוסות, או דס"ל דלא כר"נ, ולית ליה הסיבה בד' כוסות. אבל בדעת הגר"א צע"ג, שנימק דברי הרמ"א ע"פ הברייתא דריב"ל, ומאידך פירש כהרא"ש.

י. ומזה מתברר בדעת הגר"א, שתפס בדברי הרא"ש דאינו דין במצה ובד' כוסות, אלא ס"ל כנ"ל בד' הרמב"ם, דיסודו הוא מצות הסיבה וצורה בסעודת היום. ורק דס"ל, דאמנם אם לא אכל ושתה בהסיבה לא קיים מצות הסיבה בסעודה, וחסר שם קביעות חירות אסעודה. ודין זה דין מדיני הסיפור וכנ"ל. וע"כ חוזר - לא מדין מצה ולא מדין ד' כוסות - אלא מדין צורת הסיפור המתקיים בסעודת הערב.
ומעתה, נקט הרא"ש, דאם אין קיום דין סעודת הערב באכילת המצה ושתיית היין, לא קיים מצות מצה ומצות יין, דתקנת חז"ל שהם הצורה של סעודת היום, וזהו גדר מצותם.
וע"כ שפיר כ' הרא"ש, שהוברר שלא היה הכוס השלישי כוס מד' כוסות, וכנ"ל.

יא. ומעתה יוצא, שאין מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לרא"ש בדין הסיבה, כי אם לענין היחס שבין מצות ד"כ ומצות מצה לבין מצות סעודת הערב, וכנ"ל.
ועי' בשו"ע או"ח סי' תעב סע"ז שכתב: "כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה". ומשמעותו כמ"ש. ומעתה נראה שכך למד הגר"א בד' הרא"ש, וזה דלא כמבואר בחי' מרן רי"ז הלוי לרמב"ם הל' חו"מ.
לסיכום: לרמב"ם, דעת ריב"ל דלא בעי' הסיבה בד' כוסות, ופליג אדר"נ. ולהלכה פסק הר"מ כר"נ, ומה שהביא ד' ריב"ל היינו רק לענין השמש, ושיוצאין י"ח בכזית מצה, והוסיף גם בד' כוסות.

יב. נראה, דהבנתנו עפ"ד הגר"א, שהמחויב הוא סעודה בהסיבה, מתבררת להדיא בתוס' קח ע"א ד"ה מאי דהוה. עי"ש שכתבו, דאע"פ שאין מסובין בשתיית כסי בתראי, מ"מ מסובין אמצה משום "שהיא עיקר סעודה יותר מיין". ומבואר, שביין אין המחייב גוף הסעודה, אלא היין, ויסודו, דשתיית יין היא צורה של חירות (עי' קיז ע"ב, קח ע"ב), ובו נאמר דין הסיבה, כצורה, בחירות זו.
ושפיר שקלינן וטרינן בגמ' בעיקר החירות - בקמאי או בבתראי. וכ"ז בד' כוסות, אבל במצה אין המחייב אופיה של אכילת המצה כביטוי לחירות[6], כי אם בגוף הסעודה - שעיקרה הפת.

יג. אלא דעי' בתוס' הבא (ד"ה כולהו), שכתבו דבד' כוסות בעינן הסיבה בשעת שתייה (לאפוקי מד' המאירי דס"ל דבעי' הסיבה בשעת אמירה שעל הכוס). והסתפקו התוס' בשכח ולא היסב אי חוזר ושותה. וכן הסתפקו בשכח להסב בשלישי אי שותה פעם נוספת, דשמא נראה כמוסיף על הכוסות, ע"ש.
והפשוט, דהתוס' לא הסתפקו במצה, וניתן להבין זאת בשני פנים: או דהדבר מפורש בד' ריב"ל גבי שמש, שיוצא יד"ח דווקא בהסיבה, משא"כ בד' כוסות, לא איירי בהו ריב"ל (וזה ע"פ דברינו בדעת הרא"ש, ודלא כדברינו בדעת הרמב"ם). או משום דבוודאי חוזר מדין הסיבת הסעודה, דזהו עיקר המצוה. וכל הספק הוא בדין הסיבה דחירות, דשמא אין זה כי אם תוספת ביטוי דחירות המתווספת על גוף ביטוי החירות שבשתיית הד' כוסות, וע"כ אין זה מעכב.
ומה שהסתפקו בשלישי, דשמא במקום איסור הוספה אכוסות אין מקום להחמיר לחזור ולשתות, שהרי סו"ס אין זה אלא ריבוי בצורת החירות כנ"ל.

יד. עוד ע"ש לרשב"ם בדעת ריב"ל, שכתב: "שמש שאכל כזית מצה - לא גרסינן באחרונה". ויל"ע בדבריו (ועי' מש"כ במקום אחר). ובפשטות משמע שבא לומר, דא"צ הסיבה דווקא באפיקומן, וסגי בכל כזית. ועי' להלן קיט ע"ב, דשיטת רש"י ורשב"ם דעיקר מצות מצה מדאו' מתקיימת באפיקומן. ומעתה אי גרסי' "באחרונה", הרי דמצריך דוקא מצה זו, שמקיים בה דינא דאו', וע"ד הלשון בירושלמי. ומזה שדחה רשב"ם לגירסא זו, לכאו' ס"ל דהברייתא מחדשת קולא בשמש - וזה דחוק - או דסגי בהסיבה באכילת מצה מחויבת מד"ס (שיש בו קיום דאו'), וא"צ שתהיה מחויבת מדאו'. וד"ז יל"ע בו. ופירושו, דעיקר סעודה מתקיימת בראשונה, וזה סיוע למש"כ.

(פורסם  בחוברת "הגדת הכרם", אדר תשע"ה)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion