"דברו אל כל עדת ישראל לאמור בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו׳" (שמות יב, ג).

וזוהי מצוה ראשונה שעשו ישראל, בעודם שכונים במצרים, עובר ליציאתם. ורבותינו העניקו לדם הפסח, יחד עם דם המילה הכרוך בו, תבנית של עומק:

"שלוש בריתות כרת הקב״ה להם לישראל, אחת כשיצאו ממצרים, ואחת כשעמדו לפני הר סיני, ואחת כאן (-בערבות מואב) כו׳" (תנ״י נצבים ו׳ וילקו״ש שם)

כאן נתבאר, שתמצית דמים זו האמורה בפרשתנו, לבד מן המצוה שבה, עוד היה בה גם משום כריתת ברית, בין קב"ה לכנסת ישראל.

ב. שלוש אהבות

וייחודה של ברית זו האמורה כאן, ואופן התמזגותה והתגבלותה עם האחרות, יש לנו ללמוד, ממאמר חכמים דלהלן:

"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שה״ש ג, יא) ־ ..."אמר ר׳ יצחק, חזרתי בכל המקרא, ולא מצאתי שעשתה בת-שבע עטרה לשלמה. ר׳ שמעון בר יוחאי שאל את ר׳ אלעזר בר׳ יוסי, איפשר שמעת מאביך, מהו ׳בעטרה שעיטרה לו אמו׳? אמר לו, הן.

משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר, והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה, עד שקראה אחותי, ועד שקראה אמי. כך הקב״ה, בתחילה קרא לישראל ׳בת׳ שנאמר (תהלים מה, יא): ׳שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך׳. לא זז מחבבן, עד שקראן ׳אחותי׳, שנאמר, ׳פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה׳, לא זז מחבבן, עד שקראן ׳אמי׳, שנאמר (ישעיה נא,ד) ׳הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי האזינו כי תורה מאתי תצא וגו׳" (שמו"ר נב, ה).

כאן נתבאר, ששלוש דרגות עוקבות יש, בהתפתחות קשר האהבה, שבין קב"ה לכנסת ישראל. שתחילת החיבה, משולה לאהבת אב לבתו. ו׳לא זז מחבבן׳, עד שהרגש המשיכה העז הזה, פשט צורה, ועטה אופי של אחוה שבחיבת נישואין - ״אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי״ - ועד ששב ולבש, צורה של אהבת בן לאמו.

וחלוקים הם גווני האהבה הללו, זה מזה. אהבת אב לבתו, היא פרי ההענקה השופעת, שהורה שופע לצאצאי טיפוחו. אין הנין נדרש להשפיע ולוותר משלו כלום, אבל האב מעניק ומניק בלא שיעור, וללא ציפיית תגמול. לא כן יחסי אחוה ונישואין. כאן מתקיימת שותפות של הענקה הדדית פורה, החוזרת ומפרה את האהבה. וחיבת הבן לאמו, מבטאת את הכרת הטוב העמוקה של הנין, למסירותה הבלתי נדלית של האמא, המעניקה לו כל שעה, ללא תנאי ובלא תגמולין.

וקשר הברית שבין קב"ה לישראל, נושא בחובו, את שלושת הבחינות כהדדי. ישנה השפעה של הארת חיבה, השופעת עלן מלעילא, ללא התנייה, ובלא קשר למעשינו שלנו. "בנים אתם לה׳ אלוקיכם" (דברים יד, א) ־ בין אם אתם עושין רצונו של מקום, בין שאין אתם עושים רצונו, בין כך ובין כך ׳בנים אתם לה׳ אלוקיכם׳ (עי׳ ספרי שם). ובחינה אחרת יש, בה מתקיימת, כביכול, שותפות פורה בין קב״ה לכנסת ישראל. הזדווגות של אהבה, בה מעשיהן של ישראל, מפרים, כביכול, ומעמיקים את החיבה. ועוד בחינה אחרת, עמוקה מזו, הוא המצב, בו ישראל משמשים כביכול במטבע של "אמי" כלפי קב״ה. מעמד, בו קדושתם שופעת מלתתא, ומעוררת כביכול את האהבה, בחינת "תנו עוז לאלוקים" (תהלים סח, לה).

ג. שלוש בריתות

ובמאמר שקרינו מתבאר, ששלושת הפנים שלובשת האהבה, הם פרי של התפתחות: "בתחילה קרא לישראל ׳בת׳ כו׳, לא זז מחבבן, עד שקראן ׳אחותי׳ כו', עד שקראן ׳אמי". והדברים מקבילים - כך מבואר בדברי חכמים שם - לשליבות העוקבות, שנוצקו בתשתית קשר הברית: יציאת מצרים, מתן תורה, והקמת המשכן.

שלפנינו בפרשה ("על הגאולה ועל התמורה") יתבאר בע״ה, שישראל שנגאלו ממצרים, היו רחוקים בתכלית, מלהיות זכאין לה מכח עצמן. כי ישראל במצרים, התבטלו לתרבות השליטים, והתערו בה לגמרי. ומובא משם האר"י הק' שהם שקעו בכל מ״ט שערי טומאת מצרים, עד שכבר עמדו ניצבים בסיפו של השער הנו"ן, אשר אין ממנו תקומה. והוא שטבע הכתוב לאמור: "או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו'" (דברים ד, לד), ופירשו חכמים: "כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי פרה ־ כך הוציא הקב״ה את ישראל מצרים כו'" (מדרש שו"ט תהלים קיד, ו). והוסיפו וביארו שם, שהיה שם "צער לנשמט" - שעם ישראל התקשה להפרד מן התרבות המצרית המפתה, כדרך שהעובר מצטער, בשעה שהוא נפטר ממעי אמו. ונדרש כאן "חפזון שכינה", שהקב״ה עצמו הושיט כפו תחתיהם, והגביהם באחת, למעלה מעשרה, כאמור, "ואשא אתכם כל כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד). כאן נפתחו להם איפוא שערי שמים, והקב״ה נטלם באברותיו, הניפם וקירבם אליו. ונמצאת למד, שגאולת מצרים, נבעה לגמרי מבאר ה׳איתערותא דלעילא׳, ללא שותפות של המקבל. ועל שם אותה שעה, הם מכונים, "בת", וקראו עליהם חכמים מקרא זה: ״שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" - קריאה של זירוז, המכוונת כנגד צערו של ׳נשמט', המדרבנתו להתנתק מן התרבות המצרית השלטת, שקנתה לה שביתה עמוקה כל כך בתודעתו.

אבל ברית האמורה אצל מתן תורה, נושאת אופי אחר, חלוק לגמרי. כאן נוצקה ברית דו-צדדית. הקב״ה הבטיחם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). אבל ישראל מצידם נמי, הגביהו וקירבו עצמן לשכינה, והקדימו והתחייבו: "כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע" (שם כד, ז). כאן משלימין עובדין דישראל את מעשה הברית. ועל שם מעשה זה, שנו חכמים: "לא זז מחבבן, עד שקראן ׳אחותי', שנאמר, ׳פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי וגו'". "ר׳ ינאי אמר, [תמתי] - תאומתי, כביכול, לא אני גדולה ממנה, ולא היא גדולה ממני" (שהש״ר שם). ועדיין לא מוצתה האהבה, עד ששבו ובנו את המשכן. כאן, לדברי חכמים, בא ליד ביטוי, אופן חדש של חיבה, חיבה הנובעת לגמרי, מעובדין דלתתא. כי הקרבנות הקרבים במקדש, משמעם דלוג של התקרבות, הגולל ופותח שערי אצילות, ב׳אתערותא דלתתא׳ לגמרי. וזוהי ה׳עטרה׳ שאנו קורין, שעיטר שלמה המלך לשכינה, עם בניין בית הבחירה.

ומבואר בספרים, שכנגדן התקינה תורה לישראל, שלושה רגלים. מועד חג הפסח, מבטא את אהבת כלולות של הגאולה. ויו"ט של שבועות מביע, את חיבת הברית של מתן תורה. וחג הסוכות, מבואר בספרים, שהוא מכוון כנגד הגאולה העתידה, עליה אנו קורין: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (ישעיה ד, ו); "ישובו יושבי בצילו וגו׳ ויפרחו כגפן" (הושע יד, ח). והגאולה העתידה, יתבאר לפנינו (במאמר הנ"ל), תושתת לגמרי על כחו של המקבל. על עובדין דישראל, שיסללו לה אורחות. ומשום כך נקבע יום טוב זה, להיות עוקב לימים הנוראים, ראש השנה ויום הכפורים, ימים העמוסים עבודה. וחג הסוכות מהוה בו זמנית, מטבע של חיתום לרגלים ולימי הדין כאחד. והוא מבטא את חיבת ה׳אימהות׳, כביכול, של כנסת ישראל לקב"ה.

ונראין הדברים, שאלו הן הפנים החלוקות, של שלושת הבריתות שכרת הקב״ה עם ישראל. שכל התפתחות של אהבה, היתה טעונה כריתת ברית לעצמה. האחת במצרים, כעד חיבת "בת". ושניה לה בסיני, כנגד אהבת כלולות, החפונה במקרא "אחותי רעיתי יונתי תמתי". וכנגד השפעת ה׳אמהות׳ שיסדה כנסת ישראל עם הקמת המשכן, חזרה ונכרתה הברית שבערבות מואב. שהגם שחיבה זו, כבר קדמה ונוסדה, מיד בשנה השנית לצאתם ממצרים. אבל כיון שחזרו וחטאו במרגלים, ונטרדו בעקבו ל"ח שנה במדבר, לא גמרה האהבה להתבסס, עד שעמדו בשערי הארץ, ונחתמה תורה ונמסרה להם.

ד. שליבות

ומשנצטיידנו בהארות האמורות, עלינו ליתן הדעת למאמר חכמים דלהלן:

"קול דודי דופק" ־ על ידי משה, בשעה שאמר (שמות יא, ד(: ׳ויאמר משה כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו'.

״פתחי לי״ - ר׳ יסא אמר, אמר הקב״ה לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים, שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו כו'.

״אחותי״ - שנתאחו לי במצרים בשתי מצוות, בדם הפסח ובדם המילה. הדא הוא דכתיב (יחזקאל טז,ו) ׳ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי - זה דם הפסח ־ ואומר לך בדמיך חיי - זה דם המילה כו׳" (שהש"ר ה, ב).

״איחוי" השנוי כאן - ״שנתאחו לי במצרים בשתי מצוות, בדם הפסח ובדם המילה״ - מגדיר ומבטא, את חיבור הברית שיצרה תמצית דמים זו, בין קב״ה לישראל עובר לצאתם ממצרים.

אלא שמדרשן של דברים, מן הכתוב "פתחי לי אחותי וגו", נראה כסותר לאשר נתבאר לפנינו. כי למה שנחלנו, ברית גאולת מצרים וחג הפסח, נועדו לבטא את חיבת האבהות של קב״ה לכנסת ישראל. אהבה שהינה ביטוי להשראה עילאית טהורה, שאינה נובעת, ולא מותנית, בעובדין דידן. אבל מקרא ד"אחותי וגו'", מכוון כנגד ברית מתן תורה ויו"ט של שבועות?

ונראה, שתשובת הדבר בוקעת ועולה, מסגנון חכמים במאמר זה. שעלינו ליתן את הדעת, מה טעם דרשו חכמים ׳אחוה׳ האמורה כאן, וגזרוה מלשון ׳איחוי׳ וחיבור, ולמה לא פירשוהו כפשוטו, בלשון ׳אחוה׳?

אלא שכאן באו חכמים להצביע על תהליך התפתחות החיבה, וכיצד פשטה צורת בת, ועטתה פני אהבת דוד לרעייתו. שמהלך ה״חפזון" האמור בגאולת מצרים, תואם דוקא, להתעוררות האהבה עליונה. אבל מהלך המושתת על עבודה עצמית, בהכרח תינו תהליך הנבנה הדרגתית. כאן נדרשו מ״ט ימי עבודה והליכה אחר השכינה, שגיבשו את האהבה הראשונה, וטבעו לה מטבע חדש.

ולימדונו חכמים כאן, שעבודה זו התחילה כבר בערבה של הגאולה, בעודם שכונים עדיין במצרים, בדמות דם הפסח ודם המילה. כי מיד שאמר הקב״ה, "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים", נפרץ פיתחה של גאולה, וכבר היו כגאולים לגמרי. ומיד הוצרכו ישראל, להתחיל בעבודה העמוסה, שתכשירם בהדרגה ליקרב לסיני ולקבל תורה. ומיד באותו היום, נדרשו למעשה גבירתא, למול ולהקריב. אלו הן הקרבנות הראשונים, ששימשו "פתח כחודו של מחט", למעמס העבודה הנדרש לקראת קבלת התורה.

ועדיין אין כאן ׳אחוה׳ במובנה המלא. אבל תחילתו של ׳איחוי׳ כבר יש כאן. שצוהר צר זה, שפתחו ישראל בלבותם כלפי השכינה, הוא הבסיס, שעל גבו נבט מהלך העבודה, שנמשך כל שעת צעדתם הגאיונה במדבר, עד לסיני. וכך הדבר מתפרש, מתוך לשון חכמים בהמשך המאמר:

״אחותי״ ־ שנתאחו לי במצרים בשתי מצוות, בדם הפסח ובדם המילה כו'. "רעיתי" -שריעו אותי (התרועעו עמי) בים, ואמרו (שמות טו, ב), ׳זה אלי ואנוהו', ׳ה׳ ימלוך לעולם ועד׳ (שם יח). ״יונתי״ - במרה, שמשם נצטוו ונצטיינו בכל המצוות וצדקות ומעשים טובים, הדא הוא דכתיב (שם כה): ׳שם שם לו חוק ומשפט׳. ״תמתי״ - שנתממו עמי בסיני, ואמרו (שמות כד, ז) ׳כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע׳.

כאן ציירו חכמים במכחול, את שליבות העבודה וההתקרבות. עבודה שהחלה בקרבנות מצרים, המשיכה בים ובמרה, ונסתיימה בסיני, שעה שנתממו ואמרו, "נעשה ונשמע". ועילוי ברית סיני, היא סוף פריו של אותו ה׳איחוי', שהחלו בו ערב גאולתן, בעודן במצרים. וכאן בסיני, הפך ה׳איחוי׳ הזה, למטבע קבועה של אחוה, המשקפת את עומק הקשר שבין קב״ה לישראל, לדורות עולם.

ה.

וכאן לימדונו חכמים, שקשר של חיבה המושתת על הענקה משמיא בלבד - אי אפשר לו שיעמוד ויתקיים, קיום נצחי. ׳ברית', לעולם היא דו-צדדית, וחייב שיהא בה גוון של הענקה חוזרת. ולא נועדה ההתעוררות העליונה השופעת, שנהרה על אבותינו במצרים, אלא על מנת להכין את הקרקע ולהכשיר את ישראל, לברית האחרת שבסיני. ואלמלא שימשה ברית מצרים גופה, התחלה לזו שבסיני, אלמלא היה בה תחילת התרקמות של האיחוי שבאחוה, בהכרח היתה הולכת דועכת וקמלה, עד שהיתה פגה לבסוף לגמרי. וכל תוקפה של ברית מצרים הוא, מה שמכוחה התחיל להיטוות קו האחוה של סיני. "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי" (שמות ו, ו-ז). אסור, ואי אפשר, שיהיה הפסק, בין גאולה למתן תורה.

(פורסם ב'אסופת מערכות' פרשת בא עמ' קל"ח-קמ"ג)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion