א. בשו"ת התשב"ץ ח"א סימן קע"ח נשאל מהו המקור לדין שאין נושאין נשים בין פסח לעצרת מטעם שמתו תלמידי ר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה וז"ל: "מהו הכבוד הזה אשר זלזלו קצתם בקצתם"? עיי"ש באריכות.

יש להבין בתשובה זו כמה פרטים א. מדוע בין פסח לעצרת הרי למעשה הוי עד ל"ג בעומר ב. מדוע כת' דזלזלו קצתם בקצתם- הרי מתו כ"ד אלף תלמידים ולזאת יקרא קצתם?

והנה די"ז הביאו הטור או"ח סי' תצ"ג בשם הר"י בן גיאת ושם בב"י הביאו בשם האבודרהם (עמ' רמ"ה) והוא משם הראשונים, וטעמו שלא להרבות שמחה משום שמתו תלמידי ר"ע באותו הזמן, ובשו"ע שם סעי' א' השמיט את הא דכת' שלא להרבות בשמחה וכן הגביל את האיסורים עד ל"ג בעומר וכת' שם בחק יעקב ס"ג טעמים נוספים ויעוין בזה בהרחבה בספר המידות למאירי עמ' נא'.
ובסעיף ב' כתוב בשו"ע שנהגו שלא להסתפר עד ל"ג בעומר ושם הוסיף בהגה שביום זה מרבים בשמחה ובגר"א אות ב' הסביר מדוע דוקא עד ל"ג בעומר עי"ש חשבונו.

ויש לדון בדינים אלו לברר ולהבין מהו יסוד ועומק הדברים- מה היה חטאם של תלמידי ר"ע שזלזלו זה בכבודו של זה. מהו אותו כבוד, ומתוך כך לירד לשורש הדינים מהי שמחה ומדוע היא נאסרה ובעיקר שמחת נישואין, ומה לכל זה עניין איסור התספורת ועל כולנה מדוע בל"ג בעומר הותרו הדברים לרוב הפוסקים.

ב. מקורם של דברים הוא בגמ' יבמות סב':- דאמרי' התם "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר"ע מגבת ועד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם" (שנשתכחה התורה- רש"י שם) שמא מתוך הבנת דברי הגמ' נעלה מזור לכמה משאלותינו. חטאם של תלמידי ר"ע מבואר בפשיטות- שלא נהגו כבוד זה לזה - זה בזה.

ענין הכבוד מהו- אמרי' בגמ' קידושין ל':- "תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשתדלתו בדברים" האדם בטיבעו מכבד את מי שנותן ומעניק לו יותר, והכיבוד הוא ע"י זה שמחזיר ומעניק ונותן למי שנתן לו, ומכיון שכך- אימו שמעניקה לו ומשתדלתו בדברים הוא כביכול מחזיר לה ונותן לה צרכיה ומתכבדת היא בזאת. שורש האהבה היא הנתינה- הנותן אוהב יותר את המקבל, ככל אשר יתן יותר יאהב יותר כמו שהאריך הגה"צ הרב דסלר זצ"ל בקונטרס החסד המפורסם, וא"כ ככל אשר יאהב האדם יתן יותר ואת מי שיכבד יותר ויתן יותר יאהב יותר. ונפקא לן שהאהבה והכיבוד שורש אחד להם ומבואר בזה מה דתנינן באבות פ"ב מ"י "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" היינו הכבוד והחביבות (אהבה) חד הם.

כאשר תלמידי ר"ע לא נהגו כבוד זב"ז שורש חסרונם הוא חוסר אהבה וחביבות בין אחד לשני ולכן דוקא בימים אלו שבין ימי הגאולה לבין ימי התורה אלו הימים שבהם מידת האהבה צריכה להיות מוגברת עד שמגיעים לדרגה הגבוהה ביותר במידה זו. "ויחן שם ישראל כנגד ההר" (שמות יט', ב') ושם ברש"י "כאיש אחד בלב אחד" בימים אלו הניסיון במידה זו גדול יותר והם נכשלו ונסוגו אחור.

כתב הראי"ה קוק זצ"ל במידות הראיה מידת האהבה כלל ראשון- "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל" וברגע שישנו חסרון אחד קטן בליבו באהבתו לאחר, ישנה כבר גריעותא גדולה באהבת הכלל. ומובן דבר זה ביתר ביאור לפי מה שכתב באורחות צדיקים שער ה' שהאהבה כוללת מעשים רבים יותר משאר המידות כאשר קיימת בחסרונה רעה היא מכולם. וכאשר קיימת היא במילואה לטובה, אז טובה היא מכולם ומגיעים בה למעלות גבוהות ביותר עד "ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים ו', י') ובחסרון זה הגיעו עד למגיפה.

[כהערת אגב יש להבין מדוע דוקא בתלמידי ר"ע הקפידו כ"כ בעבירה זו עד כדי מגיפה, ושמעתי ממו"ר מרן רה"י זצ"ל שר"ע הוא זה שדרש לאחר פרישת שמעון העמסוני- בדרשת הפסוק "את ה' אלוקיך תירא" ודרש- אלו תלמידי חכמים והמסתבר ביותר הוא שתלמידי אותו חכם הם המצווים ללכת בדרך רבם, ולכן הדקדוק בהם היה גבוה יותר והניסיון גדול יותר והם נכשלו.]

ג. חטאם כמבואר היה בחוסר ביטוי האהבה וכבוד זה לזה, בעל האורחות צדיקים בשער התשיעי שער השמחה כת' שמידה זו כמה פנים לה, מן הצד השלילי יש את השמח בקלון חברו, אך כאשר שמחת האדם חיובית אז מקיים בזה "ואהבת לרעך כמוך", ולכאו' קשה עד מאוד מהו הקשר בין השמחה לבין האהבה, אך לפי דברינו הדברים פשוטים וברורים שהרי האדם שמח בחלקו ואם אוהב את חבירו שמח גם כאשר לחבירו יש את חלקו. וממילא משתדל להרחיב את חלקו של חבירו.

כאשר פסקו תלמידי ר"ע מלמות התעוררו לחיים מידות אלו של אהבה ושמחה שהרי מי שהיה מחוסר מידה זו מסיבתו היתה המגיפה, וממילא מובן מדוע עד כה שעדיין מתו במגיפה נאסרו להנשא וכאשר פסקו מלמות הותרה השמחה ושאר איסורים כמבואר שם בגמ' יבמות סב'.- "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה" וכ"כ למה? משום שאהבת האשה מופלגת ביותר וכיבודה הוא כבוד עצום "ומכבדה יותר מגופו" ואהבת כנסת ישראל לדודה מובע בשיר השירים דוקא באהבה זו. אהבה זו ושמחה זו מתעוררות לחיים ביום זה.

האהבה והשמחה יחודם הוא שקשה לקיימם כאשר אדם בודד ויחידי, צריך הוא חיבור עם אדם נוסף. שני אנשים נאסרה עליהם ההסתפרות נזיר ואבל, הנזיר סיבת האיסור נובעת "כי נזר אלוקיו על ראשו" העליונות האישית והיחודית שלו מתבטאת בכתר המעטר את ראשו מידה עליונה של כתר, אך הנזיר מתבדל ועליון הוא ולכן צריך גם להבדיל מאכילות מסוימות ושתיות מסוימות, אך יש איסור זה גם על האבל והוא מטעם צער ואבילות.

בימי הספירה מצרפים אנו את שתי העילות הללו גם את ההתבדלות של תלמידי ר"ע האחד מן השני ומתוך כך הצער על מותם עד כדי השמת העולם מתורה, וכאשר פסקו מלמות יחזרו לשלוט מידות האהבה והשמחה שהם יסוד ושורש הקישור בין בני אדם, ממילא גם האיסורים התלויים בהם אינם עוד וכל זאת בל"ג בעומר ומדוע?

יום זה הוא יום ההילולא של רשב"י שכל כוחותיו התמסרו וכל נפשו היתה קשורה בנימיה לאהבת ה' ותורתו עד כדי שלא יכל להבין היאך אנשים אינם עוסקים בתורה אלא בעבודות החוץ וכל מקום שנתן עניו נשרף (עיין שבת לג'), כוחו של רשב"י היה- כילוי הגשמיות- "כל הפורש מד"ת אש אוכלתו"- (ב"ב מט') כל הפורש מד"ת, ורצונותיו מופנים לגשמיות מיד האש אוכלת את הגשמיות הלזו. ומתוך כך דוקא כאשר האדם מתעלה ברוחניות של אהבה ושמחה בטלים ומבוטלים האסורים שכל יסודם הוא בגשמיות עצמית, שיטתו של רשב"י היתה הסתגרות במערה שודאי אינה דרך המתאימה לציבור, אלא הדרך לרבים היא ההתקשרות אחד עם השני.

ההתרחקות הגדולה ביותר יכולה להיות כאשר ת"ח אינם קשורים זה בזה- וכבר האריך הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית ובשו"ת משיב דבר סי' מ"ד על הא דאמרי' שבעבור שנאת חינם חרב בית המקדש אינה שנאת חינם סתמית, אלא שבאותו הדור היתה חוסר התקשרות בין ת"ח, וזאת משום השוני שבדעותיהם ולא שררה ביניהם אהבה על עצם גדולתם בתורה, וכאשר בקרב אותם ת"ח פוסל האחד את השני בשל דעותיו ואינו מחשיב את עצם גדלות התורה, בעבור זה נחרב הבית ובעבור זה העולם שמם, שהרי הקב"ה משרה שכינתו במקום שלא חולק לשבטים הוא הר ה' בו כל ישראל מתאחדים לקבלת עול מלכות שמים עליהם.

וברורים הדברים כשמש בצהרי היום מדוע צריך להרבות שמחה והתקשרות ביום זה- התקשרות זו צריכה לבא מתוך קדושה וטהרה, וכת' בד"מ שם שצריך לשמוח קצת- וזאת משום שעדיין חרב מקדשנו והורמה עטרת נזר תפארתנו, אך כאשר נשמח אנו בתורה שהיא השמחה הגדולה שדרכה עבד רשב"י את בוראו אזי "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" ויוכל האדם להגיע לאהבה המושלמת בין אדם לקונו, בין אדם לתורת ה' ובין אדם לחבירו ונכשל אך ורק באהבת חינם, וע"י אחדות זו ישרה הקב"ה את שכינתו בהר בית ה' במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion