לאחר התוודעות יוסף אל אחיו, הוא שולח את אחיו להודיע זאת לאביו. ויחד אתם הוא שולח עגלות הנושאות מכל טוב מצרים:

"וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כז).

סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה והוא שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף (רש"י שם).

והדברים טעונים ביאור: מהו אותו סימן אשר מסר להם, ומדוע כתוצאה מזה "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"? וכן צריך להבין מדוע למד יעקב עם יוסף לפני שפרש ממנו דווקא פרשת עגלה ערופה? נראה מזה שיש קשר בין תוכן פרשה זו לשליחות של יוסף למצרים.

בפרשת עגלה ערופה אומרת התורה שכאשר מוצאים חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, זקני העיר הקרובה אל החלל רוחצים את ידיהם במים במקום עריפת העגלה, ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז). ושואלים חז"ל: וכי יעלה על דעתנו שזקני בי"ד שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה (סוטה פ"ט, מ"ו).

כלל גדול אנו למדים מפרשה זו. האדם אחראי לא רק על הפעולות שתוצאותיהן נראות תיכף ומיד, אלא אף על פעולות ומעשים שתוצאותיהם יהיו בעוד הרבה שנים, ולאחר גלגולים של מאורעות ומקרים הנמשכים מתוכן אותם המעשים. רוצח נקרא לא רק זה שאוחז בנשק ויורה על אנשים, אלא אף מי שע"י מעשיו גרם לאדם שנהרג בריחוק זמן ובריחוק מקום ממנו. ויתר על כן, רוצח נקרא אף זה שע"י "שב ואל תעשה" גרם שנטלו חייו של אותו אדם מן העולם. ואת זאת אנו לומדים מפרשת עגלה ערופה, שזקני העיר אומרים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" – שלא פטרנוהו בלא מזון ובלא לויה. משמע שאם היו פוטרים אותו ללא מזון ולויה, והיו מתגלגלים הדברים שכתוצאה מכך הוא מת – לא היו יכולים זקני העיר לרחוץ את ידיהם בנקיון כפיים.

מזון ולויה אינם דווקא מזון גשמי ולויה גשמית, אלא גם מזון רוחני ולויה רוחנית. כאשר שולחים אדם למשימה מסוימת ויש סכנה רוחנית, חייבים לבדוק שיש לו את הכלים להתמודד מבחינה רוחנית, כי אם ח"ו הוא יסטה מן הדרך לא נוכל לרחוץ את ידינו בנקיון כפיים.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לשכם, שהמקום הזה הוא מקום המוכן לפורענות – שם קלקלו השבטים, שם עינו את דינה, ושם נחלקה מלכות בית דוד – שם היתה לא רק סכנה גופנית, כי אם סכנה רוחנית. ולכן היה חייב יעקב לצייד אותו במזון רוחני ולויה רוחנית שיהיה מסוגל להתמודד עם כל המזיקים והסכנות שבדרך גם מבחינה רוחנית. לכן לימד אותו פרשת "עגלה ערופה", שהיא הסימן למזון הרוחני שקבל יוסף לדרך.

כאשר יוסף שולח לאביו שהוא עודנו חי בארץ מצרים, מקום של טומאה וע"ז, הוא שולח לו סימן שהוא נשאר באותה דרך ובאותה צדקות שהוא היה בבית אבא. וזהו הסימן שמוסר יוסף לאביו, שכאשר פרש ממנו למד פרשת "עגלה ערופה". כאן ידע יעקב כי יוסף עדין חי מבחינה רוחנית, כי המזון והלויה אשר נתן לו בתחילת דרכו הם שמרו עליו מפני טומאת אוכל מצרים, ולכן: "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם". כאשר הוא רואה את הסימן של "העגלה הערופה" – המזון והלויה הרוחניים שנתן לו אז יעקב נרגע, כי ידע כי הצליח בחינוך שנתן ליוסף, ושכתוצאה מזה החזיק מעמד בכל טומאת מצרים, ולכן: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב".

אחריות זאת מוטלת על כל אחד מאתנו כלפי בנינו ותלמידנו, לדאוג שיקבלו מזון רוחני ולויה רוחנית אשר תלווה אותם משך חייהם כדי שיוכלו להתמודד עם כל מאורעות החיים ולהשאר איתנים בדרכם.

(פורסם בענבי הכרם # פרשת ויגש)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion