עיקר המצוה בימי החנוכה היא לפרסם את הנס, להודות ולהלל לשמו הגדול. לכן מובא בהלכה (שו"ע סי' תרע ס"ב ע"פ מהר"ם מרוטנבורג) שהסעודות בחנוכה הן סעודות הרשות. ידוע מה שביאר הלבוש (שם ס"ב) שמטרת האויבים בימים ההם היתה להכניע את ישראל תחת שלטונם כדי להעבירם על דתם ואמונתם. לפיכך קבעו חכמים את ימי החנוכה כימי הלל והודאה ולא כימי משתה ושמחה, "כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לא-להים ולא עזבנו מעבודתו". לעומת זאת, בימי המן הגזירה נועדה להשמיד להרוג ולאבד את הגוף, ולכן עיקר התקנה היתה "להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה". ננסה להבין ביתר ביאור את ההבדל המהותי שבין חנוכה לפורים.

א. שאלות בנוסח 'על הניסים'

נקדים ונעמוד על כמה שאלות בנוסח 'על הניסים' שתיקנו לנו חז"ל בברכת ההודאה שבתפילה ובברכת הארץ שבברכת המזון:

א. לפי נוסח אשכנז, בסוף שרשרת ההודאות אנו מודים "על המלחמות". וצריך ביאור, הרי המלחמה היא צורך והכרח, ואמנם ההכרח לא יגונה אבל גם לא ישובח, ומדוע יש להודות על כך. ועוד יש לשאול, מדוע המלחמות מוזכרות בסוף, הרי הן קדמו לניסים ולתשועות.[1]

ב. "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" - אמנם פלא הוא שהגיבורים והרבים נמסרו בידם של החלשים והמעטים. אבל ההמשך מעורר תמיהה: "ורשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך" - מהי הרבותא ומהו השבח בכך? האם בדרך הטבע הרשעים הטמאים והזדים היו אמורים לנצח את הצדיקים הטהורים עוסקי התורה?[2]

ג. כתב בספר ארחות חיים (הל' חנוכה אות כב; מובא בב"י סי' תרפב): "ורבים שואלים, מה נשתנה שאמר 'זדים ביד עוסקי תורתך' ולא אמר דבר והפכו, כמו שאומר בכל האחרים? ומתרצים כי דרך הפסוק לקח, דכתיב 'זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי' (תהלים קיט, נא)". ברם, ערבך ערבא צריך - מדוע הפסוק עצמו בחר בביטוי 'זדים' בהקשר זה.

ב. מן הנבואה אל החכמה

במסכת יומא (כט ע"א) דורשת הגמרא את המזמור 'למנצח על אילת השחר' (תהלים כב) על אסתר המלכה, וכך מובא שם: "אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים. - והא איכא חנוכה! ניתנה לכתוב קא אמרינן". השאלה עולה מאליה, שהרי הניסים לכאורה מתארים מצב של הארת פנים, ואם כן מדוע הניסים נמשלו ללילה?

מדברי הגמרא אנו למדים שיש חילוק בין שתי תקופות בהיסטוריה היהודית: החגים והניסים מיציאת מצרים עד נס הפורים שייכים לתקופה אחת - שבאה לידי ביטוי בתורה שבכתב, ואילו מחנוכה ואילך החגים והניסים שייכים לתקופה חדשה של תורה שבעל פה, "שלא ניתנו ליכתב". 

רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה, אות נו) מבאר את הענין על פי דברי הגמרא בפסחים (ב ע"ב) שהעולם הזה נמשל ללילה והעולם הבא ליום. בעולם הזה נאמר "זה שמי לעֹלם" (שמות ג, טו; עי' פסחים נ ע"א) - כלומר, הכרת האמת שהיא שמו של הקב"ה נסתרת ואינה ניכרת אלא דרך האמונה, ככתוב: "ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ג). זהו עניינה של תורה שבכתב - דבר ה' הסתום שהכל רמוז בו, אך מתגלה רק באמצעות תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מבטאת את חיוּת האדם, ולכן נאסר לאומרה מתוך הכתב (גיטין ס ע"א).

וזה דבר גדול ויסוד התורה, כי באמת עיקר התורה הוא תורה שבעל פה כי מה שבכתב אין לאדם תפיסה בו אלא על ידי תורה שבעל פה כמו שאמרו במדרש (תנחומא תשא, לד) שעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל וכו' מי שמסטורין שלי בידו וכו', דמצד תורה שבכתב שהוא הלבוש גשמי דעולם הזה יוכלו גם אומות העולם לומר שיש להם תפיסה ואחיזה בדברי תורה. ובאמת לא עשה כן לכל גוי ואפילו יקיימו כל התורה כולה אינו כלום אם לא יתגיירו ובשם ישראל יכנו כי לא ניתנה תורה אלא לישראל שנתגלו להם המסטורין שבה בתורה שבעל פה.

ובהמשך דבריו הביא ממדרש פרקי היכלות (פרק כז) שאף על פי שלא שרתה שכינה בבית שני מכל מקום עיקר התורה וזיוה והדרה לא היה אלא בבית שני, שלא רצו לבנות עד שהבטיחם השם יתברך לגלות להם רזי התורה. והביאור בזה, כי תחילת תורה שבעל פה היה בימי בית שני מאנשי כנסת הגדולה כמובא בירושלמי (שקלים פ"ה ה"א), ואז התחילה תקופת ה'חכמה'.

ואע"פ שהנבואה היא גילוי מפורש יותר מהשגת החכמים, מכל מקום אמרו חז"ל (בבא בתרא יב ע"א) כי מיום שחרב בית המקדש אף על פי שניטלה הנבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. וביאר הרמב"ן בחידושיו שם: "אף על פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם". ולכן "חכם עדיף מנביא" (שם), כי יש ביכולתו להשיג בשכלו את עמקי סודות התורה, וכמו שמצינו במנחות (כט ע"ב) שמשה רבינו ע"ה לא הבין את דברי רבי עקיבא. וכן במדרש רבה (חקת יט, ו): "דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחביריו, 'וכל יקר ראתה עינו' (איוב כח, י) זה רבי עקיבא וחביריו". ואף שלא קם כמשה, היינו שהתגלה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש מצד השגתו הנבואית, אבל לא בדרך השגה שכלית בבחינת 'חכמה'.

כל הניסים והנפלאות שנעשו לישראל שניתנו להיכתב הם ישועות גופניות, שיצאו מעבדות לחירות וממוות לחיים, והיו אז ניסים גלויים בחסד ה', באתערותא דלעילא. ומעשה ה' קביעא וקיימא ולכן נכתבו לדורות עולם. אולם מחנוכה ואילך הניסים הם בבחינת אתערותא דלתתא, בגדר תורה שבעל פה שלא ניתנה להיכתב, במדרגת החכמה לאחר שנסתם כל חזון. על נס הפורים נחלקו חכמים האם ניתן להיכתב או לא (מגילה ז ע"א), משום שלמראית עין היה בדרך הטבע ושם ה' אינו נזכר במגילה, ואם כן הוא בכלל תושבע"פ. ולדעת הסוברים שניתן להיכתב - הוא מוגדר כ"סוף כל הניסים", כלומר סוף מדרגת הכתב ותחילת מדרגת תושבע"פ.

ג. השראת השכינה בתקופת בית שני

בתקופת בית שני זרח אורה של תורה שבעל פה, והיא היתה התחליף לנבואה שנפסקה בתחילת ימי הבית, ולהשראת השכינה הגלויה שכבר לא הופיעה כבימי בית ראשון (עי' אבות פ"ה מ"ה, יומא כא ע"ב, שם לט ע"א ובפירש"י ד"ה והיה נר מערבי דולק). אולי ניתן להשוות שינוי זה לדברי הרמב"ן בפרשת תרומה (שמות כה, ב): "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". כך יש לומר ביחס למיעוט גילוי כבוד ה' בתקופת בית שני ואילך, שהשראת השכינה בישראל באה בצורה אחרת - ע"י עסק התורה שבעל פה בקדושה ובטהרה בכל תקופת הגלות, ורק מכח האחיזה בה זכו ישראל לשמור על צביונם. תקופה זו החלה כבר בתחילת מלכות יון, כמו שנאמר בסדר עולם רבה (מהדו' ליינר, פרק ל): "הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים (משלי כב יז)".

וכן ביאר הגר"א (בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא): "ענין לאה ורחל וכו' כי שתי בחינות במלכותו יתברך, אחת מצד מה שאנו ממליכין אותו, שזהו תכלית כל העבודה וכו' [רחל], אבל בחינה שנית כשנתגלה מלכותו בעולם מצד אותות כמו במצרים ולעתיד לבוא וכו' [לאה]. והן שני הבתים בית ראשון [לאה] ובית שני [רחל]: שבבית ראשון היתה נראית גדולתו, שכינה וכו', ה' דברים וכו', אבל בבית שני לא היה רק העבודה". וע"ע בכללים ראשונים לרמח"ל (סי' לב).

אלה דברי הנביא ישעיהו (נט, כ-כא): "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה': וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". וביאר הגר"א שהנביא מבטיח בדבר ה' כי ביאת הגואל תבוא ע"י שני דברים בהם יחזיק עם ישראל בתקופת הגלות הארוכה: "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך" - 'רוחי' היינו רוח ה' השורה על ישראל, 'ודברי אשר שמתי בפיך' אלו דברי התורה, כפי שמובא בהקדמה לתיקוני זוהר (דף יז ע"א): "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינא לה". כלומר, הדיבור מגלה את צפונות מחשבות האדם, וכך גם תורה שבע"פ היא הגילוי של תורה שבכתב. לא ניתן להבין את התורה שבכתב ללא התורה שבע"פ ולכן היא מכונה 'פה'.

המלבי"ם בפירושו לישעיהו שם, מבאר שמדובר על שני שלבים:

"ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" - יבא הגואל לציון להחזיר עטרת ציון והמקדש והסנהדרין גם יבא אל השבים מפשע ביעקב אל בני הגולה שישובו אז בתשובה ע"י הצר הדוחק בם. ואם תאמר: ואיך יתקיימו העם עד העת ההיא, והלא עוד חזון למועד?

משיב: "ואני זאת בריתי אותם אמר ה'" - יש להם ע"ז כריתת ברית ממני, כי "רוחי אשר עליך", שהם דברי הנביאים, "ודברי אשר שמתי בפיך", שהם דברי התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, "לא ימושו מפיך", כי תחלה השתמשו בהנבואה עד חגי זכריה ומלאכי, ועת נסתם חזון אז הזכיר להם מלאכי בחתימת נבואתו שהוא ג"כ חתימת הנבואה בכלל (מלאכי ג, כב) 'זכרו תורת משה עבדי'. עד שהנבואה ואחריה התורה וקבלתה בע"פ כמ"ש אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך וכו' אמר ה' מעתה ועד עולם ובזה תתקיימו, וזאת לכם ברית מלח בל יאבד זרעכם ושמכם.

מעתה מובן מדוע נמשלו הניסים ללילה: בלילה האדם אינו פועל, וכך הישועות בתקופת התהוותו של עם ישראל עד ימי בית שני באו באתערותא דלעילא. ואסתר נמשלה לשחר שהוא סוף הלילה - עת בה מתחיל האור לבקוע - כי נס הפורים הוא נקודת המעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. מכאן ואילך החלה בחינת 'יום', והשראת השכינה בישראל מתבטאת בכוחם של חכמי ישראל להעמיק בתורה ולגלות את צפונותיה מתוך עמל ויגיעה. בתחילת הדרך הנהגת ה' עם בנ"י היתה באותות ומופתים כדי לחזק בקרבם את האמונה, אך הנהגה זו אינה נצחית. כפי שכתב הרמב"ן (שמות יג, טז) שהקב"ה "לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר וכו', ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

אם כן, נס חנוכה היה הארת פנים מיוחדת לתקופת תורה שבעל פה. נאמר בספר חגי (ב, ו): "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם וְאֶת הֶחָרָבָה", ופירש רש"י: "ואני מרעיש - בניסים הנעשים לבני חשמונאי. את השמים וגו' - ויבינו ששכינתי שורה בבית זה". כלשונו של רבי צדוק ברסיסי לילה שם: "קדושת ימי החנוכה הוא הארת התורה שבעל פה".

ד. מלחמת יון - לעג לקדושה ולטהרה

מאבקה של מלכות יון כוּון כנגד חכמי ישראל וקדושת התורה באמצעות ליצנות ולעג לכל דבר שבקדושה. הכינוי 'זדים' שניתן להם בידי חז"ל משקף ענין זה, כמאמר החכם במשלי (כא, כד): "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן". כך במזמור פ' בתהלים העוסק בגלויות שבאו על ישראל, נאמר (שם, ז): "תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ", ופירש"י: "אתה שם אותנו מדון לכל שכנינו. שנתגרו בנו יון". גם בחזון דניאל (פרק ז) נמשלו ארבע המלכויות לחיות, ומלכות יון נמשלה לנמר - סמל העזות והחוצפה, כדברי חז"ל "הוי עז כנמר" (אבות ה, כא) וכפי שביאר מהר"ל בספרו נר מצוה (ח"א, עניני ד' מלכויות). גם בחלומו של נבוכדנצאר (דניאל ב) נרמזה יון בירכי הנחושת של הצֶלֶם - רמז למצח נחושה ולעזות הפנים (עי' תנחומא תרומה סי' יא לגבי מזבח הנחושת). כל אלה מבטאים את תכונת הזדון והעזות שאפיינה את מלכות יון במאבקה נגד התורה.

גם חז"ל מתארים את עזות הפנים של מלכות יון כלפי התורה בליצנות ובזלזול. בסנהדרין (מו ע"א) מסופר על מי שרכב על סוס בשבת בימי יוונים, ובית דין סקלוהו "לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך", ופירש רש"י: "מפני שהיו פרוצים בעבירות, שהיו רואין לוחצן של ישראל, שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם". וכן ידוע מעשה מרים בת בילגה (סוכה נו ע"א), שהמירה דתה ונישאה "לסרדיוט אחד ממלכי יוונים", ובעטה במזבח בעת כניסת היוונים להיכל. מקרים אלו ממחישים את לעג היוונים לקדושת התורה ואת תגובת חז"ל בחיזוק גדרי ההלכה.

בנקודת המפנה בין תקופת הנבואה ורוח הקודש לבין תקופת החכמים פעלו היוונים, ולחמו מלחמת חורמה בחכמי ישראל. במסכת יומא (סט ע"ב) מובא שאנשי כנסת הגדולה התפללו לביטול יצה"ר של ע"ז, והקב"ה נענה לבקשתם. וביאר הגר"א שהיה בזה גם חיסרון, שכן תמיד נשמר האיזון בין הטומאה לבין הטהרה, וכאשר יורד כח הטומאה גם יורד כח הקדושה. ובספר יערות דבש (דרוש ג) כתב רבי יהונתן אייבשיץ, שבמקום יצרא דעבודה זרה שנתבטל, נוצר אתגר חדש ואף קשה יותר, והוא המינות והאפיקורסות. הראשונים שהתחילו בדרך קלוקלת זו הם חכמי יון, שלעגו לכל דבר שלא תאם את חכמתם. לדאבוננו, היוונים נחלו הצלחה במעשיהם ורבים מישראל נהו אחריהם ואימצו את תרבותם.[3]

דוקא מתוך אהבתם לחכמה ולמדע, סלדו היוונים מחכמת התורה, משום שחכמת התורה נובעת ממקור הקודש, וחותרת להבין את דבר ה' מתוך מטרה לזכך את החומר ולהדבק בדרכיו של נותן התורה. בנוסף, את חוקי התורה אנו מקיימים בתמימות גם אם לא השכלנו לעמוד על סודם. לעומת זאת, חכמת יון נקראת 'חכמה חיצונית' מפני שכל עיסוקה סבב סביב הצדדים החיצוניים של הבריאה ללא כוונה להשפיע על אישיותו ועל מידותיו של האדם, וכמובן במנותק ממנהיג הבירה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. לכן הם סגדו לכוחות הטבע והעריצו את היופי החיצוני, גם אם אין לו כל פנימיות טובה וראויה [יון - מבני יפת].[4] כמו כן, לדידם רק מה שמובן ומתיישב בשכל האנושי יש לו קיום.

כך ביאר בפרי מגדים (סי' תרפב משבצות זהב סק"א) שהיוונים פעלו בשתי דרכים, כפי שנאמר ב'על הניסים': א. להשכיחם תורתך - מצוות שיש בהם טעם והגיון. מרוב קנאה בחכמת ישראל, "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), השתדלו בכל כוחם להשכיח מהם מצוות אלו. ב. להעבירם מחוקי רצונך - "חוק" הוא דבר שלא נודע לנו טעמו והוא מעבר לשכל. היוונים היו לועגים לעם ישראל ומזלזלים בהם על קיום החוקים (עי' רש"י במדבר יט, ב) מתוך מגמה להעבירם על דתם.

על פי זה נוכל להבין מדוע היוונים גזרו גם על שמירת השבת, כי מצוה זו מייחדת את ישראל מהגויים - "אות היא ביני וביניכם", וגוי ששבת חייב מיתה. וכן רצו לבטל את מצוות קידוש החודש המסמלת את כוחם של חכמי ישראל לקבוע את המועדים. ועוד גזרו על מצוות המילה, שמהותה להשריש ברך הנולד את הכח לשמור על חוקי התורה גם בלא הבנה שכלית, בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלקיך". וכמובן, אמרו "כִּתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" (בר"ר ב, ד), כי עיקר מלחמתם היתה בקשר שבין ישראל לקב"ה, כמ"ש "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט; ועיין העמק דבר שם).

ולכן בהיכנסם למקדש טימאו את כל השמנים ולא שפכו אותם או השתמשו בהם. כידוע, השמן מסמל את החכמה, והרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה (ברכות נז ע"א), אבל מעבר לכך - היוונים כפרו במושג 'טומאה וטהרה'. כאמור, מבחינתם רק מה שנראה לעין ומובן בשכל הוא נכון, וזו היתה מטרתם כאשר הזיקו 'היזק שאינו ניכר' בטמאם את השמנים, כאומרים: אין הבדל בין טמא לטהור. לפי זה ניתן ליישב מדוע החשמונאים הקפידו לחפש שמן טהור אע"פ שטומאה הותרה בציבור, כי החשמונאים הבינו שזו בדיוק היתה הנקודה בה רצו היוונים לפגוע, לזלזל במושג הטהרה. ואכן הקב"ה הראה להם פנים שוחקות והוכיח את צדקת מאבקם בנס פך השמן. יתכן שזו הסיבה שהניצחון התרחש דווקא ע"י בני חשמונאי הכהנים, מפני שהכהנים מופקדים על שמירת קדושת המקדש וטהרתו, ובכך ייצגו את התפיסה היהודית כולה. היוונים, שביקשו לטמא את המקדש ולערער את יסודות הקדושה, ראו בכהנים את יריביהם המרכזיים.

בספר מקבים א' מתוארות גזירות נוספות שמטרתן היתה לפגוע בטהרת ישראל: היוונים גזרו לטמא את בית המקדש באמצעות בניית מזבחות לעבודה זרה והקרבת בעלי חיים טמאים. הם דרשו מן היהודים לאכול מאכלים אסורים, ועוד. ואבי אבות הטומאה - הפגיעה בטהרת בנות ישראל בגזירה הנוראה של "תיבעל להגמון תחילה" (בבלי כתובות ג ע"ב וירושלמי שם פ"א ה"ה). מלחמת דת זו נועדה לקעקע את מושג הקדושה והטהרה מבית ישראל רח"ל, כפי שנתבאר (וע"ע ברסיסי לילה אות נז).

ד. יישוב הקושיות בנוסח 'על הניסים'

מעתה יובן היטב מדוע היוונים נקראו "זדים", ומדוע הם ההיפך הגמור מעוסקי התורה. עסק התורה פירושו עמל תורה שבעל פה, פלפולה של תורה הנרמז בנרות המנורה (עי' העמק דבר ריש פרשת תצוה). וכדבריו הידועים של הב"ח (או"ח סי' מז) על ברכת 'לעסוק בדברי תורה'. בזה ביקשו היוונים לפגוע בזדון באמצעות ליצנות ולעג, ועל כך אנו מכריזים: "וזדים ביד עוסקי תורתך".

ומצאתי בס"ד דברים נפלאים במדרש תהלים על הפסוק "זדים הליצוני עד מאוד - מתורתך לא נטיתי" (קיט, נא), שלדברי הארחות חיים היווה מקור להקבלה בין זדים לבין עוסקי התורה. וז"ל המדרש:

מה הליצוני? מליצים הם, אומרים לי: מי שהגלה אתכם עוד אינו משיב אתכם, וכן הוא אומר 'פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם' (איכה ד, טז) וכו', לכך נאמר 'זדים הליצוני עד מאד', ואעפ"כ 'מתורתך לא נטיתי'. ועוד חוזרין ואומרים לי, לא תמולו, ולא תשמרו את השבתות, ולא תקראו, ואני מתיירא ממך, ואין אני שומע להם, שהם חציר יבש, כשם שאין חציר קיים, כך אין דבריהם קיימים לעולם וכו'.

ניכר בבירור כי חז"ל רמזו כאן לגזירות יוון, אותם זדים אשר לעגו לחכמי ישראל והתנגדו ללימוד תורת ה', לשמירת השבת ולקיום מצוות המילה. מולם ניצבו החשמונאים בעוז ובגבורה, כדרכו של דוד המלך ע"ה בשעתו. יסוד לעגם של היוונים נבע מהתרסה: "מי שהגלה אתכם - עוד אינו משיב אתכם", שכן ראו כי נסתם כל חזון וכבר אין נבואה ורוח הקודש בישראל. אולם חכמי ישראל ידעו כי גם בתקופה זו השכינה שורה עליהם באמצעות עסק התורה שבעל פה - "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך" - והיא הערובה לגאולה.

כעת נוכל לבאר מה הרבותא בכך שהקב"ה מסר "רשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך". לדברינו, על זה גופא היתה המלחמה - מאבקם של הצדיקים הטהורים ועוסקי התורה כנגד הרשעים הטמאים והזדים. הקב"ה הוכיח עם מי הצדק, בכך שחולל להם את נס הניצחון במלחמה ואת נס פך השמן, וידם היתה על העליונה. היה זה חלק מן הפלא, שתורת ישראל גברה על חכמת יון אשר משכה אחריה רבים, ולכן ראו חז"ל לנכון לציין זאת בהמשך ל"מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים".

בכך יש להסביר מדוע אנו מודים גם "על המלחמות". מעבר להודאה על הניסים, הנפלאות והתשועות, אנו מודים גם על הכוח והאומץ שהעניק הקב"ה לחשמונאים להתקומם ולעמוד על נפשם. הם נכונו להיאבק בגבורה על קדושת התורה, כנגד תרבות יון שאיימה להשכיחם תורתך, להטיל פחד ולזרוע ייאוש מן הגאולה בלב ישראל. הודאה זו עומדת בפני עצמה שכן היא מבטאת את נקודה הליבה של המאבק. יתר על כן, מלחמה זו אינה מסתיימת בדורם של בני חשמונאי, אלא ממשיכה ומתחדשת בכל דור ודור. משום כך נקבעו ימי החנוכה כימים של הלל והודאה, המעניקים לנו כוח ואמונה להמשיך לשמו

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion