תפילות רבות נשא משה רבינו כדי לזכות להיכנס לארץ ישראל, עד שגער בו הקב"ה: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

"ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתיך אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון, ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"^[1].

וכמה תפילות נשא משה? תקט"ו תפילות:

"ומנין שהתפלל משה תקט"ו פעמים, שנאמר 'ואתחנן אל ה'', מנין ואתחנ"ן הכי הוו"^[2]. אך בורא העולם לא נענה להפצרותיו הרבות של משה רבינו, והוא לא זכה הוא להיכנס לארץ.

כמה תמיהות עולות בפרשה זו. האחת, על הפצרותיו הרבות של משה רבינו להיכנס לארץ, ובניסוחו של אברבנאל:

"למה משתדל משה רבינו כל כך על הכנסתו לארץ, ועל האריכו ימי חייו? האם לא היה יודע גודל מעלת נפשו, ושבהפרדה מן הגוף תדבק בקונה ותהיה לה בעולם הנשמות עונג נפלא בלתי נערך ובלתי משוער עם העונג המושג אליה בהיותה עם הגוף? ולמה אם כן היה בוחר בחיים הגשמיים האלה ובהכנסת הארץ יותר מהתוסף בבית אלקיו בעולם הנשמות"?^[3]

תמה האברבנאל על רצונו העז של משה להיכנס לארץ הקודש, ולא נתקררה דעתו עד שהוא עצמו הביא ארבעה תירוצים, שמהם נזכרו בדברי חז"ל. האחת: "מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי"^[4]. כלומר, נכספה וגם כלתה נפשו של משה לארץ כדי לקיים את המצוות בה.

ועוד הוסיף וביאר, שמשה רצה להוסיף ולהכניסם ארצה, כדי להשלים את תכלית עמלו ומטרת מעשיו, הלא היא הכניסה לארץ. ובתירוץ נוסף תירץ, כדי לאמת את דברו כנגד המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, והוא רצה להוכיח להם שאכן הארץ טובה, כפי שאמר להם.

ובתירוצו האחרון הוסיף לבאר, כי משה רצה להשתטח בהר המוריה ולהגיד לישראל, שהוא המקום הנבחר שמלבין עוונותיהם של ישראל, כדי שגם אנחנו נלך בנתיב זה. אך אנו רוצים לילך בנתיב אחר.

ועדיין תמהים אנו בפרשה רבתא זו את תמיהת רבותינו, מדוע אכן לא נענה הקב"ה לתפילתו של משה רבינו. הן אין דבר העומד בפני התפילה, ובפרט בפני תפילתו של משה רבינו - ומדוע לא נענה משה?

הראשונים תירצו באופנים אחדים. בעל העיקרים והאברבנאל הבינו כי תפילת משה לא נתקבלה, כי תפילה זו עמדה נגד שבועתו של הקב"ה, "לכן לא תביאו". והר"ן בדרשותיו ביאר, שהקב"ה לא שעה לתפילתו של משה, שכן בחטא מי מריבה משה זלזל גם בכבודם של ישראל, כאשר אמר "שמעו נא המורים". ולכך מבאר הר"ן, שהש"י הורה בתורה שלא היה ראוי למחול אף למשה בשום פנים, כדי שהוא ישמש דוגמה לדורות, שיחמיר אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל:

"והיתה הסיבה מפני שבא בכלל חטאו, זלזול בכבודן של ישראל. ואע"פ שלא היה עיקר חטאו על ככה, הראה השם יתברך שלא היה ראוי למחול לו בשום פנים כדי שיהיה דוגמא לדורות שיחמיר כל אדם על עצמו שלא להקל בכבוד הכלל, כי הכלל מצד כללותו משיג מעלה וחשיבות שאי אפשר שתימצא בפרט אחד"^[5].

ואף בזו נלך בנתיב אחר.

שאלה נוספת באמתחתנו על פשר מקראי קודש "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי": הן הגזרה על משה רבינו לא להיכנס לארץ ישראל נגזרה בגין חטא מי מריבה, ומדוע אפוא אמר "ויתעבר ה' בי למענכם"? ובניסוחו של אברבנאל:

"ואם היתה גזירה שלא יעבור משה לארץ, על אשר מרה פיו במי מריבה, כמו שיראה מפשט הכתובים בפרשת חקת, איך אמר ויתעבר ה' בי למענכם, כי למענו היה ולא למענם"?^[6]

אמנם רש"י מפרש ש"ויתעבר ה' בי למענכם", פירוש בגללכם, כלומר אתם גרמתם לי שלא איכנס לארץ, שכן כאשר בא משה להכות את הסלע, הלך הסלע וישב לו בין הסלעים, ולא היו מכירים את הסלע, שסיפק להם מי ארבעים שנה עד שנסתלק הבאר. והיו ישראל אומרים למשה ולאהרן "מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים", ואמר להם משה: שמעו נא המרים המן הסלע שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים? נמצא שבני ישראל כאשר אמרו למשה, מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, גרמו לחטא מי מריבה, וזוהי כוונת דברי משה "למענכם אתם גרמתם לי"^[7]. אך הר"ן בדרשותיו דוחה את פירושו של רש"י, שכן אם הכתוב היה בא לומר שבני ישראל גרמו למשה שלא ייכנס לארץ, או-אז היה הכתוב אומר "בגללכם" ולא "למענכם", וכמו שאמר למעלה "גם בי התאנף ה' בגללכם גם אתם לא תבאו שם"^[8].

מעתה מבקשים אנו לבאר, מדוע משה רבינו איווה למושב לו את ארץ ישראל דווקא, ומדוע תפילתו לא נענתה. לשם כך נעמוד על ההבדל בין הנהגתו של משה רבינו להנהגתו של יהושע בן נון.

"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"

משה רבינו הנהיג את עם ישראל עד בואם אל ארץ נושבת, ושם העביר את מוסרות ההנהגה לתלמידו יהושע בן נון, והוא הביאם לתוככי ארץ הקודש. מתאימה היא הנהגת המדבר דווקא למשה רבינו, ותואמת הנהגת ארץ ישראל ליהושע בן נון. שכן הנהגת המדבר היתה הנהגה ניסית, כולה לחם מן השמים, מים מן הבאר אשר הולך אתם, מוקפים הם בענני הכבוד - ואכן הולמת הנהגה זו עם משה "איש האלקים"^[9], שכולו היה מרומם מעבר לחיים הטבעיים בדור המדבר.

לא כן הנהגת דור באי הארץ, היתה הנהגה טבעית, הנהגה שבה ישראל נזקקים לעבוד בעבודת החומר, הנהגתה של ארץ ישראל ודרך העבודה בה היא בעמל הגוף ובצרכים החומריים וגילוי וחשיפת האור האלוקי הטמון והגנוז דווקא במעבה החומר הנהגה זו תואמת היא את מידתו של יהושע בן נון, שמעלתו מעלת קדושת החיים הטבעיים.

ובאו על כך דברי רבינו המהר"ל:

"'וינהג את הצאן אחר המדבר...' ור' לוי אמר כי במדבר מניחן ובמדבר עתיד להחזירן, פירוש מפני כי משה שהיה איש אלקים ראוי שיהיה מנהיג ישראל במדבר, שכבר אמרנו כי הדברים האלקיים שייך להם המדבר ביותר, וכמו שנתבאר למעלה באר היטב, ולפיכך הניחן במדבר שכל הנהגתו לישראל היה במדבר, ואף בסוף יחזרו לו במדבר, וכל זה שכל ענין אלקי יותר ראוי במדבר, ואלו היה משה כמו שאר אדם שהיה טבעי היה שייך לו הנהגת הישוב, אבל משה איש אלקים שייך לו המדבר בפרט"^[10].

רבינו המהר"ל האיר את עינינו, כי אין דבר הקורה במקרה, ויאה הנהגתו של משה למדבר, ונאה ויאה הנהגתו של יהושע בן נון בתוככי ארץ הקודש, לעסוק בקדושת החיים המעשיים, שכן ע"י מצוות הארץ מרוממים את החיים המעשיים לקדושה עליונה; ולכן כשבני ישראל עברו את הירדן פסק להם המן מלירד, שכן הנהגת ארץ ישראל היא הנהגה טבעית. אכן עז רצונו של משה רבינו להיכנס לארץ ישראל, שכן לוּ משה רבינו היה נכנס לארץ, היתה שוררת בארץ הנהגת דור המדבר – מעין גן עדן קודם לחטא, והיו חיים בעולם מתוקן.

"והרי נתבאר לנו כי אלולא החטא, הנה היה אפשר להם ג"כ לכנוס לארץ היטיב, ואדרבה הוא, כי אז כניסתם לארץ תיקון גדול, כי בזה נעשה היחוד למעלה ולמטה... ואלו שלא חטאו ישראל והיה נכנס משה לארץ, היה עומד מוכן שיחזור מאז העולם לתיקונו"^[11].

משה רבינו ביקש את טובת כלל ישראל, שיהיו שרויים כבר עתה בעולם המתוקן, ולא יצטרכו לגלות הימנה, כך איווה לו רעיא מהימנא בטובתן של צאנו:

"כי אם היה משה בעצמו בונה בית המקדש – לא היה נחרב רק היה עומד לעד, כי היה מוריד להם בית המקדש של מעלה, וזה היה כל תשוקתו לבא לארץ ישראל"^[12].

משה רבינו ידע אל-נכון, כי אם הוא עצמו לא יכניס את צאן מרעיתו לתוככי הארץ, הם עלולים לגלות ממנה. וכך פירש ה"כלי-יקר" את דברי הזקנים שבאותו הדור, שאמרו "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה", ודברי הזקנים צריכים תלמוד, וביאר:

"כי פני משה כפני חמה, כחמה זו שאורה תמידי בלא הפסק, כך כל מתנותיו של משה נצחיים, וקנין התורה שעל ידו יוכיח, אבל יהושע כלבנה, שאין אורה תמידי. כך פני משה כפני חמה, כחמה זו שאורה תמידי בלא הפסק, כך כל מתנותיו של משה נצחיים וקנין התורה שעל ידו יוכיח; אבל יהושע כלבנה, שאין אורה תמידי, כך הארץ שהנחילם, לפעמים כשזוכין לכל ישראל אור במושבותם, וכשאינן זוכין ראיתי את הארץ והנה תוהו"^[13].

אכן מצאנו שכל מעשיו של משה רבינו, היו נצחיים וקיימים לעד, הן כך אמרה הגמרא על המשכן שנבנה ע"י משה רבינו, שהוא לא חרב, אלא נגנז משום שנעשה ע"י משה.

"דרש ר' חנינא בר פפא, מאי דכתיב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה? אל תקרי נאוה תהלה, אלא נוה תהלה, זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה. משה – דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו"^[14].

מעתה השכלנו בינה, מדוע שאף משה רעיא מהימנא להביא את עם ישראל לתוככי ארץ הקודש. אך דא עקא, סיבה זו שביקש משה להיטיב לעם שיהיה קניינו קנין נצחי, היא הסיבה שבגינה נמנע ממנו להיכנס לארץ.

ויתעבר ה' בי – למענכם

נעיין שוב בתפילת משה.

"ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"^[15].

הלשון "למענכם" בפסוק זה מוקשה, שכן מדוע זה "למענכם" – אי כניסת משה רבינו לארץ ישראל. אמנם רש"י, כאמור לעיל, פירש "אתם גרמתם לי"^[16], כלומר פירוש המלה למענכם היא בגללכם, בגללכם נגרם חטא מי מריבה.

אמנם הראשונים הקשו על פירוש זה, "כי הפרש גדול יש בין לשון 'בגללכם' ובין לשון 'למענכם', שכן לשון 'למענכם' פירוש לטובתכם, לאמור שאי כניסתו של משה היא לטובת עם ישראל. ולכן ביאר הספורנו: "מפני שהייתי מתאווה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנו לעולם, והוא כבר נשא ידו להפיל זרעכם בגויים"^[17], כאמור לעיל, שאילו משה היה נכנס לארץ לא היו ישראל גולים משם, ובית המקדש לא היה נחרב. אך טובתם של ישראל אחר שחטאו וירדו ממדרגתם היא "להפיל זרעכם בגויים", שכן אמרו חז"ל, כי בחורבן בין המקדש שפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים:

"'מזמור לארץ אלקים בו גויים בנחלתך' לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה הוא אומר 'מזמור לאסף'? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו, וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, ונטל פדגוג שלו והיה מזמר. אמרו לו, המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר? אמר להם, מזמר אני שהפך חופתו של בנו, ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר? אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל"^[18].

מעתה מבואר היטב, מדוע טוב הוא לישראל, שמשה רבינו לא ייכנס לארץ ישראל, כי אילו היה משה נכנס לארץ, ובונה את בית המקדש, חלילה היה הקב"ה שופך חמתו על ישראל, ולא על בית המקדש שלא היה ניתן להיחרב, וכדברי בעל אור החיים:

"ולזה אם יכנס משה לארץ, ויבנה בית המקדש, יצטרך ה' להשליך חמתו כשירשעו, ולא על בית המקדש, ויכלו ישראל ח"ו"^[19].

אי כניסתו של משה לארץ, לטובתן של ישראל היא, שכן עתידים הם לצאת לגלות, שכן עדיין לא הגיעו לפסגת שלמותם הרוחנית, אך לעתיד לבוא אכן יזכו להכניס את העם לארץ.

"אמר רבי חמא בר חנינא לכן לא תביאו את הקהל הזה, את הקהל הזה, אין אתם מכניסין, אבל לכל ישראל אתם מכניסים לעתיד לבא, שנאמר 'וענתה שמה כימי נעוריה' זה משה ואהרון"^[20].

בד בבד עם הבשורה על אי כניסתן לארץ, נאמר להם שלעתיד לבוא עת ישראל יעפילו למעלתם ויוכלו להיות בארץ, כשחוב הגלות לא מוטל על גבם, או אז ייכנסו משה ואהרון לארץ ישראל.

ובנתיב שהננו הולכים, מבארים אנו דברי ר' לוי המוקשים.

"ברב בישר – ברב בישרהו"

"ויאמר ה' אלי רב לך, אמר ר' לוי ברב בישר - ברב בישרהו, ברב בישר 'רב לכם', ברב בישרוהו 'רב לך' (אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה)"^[21].

דברי הגמרא מתבארים אפוא, שה' לא קיבל את תפילתו של משה לכניסתו לארץ ישראל, "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", הוא מחמת שאמר משה לקורח ועדתו "רב לכם בני לוי".^[22] והתמיהה גדולה, וכי משום שמשה רצה למנוע את מחלוקת קורח ועדתו, זו הסיבה שבעטיה הוא לא נכנס לארץ? אתמהה^[23]! על כן שומה עלינו לעיין מעט במהות חטאו של קורח: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו"^[24]? זאת ועוד, היאך הצליח קורח לגרור אחריו את כל העם, עד אשר העונש כמעט פגע בעם כולו "הבדלו מתוך העדה הזאת"?^[25]

המהר"ל בספר ה"תפארת" ביאר, כי קורח לא ביקש את הכהונה לעצמו, אלא טענתו היתה "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". לאמור, אין צורך כלל בכוהן גדול ולא בשבט הלוי, כי כולם שמעו בסיני "אנכי ולא יהיה לך". לכן עשו להם ציציות ושאלו, אם טלית שכולה תכלת חייבת בפתיל תכלת; וכן שאלו על בית מלא ספרים שיהיה פטור מן המזוזה"^[26].

"והיה סובר כיון שהטלית כולה תכלת למה לו חוט, ואז יהיה משיב לו קרח, אם כן כל ישראל כולם היו קדושים למה להם כהן מיוחד לכפר בעדם אחר שכולם ראויים לכהנים, למה להם לכהן אחר נבדל"^[27].

ולכן שאל קורח לגבי הדין של מזוזה, כי מגמת המזוזה "כדי לזכור אהבתו... וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולמים"^[28], ואם הבית כולו מלא ספרים, הרי הבית כולו אומר כבוד ה', ומעתה אין צורך במזוזה. וחשב קורח לטעון, שעם אשר כולו קודש ושמע מפי הגבורה "אנכי ולא יהיה לך", אין לו צורך בכוהנים גדולים.

אמנם קורח שפקח היה, עינו הטעתו. אמנם האידאה הזו נכונה היא מאוד, אלא שטרם הגיעה זמנה להתממש, ועתה עדיין יש הפרש גדול בין כוהן גדול לאדם רגיל מישראל, בין משה רבינו לבין הפחות מישראל. מה נאוו דברי האדמו"ר בעל החידושי הרי"ם:

"כ"ק אא"ז מרן אדמו"ר זצ"ל מגור אמר, קרח אמר רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', איתא שראה ברוח הקודש, אלא שהיה דוחק את השעה, לעתיד יהיה תיקון השלם, כולם קדושים דכתיב 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו למקטנם ולא גדולם... וזה שטען קרח כל העדה כולם קדושים, ולעתיד יהיה לו ג"כ תיקון, דאיתא (ילקוט ראובני פר' קרח בשם כנפי יונה) 'צדיק כתמר יפרח' סופי תיבות קרח, וכן איתא בתנא דבי אליהו פרשה ל' על הפסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך, משל לבת עני שהלכה למלאות מים מן הבור ונפסק הדלי של חרס ונפל לבור וכו', ואח"כ באה בת המלך וכו', ונפסק הדלי של זהב שלה ונפל לבור, מי שמעלה את הדלי של זהב מעלה את הכלי של חרס, שנאמר טבעו בארץ שעריה, שלעתיד יעלו השערים מן הארץ, הוא יעלה את קרח אבי אבא מן הקרקע"^[29].

חזונו של קרח הוא חזון אחרית הימים, עת יקראו כולם בשם ה'. ולכן סופי התיבות של "צדיק כתמר יפרח" הוא קרח – שכן בסופו של התהליך, האידיאה של קורח תהיה נכונה, ולעתיד לבוא עת יעלו את שערי המקדש מן הארץ, יעלה גם קורח, שכן תהיה לו אז תקומה לשיטתו:

"אילו זכו ישראל היו כולם כהנים גדולים, ולעתיד לבא תחזור להם שנאמר 'ואתם כהני ה' תקראו'"^[30]

מעתה, עת אשר אומר משה לקורח ועדתו: "רב לכם בני לוי", רצונו לומר שכן טרם הגיעה העת למימושה של אידאה זו, רק לעתיד לבוא: "כהני ה' תקראו". ומה מאירים דברי הגמרא: "ברב בישר – ברב בישרהו, שכן באותה מטבע לשון שבה השתמש משה כלפי קורח, השתמש הקב"ה כלפי משה להורות לו, שמאותו הטעם שאמר משה לקורח "רב לכם", מאותו הטעם אמר ה' למשה "רב לך אל תוסף דבר אלי": משה אינו יכול להיכנס לארץ, שכן טרם הגיעה עת תיקונו של עולם, שכן עתידים ישראל לצאת לגלות בין האומות עד עת בא הגאולה; או אז משה ואהרן יכניסו את ישראל לנצח לארץ הקדושה. "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשי ידי להתפאר"^[31].

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion